פסק ב"ד על פי אומדנא

האם יש אפשרות לב"ד, לתת פסק ע"פ הוכחת אומדנה , ואולי אפילו בצירוץ עד אחד לראיה.

http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=66495

האמת שבמושכל ראשון חשבתי כמו כן , נא להודיענו אם סברא זו הוא מוזכרת במפרשי הש"ס

א' אפילו את"ל שהסברא הוא אמיתית אבל מאי פריך הגמרא פשיטא , הלא בכל עידי נפשות הדין אינו כן רק הכא ב' לפי מה שכתב הרמב"ן שזה שהאמינה תורה להע"ז , הוא משם שהם אינו אינם רק על העידים שאמרו שהיו במקום פלוני ,שהרי היו באותה שעה במקום אחר , ולא על המעשה ומשום זאת נאמנים , א"כ אינו עדות שלילות וחוץ מזה הרי צריכים להעיד שבאותו שעה עימנו הייתם , והם מעידים שבשעה אחרת עימנו הייתם והם אינם יודעים כלל היכן היו בשעת ההגדות העדות רק הוא אומדנא שלא היו במקום העדות

בין המצרים ,  ברוך הבא

עדות הזמה כל כולה היא הוכחה על דרך השלילה שהרי אין הם מעידים על מעשה המחייב את העדים מיתה אלא שוללים את האפשרות שהעדים ראו את אשר הם מעידים עליו ולכן אין משהו שהם צריכים לראות אלא רק להוכיח שאי אפשר שהעדים היו במקום הפשע בשעת הפשע וזה ודאי אפשר להשיג ע"י שראו אותם בשעה נתונה במקום נתון שאין אפשרות להגיע משם למקום הפשע בזמן המתאים, 
אך בעדות על פעולה המחייבת מיתה נאמר (מכות ז א)
בבועל את הערוה היכי הוו עבדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן היכי דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כמנאפים:  
כלומר שנתלים בכל אפשרות עד להוכחה מוחלטת או לפחות עד להוכחה המקסימלית שאפשר להגיע בעבירה כעין זו מעצם טבעה

מאיר תוקן על ידי - ymy33655 - 16/02/2006 18:43:48

עיין מ' מכות מר רבא באו שנים ואמרו בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא חזינן אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לאו הוו זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל והרי לא ראי העדים בצפרא דשבתא רק פניא רק האומדנא הוא שע"כ לא היו שם ף שהרי היו בפניא במקום שאין יכולין להגיע מסורא , ואעפ"כ אמר הגמרא פשיטא שהורגין העדים

מאיר,
בכ"ז ראוי להבהיר מעט ולא רק להסתפק בציטוט.

אכן בתקופה שדנו על פי אומדנא לא היתה כל חשיבות לדיני ראיות, והדיין היה יכול לפסוק על פי ע"א, וכנראה גם אם עומד נגד שני עדים מצד שני (אם כי בזה  נחלקו מפרשי הרמב"ם).
אבל כשלדיין אין עמדה ברורה ('הדבר חזק בלבו', כלשון הרמב"ם. גם אם יש לו נטייה כלשהי), או אז חלים דיני הראיות הרגילים, ואז לא מוציאים ממון על פי עד אחד אלא רק על פי שנים.
בכל אופן, בימינו בד"כ נוהגים כדיני הראיות, כפי שכתב הרמב"ם שכבר לא דנים על פי אומדנות. אולם בפועל ברור שאין להתעלם מנטיית הלב, ותמיד יש ברקע את 'דין מרומה', שקיים גם היום (=שדיין יכול להסתלק מהדין אם ליבו נוקפו על הפסק).

 אפילו הייתה אישה או עבד נאמנים אצלו--הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בליבו, סומך עליו ודן; ....  אם כן למה הצריכה תורה שני עדים:  שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים--ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.(רמב"ם סנהדרין פכ"ד)


מאיר

אם אכן מועיל אומדנא אפי' להוציא ממון, א"כ עד אחר לא גרע מאומדנא ולמה לא מועיל להוציא ממון?

ובפרק כד מסנהדרין שציינת אכן כתוב שאפשר אף להוציא ממון 'על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה' אך בהלכה ה שם כתב "וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות לאדם ששמועתו רעה והעם מרננים אחריו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק"

ובנחבל שנשבע ונוטל סובר הרמב"ם שהוא קנס אבל שורת הדין שאינו יכול להוציא בלי עדים 
סוף דבר דעת הרמב"ם צריכה ביאור מקיף  מאיר

מיכי

יג  אין הנזקין משתלמין, ואין חייבין בכופר, ואין הבהמה נהרגת--אלא בראיה ברורה, ובעדים הכשרים להעיד:  שלא תאמר הואיל ואין מצויין באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן, אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו--שומעין להן; או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה, או העידו בשאר נזקין--סומכין עליהן.  אין הדבר כן; אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים, עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדייות, ויעידו בבית דין, ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/maamarim/reiya-2.htm

מאיר ודסי,
הסוגיות שהביא מאיר (ועוד כמה) הן המקור לפסק הידוע של הרמב"ם שבממונות ניתן ללכת אחרי האומדנא, גם בהיעדר ראיות פורמליות, ובאיסורים (נפשות, מלקות) לא. ראו רמב"ם הל' סנהדרין פ"כ ופכ"ד. אולם ברמב"ם שם (ומקורו ברי"ף) מבואר שהאפשרות ללכת אחרי אומדנות פסקה אחרי תקופת הגאונים, משהתרבו בתי דין לא הגונים והתפזרו ישראל בין האומות.
אמנם עדיין בתי דין בכל הדורות אינם מתעלמים מאומדנות, ובודאי ביחס לדין מרומה. זה נראה לי נושא למחקר של נישטאיך הכל יכול.
מיכי