מעיין ת"א יפו משפטים+ת"א איזמיר ותפארת רפאל

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כ"א, א') וברש"י כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים, מסיני אף אלו מסיני.

מדברי רש"י הנ"ל מתבאר למעמיק, יסוד גדול ומהותי בין משפטי התורה לבין משפטי העמים. משפטי העמים מיוסדים בעיקר על הסכמים הדדיים של בני אדם, ומבוססים על תנאי החיים של העם, וע"כ גם הם מושפעים מהזמן ומהמקום שבו הם נמצאים, וע"כ לא אחת רואים שמשתנים חוקים, מתקבלים חוקים מסוימים ולאחר זמן נדחים, ובמקומם תופסים חוקים חדשים, כמובן לפי המצב ותנאי החיים. דעותיהם של המחוקקים משתנים לפי רצונם ומצב רוחם, אך משפטי התורה הם חיים וקיימים לעולם ככתוב "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ולא זו בלבד שאינם מבוססים על רצונות האדם והסכמתם, אלא משפטי ה' הם הם המייסדים ומייצבים את האדם וסביבו.

התורה – תכנית העולם

בזוהר מבואר: "אסתכל באורייתא וברא עלמא {הסתכל (הקב"ה) בתורה וברא את העולם} והיינו כמו שיש לכל דבר בעולם תכנית ועפ"י תכנית בוראים את החפץ, כך התורה היא התכנית של כל העולם, היא המפת דרכים לעולם. יצירתו של האדם וסביבתו נעשתה בהתאם לתכנית זו – היא התורה – וע"כ משפטי התורה הם היסוד והתשתית לעולם, וכמו שהאדם עצמו לא ישתנה לעולם, תמיד יהיו לו ב' עינים ואוזנים, ידים ורגלים וכו' וכו', כך התורה שיצקה את התשתית של האדם לא תשתנה בשום זמן, ואחת היסודות של העם היהודי שתורה זו לא תשתנה ולא תתחלף לעולם, אותם חוקים תורניים שנתנו בהר סיני הם הם נמצאים וקיימים עמנו עד סוף כל הדורות, התורה, זאת מציאות, ומציאות לא משתנת כלל.

וכבר המשיל זאת ר' ירוחם ממיר בספרו "דעת תורה" משל לבית מגורים גדול שנבנה בתכנון מדויק למען המטרה שהועידו לו, בכל קומה של הבניין בנו כמה דירות שבהם חדרים מרווחים ומותאמים לצרכי המשפחה הממוצעת, חדרי שינה, מטבח, סלון וכו' וכו' על מנת ליצור תנאים מושלמים לכל מי שעתיד לגור בהם. והנה ביום מן הימים לאחר שהבנין כבר עמד על תילו והוכח כבנין מגורים מוצלח, הוחלט לשנות את ייעודו, ובמקום לאכלס שם משפחות למגורי קבע, הפכו את המקום לבית חולים, מובן מאליו שנוצר צורך לעשות שינויים רבים במבנה כדי שיוכל לשרת את היעד החדש, הדירות שבכל קומה אוחדו ונעשו לדירה אחת גדולה, חלק מן המטבחים חוסלו ובמקום נבנו חדרי חולים וחדרי רופאים, חדרי ניתוח וחדרי התאוששות וכו'. אך במשך השנים הוכח כי למרות המאמצים הגדולים לשנות את אופי המבנה, בית החולים היה רחוק מלמלא את תפקידו ויועדו החדש בשלמות. עצם העובדה שמלכתחילה נבנה הבנין לא לשם בית חולים אלא לבנין מגורים עמדה למכשול בדרך להפיכתו לבית חולים.

התורה – תרבות הדיור

כן הוא הדבר בענינינו, העולם כולו נברא עפ"י התורה כדי לאפשר לבני האדם לחיות חיים מתוקנים. וע"כ מסיבה זו ניתנו לאדם גם כל תכונותיו, כמו שכתוב בזוהר (פרשת תרומה קס"א א') שכאשר ברא הקב"ה את עולמו הסתכל בתורה וברא את העולם וכו'. בתורה כתוב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". הסתכל בזה הפסיק וברא את השמים, בתורה כתוב "ויאמר אלוקים יהי אור", הסתכל במשפט זה וברא את האור, וכן בכל משפט ומשפט היה כתוב בתורה הסתכל הקב"ה ועשה את אותו משפט ע"ש (תרגום חפשי). וע"כ כל זמן שהאדם חי על פי התורה ימצאו נפשו וגופו וכל מאוויו ותשוקתו הפנימית שנוצרו בו ונבנו על פי הנחיות התורה, את סיפוקו המלא. וכשם שבניין מגורים נבנה עפ"י נתונים שתרבות הדיור דורשת, כך בנינו הרוחני של האדם נבנה לכתחילה עפ"י ההנחיות של התורה, וכל מי ש"יתכחם" וימצא תחליפים שונים לחיי התורה ע"י תרבויות חדשות והנהגות חדשות, ימצא את עצמו נבוך ומבולבל וחוסר שביעות נפש אמיתית, שהרי האדם כבר בנוי רק על פי התורה וכאשר ישנה האדם את אורח חייו לא על פי התורה, ידמה הדבר לאיכלוס בית חולים בתוך בנין מגורים ולעולם לא תמצא ההתאמה.

וע"כ רש"י כתב בפרשתנו כל מקום שנאמר "ואלה" מוסיף על הראשונים, להורות שכל משפטי התורה אינם משפטים שמושפעים ומיוסדים על הסכמה הדדית של בני האדם, אלא משפטי ה', והיינו אף משפטים שהם בין אדם לחברו ובין אדם לסביבתו הם מסיני הכל הוא חלק אלוקי, משפטי ה' אמת, וזה התהום הפעורה בין משפטי העמים לבין משפטי התורה.

משפטי ה' – פרוספקט

משפטי ה' הם חוברת הסברה נפלאה להורות לנו כיצד צריך להתנהג. וזאת כדי להפיק את מלא התועלת והמימוש בו כי המדינה הגדולה – האדם – עם כל מכלול האברים החיצוניים והפנימיים ועם כל מכלול התכונות שיש לאדם הייתכן שלא תהיינה לו חוברת הסברה והוראות שימוש? כיצד לחיות וכיצד לשמור על חיינו בצורה הטובה ביותר? וע"כ יש חוברת הסברה, יש הוראות שימוש נפלאה, יש פרוספקט למכונה הגדולה – והיא התורה הקדושה שכל משפטיה וחוקיה הם כדי שנוכל להשתמש בצורה הטובה ביותר.

הבה נשתמש בחוברת הסברה זו – התורה – כדי שנוכל לחיות חיים טובים ומאושרים.

חז"ל ביארו לנו בגמרא מסכת בבא קמא (דף פד), כי אין הכוונה כאן כפשוטו של מקרא: שאם הוציא אדם את עין חברו, יוציאו את עינו כעונש, אלא הכוונה לממון, שיתן המכה לחברו את דמי עינו שסימא.

דברי חז"ל אלו – אמר הגאון רבי אליהו מווילנא – מרומזים בפסוק עצמו.

מדוע כתוב: "עין תחת עין" ולא כתוב: "עין בעד עין"?

אלא – השיב הגאון – הכוונה היא לראות מה נמצא מתחת ה"עין", אילו אותיות באות בסדר האל"ף בי"ת מתחת ה"עין".

אחרי האות ע' – באה האות פ'

אחרי האות י' – באה האות כ'

אחרי האות נ' – באה האות ס'

אותיות אלה מרכיבות את המילה : "כסף"!

אחרי רבים להטות (כג, ב)

הצדיק רבי יצחק זקל, הידוע בכינויו "הבעל שם ממיכלשטאט", היה מפורסם כבר בגיל צעיר מאוד כעילוי עצום.

באחד הימים הגיע השמועה על הילד המופלא לחצרו של הדוכס. רצה הדוכס לחזות בילד המופלא, משום כך הזמין אותו לבקר בארמונו.

ארמון הדוכס היה ארמון גדול מאוד שהכיל אולמות וחדרים רבים. רצה הדוכס לנסות את הילד ואת חכמתו, לפיכך ציוה על עבדיו ומשרתיו לעזוב את הארמון. נראה – חשב בלבו הדוכס – אם ימצא הילד דרך כיצד להגיע אלי, בלא כל הדרכה במסדרונות הארמון.

הגיע הילד לארמון ולא ידע כיצד ימצא את הדוכס. מכיוון שפיקח היה, הביט היטב סביבו והבחין, כי רק בחדר אחד הוילון סגור…

סימן – חשב הילד בלבו – שהדוכס נמצא, שם וכך היה.

איך מצאת אותי כל כך מהר? שאל הדוכס. והילד סיפר לו.

ומה היית עושה – המשיך הדוכס ושאל – אילו היו המשרתים נשארים, וכל אחד מהם היה מנסה להטעות אותך ולומר לך שאני נמצא בחדר אחר?

הייתי נוטה אחרי הרוב, השיב הילד.

אם אתה נוטה אחרי הרוב – המשיך הדוכס ושאל – אם כן מדוע אתה יהודי? והרי היהודים – מיעוט הם בעולם?

אדוני הדוכס – השיב הילד – כאשר אני רואה אותך יושב כאן לפני, בחדר זה, אפילו אם יבואו כל משרתיך ויאמרו כי מצוי אתה בחדר אחר, לא *:namespace prefix = st1 ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:smarttags" />אאמין להם! שהרי אני רואה אותך כאן, ואין הוכחה גדולה מזו.

אין ללכת אחרי הרוב אלא רק כאשר יש ספק ולא כאשר הדבר ברור.

משום כך – המשיך הילד – יהודי אני! אף שהיהודים מיעוט, מפני שהיהדות היא האמת הברורה ואין כל ספק בכך!

רב איגוד בני תורה ת"א יפו

עפ"י פסיקותיו של  מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א

זמן נתינת זכר למחצית השקל

משנה מסכת שקלים (פרק א' משנה א') באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים:

ואיתא במסכת מגילה (דף יג' ע"ב) אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

והנה דין זה לתת מחצית השקל לא הזכירוהו הרבה מהפוסקים, ומ"מ כבר נהגו כל ישראל לתת זכר למחצית השקל.

אלא שיש לדון מתי הוא הזמן הראוי יותר לתת צדקה זו, האם מיד בראש חדש או רק ביום התענית קודם תפילת מנחה או קודם קריאת המגילה, או בשחרית של יום פורים.

והנה הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד סעיף א') כתב שיש ליתן את צדקת זכר למחצית השקל בליל פורים קודם שמתפללים מנחה. והמגן אברהם (שם ס"ק ב') כתב שבמדינתו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ד') כתב שעכשיו נוהגין ליתן מחצית השקל קודם מנחה ובשחרית מעות מגילה. ובא"ר (סי' תרפ"ו סק"ג) הביא מספר אמרכל, שנותנים ביום התענית קודם התפילה ויש מקומות שנהגו לשאול מעות פורים מר"ח עיי"ש. ואמנם יש ראשונים שמשמע מדבריהם שהיו נותנים את הצדקה ביום פורים. ובמסכת סופרים (פכ"א ה"ד) הוזכר שנותנים קודם שבת זכור.

ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רצג') כתב שנראה שלשיטות שנותנים קודם פורים או קודם קריאת המגילה, דייקו מהא דהקדים שקליהם לשקליו שיש להקדים קודם שעת הגזירה דהמן, להורות דמצוה זו היא שעמדה להם להנצל מגזירת המן הרשע.

ואלה שנהגו ליתן ביום או בתענית אסתר קודם התפלה, אפשר שחששו למאי דאיתא מהאר"י ז"ל שלא ליתן צדקה בלילה, והובא ג"כ בברכי יוסף סי' רל"ה אות א' והביא מקור מהירושלמי עיי"ש.

שו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן רצג

ועוד כתב שאפשר שהמנהג ליתן מחצית השקל קודם פורים, הוא כדי שלא יטעו לומר שיוצאים בזה חובת מתנות לאביונים ויבאו לגרע מהעניים. ואותם שנהגו לתת קודם פורים אפשר שרצו לצאת גם ידי חובת אגרא דתעניתא.

ובספר דרכי חיים ושלום (אות תתמ"ג), כתב שהגאון ממונקאטש היה נוהג ליתן מחצית השקל ב' פעמים, ביום התענית ובפורים ביום.

ומנהגנו שנותנים מעות צדקה אלו קודם קריאת המגילה אחר תפילת מנחה ביום התענית, ומ"מ אפשר לתת מעות אלו גם קודם לכן ומי שלא הספיק לתת המעות קודם פורים, יתנם לפני קריאת המגילה.

ויש להזהר שלא לקרות למעות אלו "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל".

ויתנו מעות אלו לחובשי בית המדרש וללומדי תורה וישיבות וכוללים המגדלים תלמידי חכמים, וכ"ש כאשר מדובר בתלמידי חכמים מעוטי יכולת שבזה מקיים מצוה כפולה.

פנחס הוא אליהו – האמנם ???? (ח"ג-סיום)

בפירוש הרד"ק כתב על הנאמר (מלכים א' פרק יז' פסוק א'): וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי: דמפני מה נקרא "התשבי" שהיה מעיר תושב תחילה ואח"כ היה מתושבי גלעד. והוסיף עוד: ונחלקו רז"ל מאיזה שבט היה מהם אמרו משבט גד היה ומהם אמרו משבט בנימין ומהם אמרו פנחס זה אליהו וכל אחד מהם סומך דבריו אל הפסוקים בדברים רחוקים ואנחנו לא ידענו האמת.

ועיין עוד בדברי הרד"ק בספר שופטים (פרק יז' פסוק א' ופרק כ' פסוק כח')  ובספר מלאכי (פ"ב פסוק ה') ובדברי הימים (א' פ"ט פסוק כ').

והרלב"ג (מלכים שם) כתב לפרש שלדעת הסובר פנחס הוא אליהו, היינו שפנחס נעלם לזמן ארוך מהאנשים ולא ידעוהו, ואח"כ חזר ונראה. ומשמע מדבריו שפנחס הוא אליהו בגוף ממש.

וכן מצאתי בספר תורת המנחה (לרבי יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א). פרשת פינחס (דרשה סג') שכתב לפרש הפסוק: ויעמוד פנחס ויפלל. א"ל הקב"ה יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, ובזכות זה הדבר אחלצהו ואשגבהו ממלאך המות, שלא יטעום טעם מיתה שפנחס הוא אליהו ז"ל שהוא חי עד היום דכתיב (מלכים ב ב יא) ויעל אליהו בסערה השמימה. ע"כ. ומשמע מדבריו שפנחס הוא אליהו בגוף ממש. וכ"כ בספר המפואר לרבי שלמה מלכו שפנחס זה אליהו פרושו שהוא חי וקים בגוף ונפש. וכ"כ בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק נא') שלדעת הסובר פנחס הוא אליהו יבואר שברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום" היינו שלום שחי בגוף ונפש ממש שהרי אליהו חי וקיים הוא בגוף ונפש ממש, ולפי דעת החולקים ואומרים כי פנחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פנחס רומז אל שלום מנוחת הנפש בעולם הבא.

אולם בפירוש הריקאנטי (במדבר כה' פסוק יא') כתב שמה שאמרו חז"ל פנחס הוא אליהו, וכן פעם נראה שהוא משבט גד ופעם מבנימין, כל זה הוא בסוד העיבור, דהיינו סוד גלגול הנשמות, וא"כ לדעת הריקאנטי אין הפירוש שהוא פנחס בגוף אלא שהוא נשמת פנחס.

והנה לכאורה יש להקשות דמצינו במשנה שכבר היה קיים "אליהו" בימי משה מדאיתא בסוף מסכת עדיות (פ"ח משנה ז') אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם: ע"כ. והנה מלשון זו שנחלקו בהלכה למשה מסיני למה אליהו בא, משמע שכבר משה רבינו ידע על אליהו, ולכאורה לפ"ז נראה שאליהו אף הקדים את פנחס או שעכ"פ היה בזמן פנחס.

אולם באמת כבר פירש הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) שלא שאמר להם משה שיבא "אליהו" אלא שכאשר תבא הגאולה ע"י המשיח, יבא לפניו איש מסוים שיבא להכשיר את העולם, ואותו האיש יסלק את העוול מן העולם, ונחלקו מה הוא אותו העוול.

ורבינו עובדיה מברטנורא פירש שהראוהו הקב"ה למשה רבינו דור דור ודורשיו, וכן הראהו את אליהו שיבא לעתיד לבא, ונחלקו מה יעשה אליהו עם אותם המשפחות הבעיותיות.

ועכ"פ אחר כל זאת נתבאר כי דבר העניין אם "פנחס הוא אליהו" שנוי במחלוקת גדולה בין רבותינו. ולסוברים שפנחס הוא אליהו יש הסתפקות המפרשים אם הוא בגוף ממש או רק נשמת אליהו.

ולכן נראה שהטוב ביותר לסיים מאמר זה בדברי הרד"ק (מלכים א' פרק יז' פסוק א') שכתב על דבר זה אם פנחס הוא אליהו: "ואנחנו לא ידענו האמת".

אולם המתבונן ולומד את התורה לא בצורה שטחית כמו שמלמדים במערכת החינוך החילונית, רואה בצורה ברורה כמה התורה עדכנית ומתקדמת יותר מכל החוקים או תרבויות הכי מתקדמות בעולם.

ולדוגמא אנו יכולים להביא מפרשתנו את הדין של החובל בחברו שהתורה מחייבת את המזיק לשלם חמישה תשלומים. לא רק על הנזק, אלא גם על צער, ריפוי, שבת (אבטלה), ואפי' בושת. אפי' היום למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי מתן תורה עוד לא הגיעו הרבה מהמדינות המתקדמות והמתורבתות בעולם לקביעה של חמשת התשלומים שהתורה מחיבת את המזיק.

הנה אנחנו רואים מי בדיוק מתקדם ומי עדיין מפגר הרבה מאחורה.

           בברכת שבת שלום

                          הרב *:namespace prefix = st1 ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:smarttags" />נתן אלנתן