על דוכן העדים עמד בפנים חתומות הרב ישי שליסל, וכל האולם געה בצחוק. צחק הקהל – אנשי הקהילה ההומו-לסבית בירושלים שהקפידו למלא את האולם כמעט בכל אחד מהדיונים – אך גם שלושת השופטים חמורי הסבר לא יכלו לכבוש את צחוקם. שניות אחדות קודם לכן נשאל שליסל איך הגיעה לידו הסכין שבה פצע שלוש בני אדם. שליסל השתהה מעט, הישיר מבט אל השופטים ואמר שאין לו מושג, הוא פשוט גילה פתאום את הסכין בידו. יותר מזה לא נדרש לקהל באולם.
לפני כחצי שנה ביקשה הקהילה ההומו-לסבית בירושלים לקיים בעיר את מצעד הגאווה. עיריית ירושלים והעומד בראשה אורי לופוליאנסקי לא הסכימו לאפשר את המצעד. פנייה לבית המשפט המחוזי בירושלים פעלה את פעולתה הצפויה, ונוסף על אישור המצעד העירייה חויבה גם בהשתתפות במימונו, ולופוליאנסקי חויב בהוצאות מכיסו הפרטי. ספק אם בעקבות תוצאות העתירה התחרט ראש העירייה החרדי על החלטתו שלא לאפשר את המצעד. אלפי השקלים שעלה לו המהלך הם כאין וכאפס לעומת המחיר שהיה משלם בציבוריות החרדית על אישור מצעד שכזה ברחובות עיר הקודש.
הרחוב החרדי סער מהמצעד הצפוי, והרטוריקה, כנהוג במגזר, לא הצטיינה במתינות. פשקווילים שנתלו ברחבי הבירה צעקו על חילול הקודש, ובבתי המדרש דיברו על גזירות העלולות לנחות בעקבות הפגנת התועבה בראש חוצות. הסערה לא פסחה גם על ישיבת הר"ן, כולל נחשב של היהדות הליטאית בעיר. ישי שליסל, אברך משי בן כארבעים ואב לארבעה, שעלה יום יום ללימודיו בישיבה מביתו שבקריית-ספר, החליט לעשות מעשה: להצטרף לתפילה ההמונית במרכז העיר שנועדה למחות על המצעד ולבקש רחמי שמיים שהגזרות בעקבותיו יומתקו.
יום קודם לכן ביקש שליסל מתלמידי שיעור התורה שנהג להעביר במשרדו של עורך הדין א' מירושלים שיצטרפו אף הם לתפילה. בדיעבד סיפרו התלמידים כי נראה היה ששליסל היה מזועזע ממש מהאפשרות שמצעד כזה יעבור בליבה של העיר. ביום התהלוכה צעד שליסל לעבר משרדו של עו"ד א' כדי לאסוף אותו לתפילה המיועדת. א', שהבטיח לשליסל להצטרף לתפילה, נעדר באותו זמן מהמשרד, היעדרות שחרצה את גורל האברך שיצא לבדו אל מרכז העיר.
בדרכו נתקל שליסל באנשים שצעדו בראש המצעד. הוא נעמד עם עוד כמה חרדים שקראו קריאות זעם ומחאה אל עבר הצועדים. בסך עמדו שוטרים שהפרידו בין המחנות. שליסל היה נסער. הוא חמק מבעד למסך השוטרים, רץ לעבר צועד שנשא את דגל הקהילה ההומו-לסבית ותקף אותו. לאחר ששוטרים חילצו את שליסל מידי ההמון הזועם התגלה ששלושה מהצועדים נדקרו מסכין ששליסל אחז בידו. סכין ששליסל אינו זוכר כיצד הגיעה אליו. אפילו שופטיו אינם בטוחים שברור להם מאין צצה, גם לאחר שהתפתחות מפתיעה במשפט הסירה מפניהם את הגיחוך לשמע הטענה המוזרה, וגם לאחר שהכריעו את דינו של שליסל והאשימו אותו בניסיון לרצח, ואף לאחר שגזרו עליו של 12 שנות מאסר.
אוטומטים לא מתלבטים
בסיפור של שליסל יש מעט מאוד צדיקים. שליסל, כמובן אינו ביניהם. אברך שלא הצליח לשלוט על רגשותיו, פצע שלושה אזרחים, והביא בכך אסון גם עליו ועל משפחתו. גם משטרת ישראל לא יצאה צדיקה גדולה, וכדרכה ניהלה חקירה מוטה ומגמתית. עדים שזהותם ככל הנראה ידועה למשטרה, ושהיו יכולים להזים את האשמתו של שליסל בניסיון רצח, לא אותרו. עדויות נגבו שוב ושוב מהפצועים, ועם כל עדות הלכה אשמתו של שליסל ותפחה עד שהשביעה את רצונם של החוקרים. המשטרה גם לא עשתה כל מאמץ להשיג צילומי עיתונות שנעשו בזמן האירוע ושהיו יכולים ללמד אותה ואת השופטים מה באמת קרה כאשר שליסל התכתש עם הצועדים.
קשה להתפעל גם מהתביעה ומשלושת שופטי ההרכב לפשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בירושלים. אלו הפיקו משפט שאך פסע בינו ובין משפט ראווה. הם, שלאורך כל הדרך שבו והטיפו נגד אי סובלנות כלפי 'האחר', הבוז וחוסר הסבלנות שרחשו ל'אחר' שעמד לפניהם למשפט הביא אותם שוב ושוב לקביעות מעוותות שחרצו את דינו של שליסל.
גם הקהילה החרדית – שכניו של שליסל מקריית-ספר, חבריו לישיבה – תתקשה לרחוץ בניקיון כפיים. שליסל נותר בודד בשעתו הקשה. החברה שכה הצטיינה ברטוריקה קשה נגד המצעד, חברה שמתהדרת בתרבות החסד שלה וברחמנותה לנחשל ולחלש, התנכרה למי שלקח את מסריה צעד נוסף מעבר למצופה. שליסל ננטש ולא זכה להגנה משפטית ראויה. אל מול משפט שתוצאותיו כמעט ידועות מראש, משפט שבו ברור היה שהליברליות הישראלית תהפוך לנס ודגל, אל מול שופטים עוינים ותביעה נחושה, נותר רק תלמידו של שליסל, עו"ד א', בודד במערכה. בהרבה רצון טוב, אבל עם מעט יכולת להתמודד עם תיק שכזה, ניסה עורך הדין להגן על רבו. התיק הזה דרש הגנה משפטית מסיבית יותר. הגנה שהיתה מאלצת את בית המשפט לעשות צדק.
"בעיקרה, תשובת הנאשם לכתב האישום היא שבמהלך האירוע הוא פעל תחת פקודה ברורה וחד משמעית כשליח של הקדוש ברוך הוא שמצווה למנוע את המשך חילול השם הגדול שהיה כרוך בתהלוכה", ענה עו"ד א' לכתב האישום. "מניעת המשך חילול השם לא היתה על דרך של פגיעה, בוודאי לא פגיעה בגופם של אנשים, אלא המטרה היתה לעצור את המשך התהלוכה. מרשי כמובן לא זוכר פרטים מהאופן שבו הוא פעל... במילים שלי אומר כי הוא איבד את אישיותו שלו, פעל כאוטומט.
"בנאשם פעלו אחרי זמן מה שני כוחות מנוגדים. האחד כוח האישיות שלו שביקש לעזוב את המקום, לדאוג למשפחה, כאשר הקול האחר דורש ממנו לפעול על מנת למנוע את המשך חילול השם. כל עוד היה בנאשם הכוח של האישיות שלו, הוא עשה הכל על מנת להתחמק מהאירוע. הוא עזב את הקבוצה מהפחד והחשש שהוא יפעל בניגוד גמור לאישיות שלו. לאחר שעזב את הקבוצה, אותו קול שהורה לו לפעול היה חזק, ברור וחד משמעי והשתלט לחלוטין על האישיות שלו: הורה לו שכעבד של השם הוא אינו רשאי לשקול שיקולים שלו ושל משפחתו שבגללם הוא ביקש ללכת מהמקום, והבהיר לו שהוא נבחר לעניין הזה. זה המענה למחשבות הקודמות שהיו לו – מדוע דווקא הוא, ומיהו בכלל... הקול הורה לו שאסור לו לברוח ושהוא חייב לבצע ולמנוע את המשך חילול השם. לא על דרך של פגיעה ובוודאי לא הרג של מי מהאנשים".
חוות הדעת הפסיכיאטרית שהובאה לבית המשפט בידי התביעה שללה את האפשרות ששליסל פעל כאוטומט – בין השאר על שום עצם ההתלבטות שתיאר שליסל בבית המשפט. אוטומטים לא מתלבטים. חוות דעת פסיכיאטרית נגדית, שהובאה בידי ההגנה, נדחתה בידי השופטים בהכרעת הדין. טענתו של שליסל כי התלבט היתה לו לרועץ בנקודה נוספת: השופטים הסיקו ממנה, לצד ראיות נוספות, כי האברך ניסה לרצוח אחדים מהצועדים – שהרי אם, כדבריו, נרתע טרם מעשה מהסתבכות שתביא לתוצאות קשות למשפחתו, סימן שהתכוון לעשות מעשים חמורים במיוחד, כאלו שבגינם יושבים שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.
שינוי הגרסה עבר בשקט
שליסל הוא איש היהדות הליטאית, חברה שאינה סובלת כל חריגה מסדרי החיים שאנשיה מורגלים בהם. אין בה מקום למוזרים, ליוצאי דופן. החברה הליטאית אינה אלימה, אך כל סטייה של אחד מחבריה מן הדרך נענית מיד בפגיעה בבני משפחתו בנקודות הכואבות ביותר: היכולת לקבל שידוך הגון והזכות ללמוד במוסד נחשב. לו ידעו השופטים איזה מחיר משלמת משפחתו של שליסל על עצם היותו מעורב בתקרית אלימה כזו, לו ידעו באיזו קלות ובאיזו דומייה נחתך אברך ממעמדו על כישלונות קטנים בהרבה, היו אולי שומעים את מה ששליסל אמר במפורש בבית המשפט: שהוא נחרד מהשלכות מעשיו על משפחתו. הם ראו בזה טענה מתחכמת. אילו היה עולה על דוכן העדים סוציולוג ממוחה למגזר אולי היתה דעתם שונה. אך המומחה היחיד לענייני חרדים שמסר תצהיר במשפט היה הרב מרדכי נויגרשל שהבהיר כמה חמורה בעיני יהודי העבירה של משכב זכר, כדי לנסות להסביר את סערת רגשותיו של שליסל. התובע דחה את דבריו בציינו שיש זרמים ביהדות שדווקא לא מזדעזעים מהעניין.
ראיה נוספת לזדון ליבו של שליסל היתה עדותו של השוטר שנסע איתו בניידת מיד לאחר האירוע. הלה העיד כי ששאל את שליסל מדוע עשה את מה שעשה, שהרי כתוב בתורה "לא תרצח", ענה לו שליסל: "לא תיתכן תועבה כזו בארץ. באתי לרצוח בשם השם". סנגורו של שליסל, עורך הדין א', השיב על כך שייתכן שהמילים "באתי לרצוח" היו השלמה של תשובת שליסל לתשובה מלאה, שעשה השוטר במוחו בתום לב: "אנו נמצאים בבתי משפט הרבה פעמים, ובתום לב, קלדנית מיומנת רושמת תשובות לשאלות גם לפי השלמות טבעיות שהיא עושה בראש ללא כוונת מזיד. למשל, לא פעם יכול עד להישאל שאלה כמו שאתה שאלת, למה עשית זאת הרי בתורה כתוב לא תרצח ואדם בטבעיות עונה לך, בלי לחזור על כל שאלה, אלא משלים, לא ייתכן דבר כזה, באתי בשליחות השם, ולא יכול להיות תועבה כזאת בארץ". הוא שאל את העד אם ייתכן שזה מה שקרה, והשוטר השיב כמובן בשלילה. בהכרעת הדין התייחסו השופטים בזלזול לא מובן לשאלתו המתבקשת של הסנגור. הם גם לא נתנו משקל ממשי לכך שהמשטרה נמנעה מלהביא לעדות שוטר נוסף שהיה ברכב. גם התעלמותה של המשטרה מבקשת הסנגור למסור לו את שמם של חרדים נוספים שנעצרו וישבו בניידת בעת השיחה עם שליסל לא העלתה את חשדם של השופטים. עדים אלו היו יכולים אולי למסור גרסאות אחרות לאותה שיחה מכרעת.
מה אירע כאשר שליסל פרץ אל תוך התהלוכה לא נדע. אולי נדע בעתיד, כשמישהו יצליח להשיג את הקלטות המקוריות שצילמו צוותי הטלויזיה שהיו במקום. לבית המשפט הגישה התביעה קלטת ערוכה של ערוץ 2. כל ניסיונות ההגנה להשיג את הקלטות המקוריות עלו בתוהו. לשוחרי טובתו של שליסל יש סיבות טובות לחשוב שהקלטות טומנות בחובן אור חדש על האירוע. הפצועה הראשונה העידה כי ראתה את שליסל נאבק בצועדים ולא הבחינה תחילה שהוא מחזיק סכין בידו. נדקר אחר העיד תחילה ששליסל היכה בו בסכין מלמטה למעלה – ולא מלמעלה למטה כדרך דוקרים המנסים להרוג – אך בחקירת משטרה מאוחרת שינה את גרסתו; והשופטים קיבלו משום מה את הגרסה המאוחרת, אף שקבעו כי הנדקר השלישי נפגע מסכין שאכן הונפה מלמטה למעלה. לכך יש להוסיף את העובדה שהאברך הכה בקורבנותיו בסכין הנתונה בתוך אריזת הקרטון שלה. ייתכן שהקלטות יגלו כי שליסל התנפל על אנשי המצעד ובמהלך ההתכתשות פצע בלא משים שלושה בסכין הארוזה שהיתה בידו.
סכין לקריעת שלט
אולם הראיה החזקה ביותר לכך ששליסל בא לרצוח את באי המצעד היתה הסכין עצמה. כי מה לו לאברך במרכזה של עיר ולמאכלת אימתנית, אם אינו מבקש לפגוע באלו שהוא כה סולד מדרכם. שליסל לא הצליח לספק כל הסבר לשאלה איך הגיעה אליו הסכין החדשה, שנראה היה שהוכנה במיוחד לאירוע. לקראת סופו של המשפט, לאחר שהתובע סיכם את סיכומיו ובטרם עשה זאת הסנגור, פנה עו"ד א' אל ראש ההרכב בראשיתו של דיון וביקש: "יש לי עד נוסף שאני מבקש להעיד אותו עכשיו. עֵד שנודע לי על עדותו השבוע". "תנמק", דרש השופט, וא' חזר והסביר שהעדות חשובה ושעד השבוע הוא ידע אמנם על עצם קיומו של העד אך לא מיהו. "הוא נמצא כאן מחוץ לאולם", הוסיף. השופט הורה להפעיל את מכשיר ההקלטה שתיעד את העדויות ולהכניס את העד. אל הדוכן הגיע צעיר חסיד גור שהזדהה לבקשת השופט כשמואל אירנשטיין, תושב בני-ברק בן 22. שרביט החקירה עבר לעו"ד א'.
"מר אירנשטיין, מי נתן את הסכין לנאשם במצעד הגאווה?" שאל א'. "אני אהיה מוכן לענות לתשובתך רק אם בית המשפט ייתן לי חסינות מפני הפללה עצמית", ענה הבחור. השופט הבהיר מיד: "אני לא נותן חסינות." א' שב ושאל את העד: "אתה מוכן למסור טביעות אצבע שלך? התאמה שלהן לאריזה של הסכין?" – "אם בית המשפט ייתן לי חסינות אני מוכן", ענה הבחור. "בית המשפט לא נותן חסינות, מר א'", התרגז השופט. "זה עד שלך ואתה צריך להסביר לו". – "אני דווקא הסברתי לו שלדעתי בית המשפט ייתן לו חסינות", הפתיע עו"ד א'. "על סמך מה?" התרגז השופט. הוא נתן סכין למישהו אז הוא צריך לקבל חסינות?" – "על סמך ההערכה שלי שבית המשפט, כדי לגלות את האמת, ייתן חסינות", ענה א'. השופט טען שרק התובע מוסמך להצהיר כי ייתן חסינות לעד. התובע לא הסכים. לבסוף הכריע הרצון להגיע אל האמת, או יצר הסקרנות, ולאירנשטיין ניתנה החסינות המבוקשת.
"לדיון נוסף, שהתקיים לאחר הדיון הנ"ל" – כך כתבו השופטים בהכרעת הדין – חזר מר אירנשטיין לדוכן העדים, ומאחר שבא כוח המאשימה הסכים כי עדותו של אירנשטיין לא תשמש ראיה לחובתו בהליך אחר, מסר מר אירנשטיין את עדותו. עובר לאירוע הוא היה זה שמסר הסכין לנאשם, לאחר שפגש בו ברחוב המלך ג'ורג'... בין הנאשם לבין אירנשטיין אין היכרות קודמת, כך על פי עדותו של אירנשטיין. לדברי העד הוא רכש את הסכין בדרכו מהישיבה לתהלוכה, בחנות בשם 'כלבו ירחמיאל' בשכונת גאולה. אירנשטיין העיד כי הוא הביא את הסכין עמו על מנת לנקב גלגלי מכוניות של כלי רכב שייטלו חלק בתהלוכה, זאת מתוך מגמה לגרום לעיכוב התהלוכה. העד נמנע מלעשות כן מאחר שראה שוטרים רבים ובעקבות כך – פחד.
"ומדוע ניתנה הסכין דווקא לנאשם? על כך השיב העד: 'אחדים היו יותר אדישים, עמדו והסתכלו מסקרנות. הוא היה נראה בחור ממש כל עצמותי תאמרנה אני מזועזע. וזהו, אז הלכתי, ראיתי אותו פעם ראשונה. אחרי זה, עוד כמה מטרים שהתקדמנו לכיוון גן העצמאות, אז ראיתי אותו פעם שנייה. ניגשתי אליו, נתתי לו את הסכין ביד, אמרתי לו לך תקרע להם את השלטים'. ובהמשך אמר: 'הוא הסתכל על הסכין עוד כשאני אוחז בסכין. הכנסנו את זה ביחד לכיס שלו... הוא התקדם, אני נשארתי במקום'. מר אירנשטיין העיד כי מיד לאחר האירוע, ואף לאחר מכן, הוא לא התקשר למשפחת הנאשם מאחר שחשש לעורו, מה עוד שהתגובות למעשיו של הנאשם היו שליליות. אולם, מאחר שמצפונו התעורר, ומאחר שקשר אירועים שליליים שאירעו לו בחייו למעשה נתינת הסכין, הוא התקשר מטלפון ציבורי לבית הנאשם, לאחר שבירר את מספר הטלפון במודיעין 144, ושוחח עם אשת הנאשם, שהפנתה אותו להורי הנאשם, שהפנו אותו לסנגורו של הנאשם.
"כאשר נשאל העד כיצד לא חשש למסור את הסכין לאדם שאין הוא מכיר ושאין הוא יכול לצפות את תגובותיו השיב: 'היית צריך לראות את הבן אדם בשעת האירוע, הוא היה נראה ממש בצורה כזאת מאוד מזועזע... ממש נסער וכאוב אחרת מכולם. היה נראה אחד שילך ויקרע את השלט'. העד הוסיף כי מהרגע שבו נתן את הסכין לנאשם ועד אשר שמע את ההמולה בעקבות מעשי הנאשם, חלפו דקות ספורות. בהקשר זה יצוין כי בא כוח המאשימה הצהיר כי נערך איכון למכשיר הסלולרי של העד ליום ולשעת האירוע, ונמצא כי המכשיר היה במרכז העיר ירושלים".
עדותו של אירנשטיין, שלפיה שליסל קיבל לידו את הסכין ברגע האחרון ולמטרה של קריעת שלטים, עשויה היתה להסב את אשמתו של שליסל מניסיון רצח לניסיון הריגה, ועונשו היה מתכווץ בהתאם. אולם עתה התביעה לא הרימה ידיים, וגם לא משטרת ישראל. רשויות אלה, שקודם לכן לא הצליחו במשימה הפשוטה של איתור העדים שהיו בניידת המשטרה וכשלו מלהשיג חומר חקירה אלמנטרי כמו הקלטות שהנציחו את המקרה, לא חסכו עתה מאמצים כדי לנסות להפריך את עדותו של אירנשטיין.
הם הצליחו להביא אל בית המשפט אחד מהמוכרים ב'כלבו ירחמיאל', שדווקא זיהה את העד אבל נשבע שסכין כזו מעולם לא היתה בחנות. החקירה הנמרצת אף גילתה את היבואן שטען שמכר את הסכינים לפחות לשש חנויות בירושלים. המשטרה בדקה ארבע מהן, ובשניים מתוכן הכחישו הבעלים שסכינים כאלה נמצאו בהן – בניגוד לטענת היבואן. הדבר מעלה הרהורים ביחס לאמינותם של בעלי החנויות או ביחס לדיוקו של הידע שלהם על סוגי הסכינים שהם מוכרים. ייתכן, אפוא, שחקירה יסודית יותר בכלבו ירחמיאל היתה מגלה שהמוכר לא ידע שסכין מהסוג המדובר נמכרת בחנותו, או אולי היתה מגלה שהסכין דווקא נמכר בחנות הצמודה לה, ושאירנשטיין לא דייק אמנם אך בוודאי לא שיקר.
אולי היו נחסכות כך משליסל עשר שנות מאסר. אבל למי אכפת.
http://www.makorrishon.net/show.asp?id=11011
לי אכפת!!! מה אנחנו יכולים לעשות בשבילו???
