חד_וחלק: בגדר "תלמיד החולק על רבו"

באשכול שכן,
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=429172
שורבב מעניין לעניין בעניין אחר נושא הכותרת והוא ראוי לאשכול נפרד והנה לפניכם.


חד_וחלק:

כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו (מהדורת קאפח) "המצווה הר"ט":

הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמד מפניהם כדי להדרם. והוא אמרו יתעלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם שם, לב). ולשון ספרא: "תקום והדרת - קימה שיש בה הדור".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק א' מקדושין, ודע שאף על פי שמצווה זו חובה על כל אדם באופן כללי - כלומר: לכבד את החכמים ואפילו חכם לחכם השווה לו, כמו שביארו באומרם: "תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה" - יש בה עוד ייחוד ותוספת על התלמיד, והוא: שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חובה לכל חכם, ועם הכבוד חייב במורא, לפי שכבר ביארו שחובתו כלפי רבו גדולה מחובתו כלפי אביו, שהרי חייבו הכתוב כבוד ומורא כלפיו. ובפרוש אמרו: "אביו ורבו - רבו קודם.

וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלקת: שיצא נגד פסק דינו ויפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו. ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך.

ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצתם על ה' (במדבר כו, ט) כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג), וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלנתיכם כי על ה' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה).

וכל זה ברור, לפי שמחלוקת קרח וריב ישראל ותרעומתם ומחשבתם הרעה לא הייתה אלא עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ועשה הכתוב כל דבר מהם כלפי ה'.

ובפרוש אמרו: "מורא רבך כמורא שמים". וכל זה נלמד ממה שמצאנו שהכתוב ציווה לכבד את החכמים וההורים, כמו שנתבאר בלשונות התלמוד, לא שהיא מצווה בפני עצמה, והבן זאת.  עכ"ל.


הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רמב סע' ג) פסק, שאם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו מותר לתלמיד לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה וראה גם: שו"ת הרדב"ז סי' תצה. שו"ת שאילת יעבץ א, סי' ה שהבחין עשרה חילוקים. שו"ת חוט השני סי' כ, מובאים בפתחי תשובה שם).

הש"ך הביא בשם המהרי"ק (שורש קע) שהוא דווקא אם תלמידו נתחכם ונעשה גדול כרבו, כגון ריש לקיש לעומת רבי יוחנן (ש"ך, יו"ד סי' רמב ס"ק ג)

ה'ברכי יוסף' כתב, שאף מה שהותר לחלוק, פירושו שמותר להחזיק סברותיו נגד סברות רבו, אבל לא בדרך של ביטול פסק רבו ברבים "הראשונים היו חולקים על רבם, וכן בכל דור ודור, ויכול לחלוק עליו בחייו בראיות ברורות דרך משא ומתן, אבל לא לקבוע ישיבה ולדרוש ברבים. ואין צריך לומר שאם עמדו למנין, שלא ימנה כנגד רבו עם החולקים עליו. בכלל זה שלא יחלוק עליו כדרך החולקים לנצח את רבו, אלא אומר ראיותיו ואם ישרו בעיניו מוטב, ואם לאו ישתוק. ובכל זה הוא, שלא יאמר לאחרים, רבי מתיר ואני אוסר, אבל לכתוב לעצמו ראיותיו אף שהם כנגד רבו מותר. ולכתוב פסק או הוראה לאחרים נגד רבו אסור, לא יאמר רבי היה אומר כך, ואני אומר כך שזה מבזה את רבו" (ברכי יוסף יו"ד סי' רמב ס"ק ג בשם רדב"ז).

[נימה של הגינות: את דברי הפוסקים הרלוונטיים, העתקתי כפי שהם מובאים ב'שו"ת שאילת שלמה' להרב אבינר]


לעניות דעתי, דברי הרמב"ם הנ"ל צריכים עיון ולימוד. בעיקר צריך להבין את האיסור שמחדש הרמב"ם שאסור לתלמיד להסביר ולהבהיר את דברי רבו: וכדבריו: "כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך", כי מסתימת דבריו ניתן להבין שכך הוא הדין גם בהבא לתמוך ולחזק את דברי רבו, כי זיל בתר טעמא: "לפי שאפשר שלא נתכוון לכך", ובזה הרי אין הבדל בין בא לחזק או לחלוק.

אשמח אם יאירו החכמים, יודעי דת ודין, את עיניי בהבנת הדברים.

תרומתי הצנוע לדיון. מאמר המנחני מאז נעורי

שמעתי מת"ח חשוב על דרך הדרש.
עלי ביקש להרוג את שמואל על שהורה הלכה בפני רבו.
באה חנה ואמרה 'אל הנער הזה התפללתי'
אל הנער שמורה הלכה בפני רבו.
ודפח"ח.

כתב הרמב"ם בהקדמה למשנ"ת
"וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון."

היכן הוא כבוד רבו?
היכן הוא האיסור לחלוק על רבו?

על כורחנו, ההלכות האוסרות לחלוק על רבו, עוסקות בתלמיד אשר קנה את רוב חכמתו מרבו.
וכך נאמר בהלכות תלמוד תורה
ה,יד  במה דברים אמורים, ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו.  אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו--הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו; ...

אבל תלמיד אשר הגיע להוראה ומורה, אם אין לו רב שישב לפניו ולמד ממנו את רוב חכמתו, אין עליו שום איסור לחלוק על מי שקדמו.

למען האמת ישנה עוד סמכות האוסרת לחלוק עליה, והיא הסנהדרין, אבל אם אין סנהדרין, ולא רבו מובהק, מותר לכתחילה לחלוק על דברי הרב.

מי שמתעניין, כאשר היו באים לרב קאפח לשאול שאלות על דבריו, הוא היה משיב בנועם לשואל, אם הוא ראה שהשואל מתעקש ולא קיבל את הסברו, והשואל היה תלמיד אשר הגיע להוראה, הוא היה אומר לשואל, אני כתבתי כפי איך שנראה לי, אבל אם נראה לך לפרש אחרת, תעשה כהבנתך.

ראו כמה גדולה ענוותנותו של זה, והכל כפשט ההלכה.

תוקן על ידי - דרום_חוקר - 08/03/2006 9:07:56

כדי להקל על העיון והדיון בנושא, העתקתי קצת מהמקורות בש"ס ופוסקים.

מקור הלכה זו היא בסנהדרין דף קי ע"א: "אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על ה'" (במדבר כו,ט). א"ר חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). א"ר חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" (שמות טז,ח).  א"ר אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).

ברש"י שם מפרש: "חולק על רבו" – חולק על ישיבתו"; "מריבה – תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים"; "מתרעם – אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומידת אכזרית"; "מהרהר – מחפה עליו דברים" [ראה מה שפירש ב'חידושי אגדות מהרש"א' בדברי רש"י].


רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה הלכה ג: "לפיכך אמרו, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט).  וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג).  וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח).  וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה)".

וכן הוא ב'שולחן ערוך', יורה דעה, סימן רמב סעיף ב. עיי"ש ובנו"כ.

אף שבכל הש"ס הגדרת "הרהור" הוא במחשבה [ולכך נחלקו האם "הרהור כדיבור דמי או לא"], בהלכה זו "מהרהר אחר רבו", הכוונה בדיבור דווקא. [ראה 'ברכי יוסף' (על ה'שולחן ערוך' שם)].



אבוא בכמה הערות והארות הנראות לעניות דעתי.

א) בהמשך ההלכות (הן ברמב"ם והן ב'שולחן ערוך') ממשיכים לפרט ולהגדיר באריכות את הגדרת ופרטי ההלכה הקשורים ל"חולק על רבו", אך לא מתעכבים להסביר מה כוללת ההגדרה של: "עושה מריבה עם רבו", "מתרעם על רבו", "מהרהר אחר רבו". וצריך עיון מה ראו על ככה, למה יגרע?

האם מכך ניתן להסיק, שכשם שכל פרטי דין "חולק על רבו" הוא דווקא [כמבואר (שם) בהמשך ההלכות] ב'רבו מובהק שרוב חכמתו הימנו', כך גם שאר הקטגוריות שהוזכרו באותה הלכה אינן אלא ברבו המובהק?

אם כן, צריך לעיין מה דין 'עמא דבר', אותם אלו שאין להם "רב מובהק", אלא כל תורתם היא מלימוד עצמי ומידי פעם שומעים הרצאות מרבנים ומגידי מישרים, פעם מזה ופעם מזה, האם מותר להם 'לחלוק', 'לריב', 'להתרעם', 'להרהר' אחרי תלמידי חכמים שאינם "רבותיהם המובהקים"?


רציתי להוסיף עוד, אך לצערי זמני תם. עוד חזון למועד.



להרחבת העיון והדיון ראו גם:

"דעת תורה בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים"
http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/demokratia/nispah3.htm

"אמת ואמונה בדברי החכמים"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/izak1.htm