בערב שבת, היום השביעי למלחמת יום הכיפורים נסעתי עם צוותי מביר-גפגפה (רפידים) לבלוזה (היא פלוסיון המוזכרת במשנת יומא). לתדהמתי השמש שקעה רק עם כניסתי למחנה בלוזה בשעה 18:00, עשרים דקות לאחר השקיעה שהיתה צריכה להתרחש שם, דהיינו 40 דקות אחרי השקיעה בירושלים.
ההסבר המדעי לתופעה הוא סוג של 'פטה מורגנה', דהיינו מצב בו הבדלי טמפרטורה בין שכבות אוויר מעל האופק יצרו 'אפקט ראי' כך שלמעשה ראינו את השמש שטרם שקעה מעל המדבר המערבי, אף שכבר "שקעה" בסיני.
מה דינו של המחלל שבת בזמן כזה, בו באמת השמש שקעה אך לעין המסתכל היא נראית במלוא הדרה כמה אצבעות מעל האופק?
מחלל שבת באונס או בשוגג?
או שמא מבחינתו עדין חול כי ראה השמש בעיניו!?
וענה ווטו; לגבי המעשה שהיה, בוודאי שליודע שזו אשליה, הרי"ז שבת מחמת הידיעה [וכאמור בשופר]. אך לבלתי יודע שלא שמע מעולם על התופעה ואפשרותה במקומו, הר"ז אונס ומידיעתו ואילך שוגג
דברי ווטו נובעים מגישה שהובעה שם בשם רג"נ שהדין נגזר משיפוטו של האדם הטיפוסי עיי"ש, ולכן התייחסות ההלכה לשקיעה נגזרת מהתייחסות האדם בן התקופה, ואף שבזמן הקדום השקיעה חלה לפי העין כיום היא תחול לפי הידע המדעי הפשוט.
הדבר עורר אותי לשאול שאלה שמעסיקה אותי זה זמן.
ידועים הדברים שהאבן עזרא כתב אגרת בשם אגרת השבת בה תקף בחריפות דיעה שטענה כי השבת חלה מבוקר עד ערב ולא כדיעה המקובלת בהלכה כי היום הולך אחר הלילה, טוענים כי ההתקפה הופנתה כלפי הרשב"ם שפירש את הפסוק 'ויקרא א' לאור יום ולחושך קרא לילה' כי העולם נברא במצב של יום ואחריו בא הלילה, והובן מכך כי בעצם הלילה הולך אחר היום, וההלכה הקובעת כי היום הולך אחר הלילה התחדשה בימי שיבת ציון כנרמז בספר נחמיה, כנראה משום שכך היה נהוג בין עמי האיזור באותה תקופה. אין בידי מקורות הסטוריים ומחקריים ברורים על תיזה זו, ואשמח להרחבה מכל היכול להרחיב.
דומני כי הדברים די מתאימים לגישת ווטו אמר ר' גדליה הנ"ל.
והרי התורה לא אמרה לשמור את ליל השבת ויומו או את יום השבת ולילו אלא לשמור את יום השבת ויתכן ומסתבר שאין כל צורך שתהיה לתורה הגדרה משלה למונח יום מעבר למקובל בעולם ואם כן בהשתנות המושג בעולם ישתנה גם בהלכה, אם כנים הדברים הרי שווטו לא מיצה את הדין, שכן מדוע להתייחס לשקיעה כמקובל היום, ניתן כבר להתייחס ליום כולו כמקובל, שהרי התורה לא תלתה בשקיעה בדווקא אלא ביום כפי שהוא נתפס. אם אכן כך הרי שהיה צריך להתייחס לדיני היום לפי המקובל היום בעולם, הוי אומר שעת חצות שהיא 12 בלילה.
אמנם יש להעיר כי לגבי טהרה כן מופיע בתורה התייחסות מפורשת לשמש 'ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים' אלא שפסוק זה עצמו אינו מבואר דיו עיין בתחילת מסכת ברכות.
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 08/03/2006 15:54:19
נשלח ב-10/2/2017 05:19
ירוחם
>התקפת הראב"ע אם אינה מכוונת לרשב"ם, מכוונת לקראים, כידוע הראב"ע הרבה לקרוא בדבריהם, וגם הושפע מדעותיהם<
הקראי אהרן בן אליהו ניקמודיאו כותב בספרו "גן עדן" (גוזלווא-תרכו), לז, א: "...אולם צריך להוסיף מן החול על הקודש בראיה מן התורה, הנה הכתוב אומר שבת שבתון קודש לה' (שמות, לא, טו), ... שם /ש צרויה/ שבת כולל כ"ד שעות בלבד, והוא מעת צאת הכוכבים עד עת כמותו ... אכן שם "שבתון" נאמר על החלק הנוסף מחול על הקודש, והנה באומרו "שבת שבתון קודש" (שמות, טו, כג) הטעם בו על החלק הנוסף מיום ששי..."
מיימוני כתב - בכל דברי אלו אני מניח שאין צורך להניח שהתורה חידשה את צורת היממה (יום קודם או לילה קודם) אלא שהיא ניתנה לעם שכבר השתמש בצורה מסויימת,
אם נניח שלא כדבריו יובן קושי אחד בתורה:
בשמות "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". להלכה אכילת מצות מט"ו ולא מי"ד, ובמקביל יש אי דיוק בסיום. הדבר הוקשה לתרגום המיוחס ליב"ע והוא ביאר, לדעתי בדוחק רב. (אותה קושיה קיימת על "בתשעה בחודש בערב, מערב עד ערב, תשבתו שבתכם" ושם הגמ' כבר דרשה לתוספת יו"ט או לחיוב אכילה בעיו"כ). אבל הפסוק השמות נשאר קשה, אם לא שנאמר כי לפני מ"ת (שאז נאמר הפסוק) אצל ב"י גבול היממה לא היה בתחילת הלילה (אלא בחצות או בבוקר) ולכן תחילת ליל ט"ו נקרא עדיין י"ד. רק לאחר מ"ת וחיוה בחגים מבערב הורגל העם להתחיל היממה מאז.
יתכן שלעניין החגים+שבת הקשורים בבריאת העולם (שבת ורצו שהחגים יקבילו) שבה נאמר תחילה ויהי ערב.. קבעו תחילת היום בלילה. לגבי קדשים נשאר המצב הקודם (אולי בגלל שהמשכן, מה לעשות, בנוי כבית ועבודותיו דומות לעבודות בית, אכילה מאור וכו' השאירוהו כבית שcu אינטאיטיבית היום מתחיל בבוקר, לאחר השינה). לגבי ממונות ועניינים אחרים משום מה נשתרש או נקבע המצב השכיח בכל מקום, מועדות)
נשלח ב-21/5/2010 10:27
מיימוני:
אגב: איך ספרו לפי התורה את גיל האדם, לא לפי יום הולדת, רק לפי ראש השנה,
נשלח ב-21/5/2010 10:00
מקסמן
תודה.
לעיל ציינתי שכדאי להשוות לתפיסת הזמן של עמים בזמן ומקום מתן תורה, ולנוהגם של עמים בכלל, כדי לנסות לאמוד מהי ההסתכלות האנושית, הטבעית, אם יש כזה דבר.
אוסיף ואעיר כי יש שאלה גדולה בחקר ההיסטוריה, שהתשובה עליה מפלגת את החוקרים לדורותיהם ואסכולותיהם. זוהי שאלת הדיפוזיה. בעברית: באיזו מידה קולטות חברות השפעות מחברות שלידן. השפעות אלו יכולות להיות בכל תחום, וגם בתחום היחס לזמן. חלוקת היממה, ספירת ימי השבוע, החודש והשנה, ועוד. באיזו מידה תפיסות דומות של היממה (היום קודם או הלילה קודם) משקפות גישות שהתפתחו באופן עצמאי ובאיזו מידה הן קלוטות מהסביבה.
בכל דברי אלו אני מניח שאין צורך להניח שהתורה חידשה את צורת היממה (יום קודם או לילה קודם) אלא שהיא ניתנה לעם שכבר השתמש בצורה מסויימת, אם כי כיון שיש הלכות שבהן הספירה הפוכה (קרבנות הוא תחום הפוך לכאורה לספירת הזמנים של השבת וכיו"ב) יש לומר שכאן התורה חידשה הלכה. או שהתורה עיצבה צורות התייחסות סותרות שנקלטו אצל עם ישראל בנדודיו, נניח אצל המצרים מכאן והבבלים או תושבי ארץ כנען מכאן.
עוד אוסיף בנוגע לחלוקת הזמן אבחנה שנראית לי אינטואיטיבית. סביר מאד שאדם פרימיטיבי יכיר את המושגים של "יום" ו"לילה" כיון שהוא חווה אותם במישרין. הלילה הוא הזמן המסוכן שראוי לנוח בו במקום מוגן. היום הוא זמן הפעילות. יש להבדיל בין היום למחר ומחרתיים כיון שכך אנו מתכננים תוכניות. אולם מדוע שיתפתח בכלל מושג של יממה ויהיה מקום לדון אם ביממה הלילה קודם או היום קודם? האם המושג הזה הוא אינטואיטיבי ודרוש כמו היחידות שמרכיבות אותו?
אם נבחן את התורה ואולי גם את החברה האנושית, נראה שהמושג של "יממה" מתפתח בנוגע למועדים טכסיים (אין לי מונח טוב מזה). כאשר חוגגים יממה, שמוגדרת בדת כלשהי, יש צורך לקבוע מתי המועד מתחיל ומתי הוא נגמר. יתכן שאין מוסד שמכריע בשאלות כאלו, לפחות בחברה הלא יהודית. יתכן שיש נוהגים כך ויש נוהגים כך עד שמשתגרת גישה אחת.
במבט שני, יתכן שהשאלה עולה גם בדיני ממונות. מי ששכר דירה למשך שנה, שהיא כך וכך ימים, מתי הדירה מפסיקה להיות שלו, ביום או בלילה. אם אדם נשכר להיות עבד, מתי מסתיים שיעבודו, ביום או בלילה. וכיו"ב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-20/5/2010 21:52
מיימוני:
יש אומרים שלפני מתן תורה נהגו לילה אחר היום,
יש עוד מצב הלכתי שלא הזכרת, תענית ציבור שזה רק ביום, וגם האבן עזרא טוען כלפי המכחישים שיכול ששבת יהיה רק ביום, הנה, אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק לה
ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש. אז ענה ואמר, לא תבערו אש, גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום. וכן: וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג) לא נמול בלילה. אז ענה, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה). שניהם נקראו יום. והערב קודם הבקר. גם אני השיבותי, כי זה לא יתכן, כי הכתוב אומר: ויקרא אלהים לאור יום (שם). ואיך יסתור דבריו לקרוא האור והחושך יום? וכבר פירשתיו. וכתוב: לילה ויום (מ"א ח, כט); ויום ולילה (בראשית ח, כב); שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז); שלשה ימים ושלשה לילות (יונה ב, א). אז השיב: מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב). גם אני עניתי, כי זה הכתוב הוא על יום הכפורים לבדו. והראיה שאמר שבתכם (שם) לשון יחיד. ולא אמר 'שבתותיכם', כמו את שבתותי תשמרו (שם יט, ל). ועוד, כי השבת לא תקרא שבתכם, כי אם שבת השם, כמו אך את שבתותי (שמות לא, יג). רק יום הכפורים נקרא כן, שבת שבתון היא לכם (ויקרא כג, לב). ולא מצאנו שאמר בו 'שבת לה''. ולא אאריך. ופסוק מערב עד ערב לא נאמר, כי אם ביום הכפורים. וכן כתוב בתשעה לחדש בערב (ויקרא כג, לב). והנה היום קורא הלילה, וכן שנים ליום עולה תמיד. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כח, ג - ד), שהוא ערב כבוא השמש, כאשר הוא כתוב בפסח. אז השתבש הצדוקי. ואחר ימים בא אלי לאמר, הנה כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב, טו). גם, אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז, יד). אז עניתי ואמרתי לו, גם בפסח כתיב: בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו (שמות יב, יח). וכבר הזהיר על הלילה על מצות ומרורים (שם, ח). ושב להזהיר מתחלת היום הראשון עד יום השביעי בערב (שם, יח). והעד, שלא אמר בשבת ביום הששי בערב תשבתו. רק אמר משה לישראל ביום הששי: שבתון שבת קדש לה' מחר (שמות טז, כג), ולא אמר זה הערב הבא. גם ביום הראשון לבקר איננה ראיה, כי פירושו הוא הבשר שתזבח בערב לא ילין ממנו לבקר ביום הראשון. והטעם, שלא ישאר ממנו עד בקר יום ראשון. אז הלך בחמת רוחו על נפשו. והנה הוא שב אחר חדש אלי והוא שמח וטוב לב, בעבור שמצא: היום הזה יום בשורה הוא (מ"ב ז, ט). ושם כתוב: וחכינו עד אור הבקר (שם). אז עניתי כאלו אין יום כי אם זה. והלא כתוב בתורה: ביום הכותי כל בכור (במדבר ג, יג). ובחצי הלילה היתה מכת בכורים. רק פירוש יום על שני דרכים: האחד - ביום ובלילה. והשני, זמן ועת, כמו והיה ביום ההוא (ישעיה יז, ד). וכן: אתה עובר היום את הירדן (דברים ט, א). והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה:
נשלח ב-20/5/2010 17:53
רק עתה גיליתי את האשכול המרתק הזה.
כרגיל, אני מציע להתבונן במה שמהווה רקע לדיני התורה: האופן שבו האדם תופס את מעבר היום והלילה וספירת הימים, כי על רקע זה ניתנה תורה ונתחדשו הלכות.
כיצד אם כן האדם הפרימיטיבי תפס את חלוקת היממה שלו? מה עשו ואולי עושים באפריקה של השבטים והפיגמים? באמריקה של האינדיאנים? אצל הכשדים, האשורים והמצרים? אני מניח שהתשובות קיימות אבל איני יודע היכן לחפשן.
כלומר, כאשר אדם בן התקופה והמקומות ההם קבע עם חברו מהיום בשעה חמש שלנו, שזה קודם שקיעה, לשעה תשע בבוקר שלנו (ובוודאי ציין לסימן של הזמן, כגון "כאשר השמש תראה בין שני הענפים הכי גבוהים בעץ הכי גבוה ליד הכפר", דרך משל), ורצה לקבוע ליום המחרת שלנו, או לעוד יומיים, האם אמר לו "מחר" או "היום"? ואם קבע איתו בשעה תשע בערב, אחרי השקיעה וצאת הכוכבים, האם אמר לו "מחר" או "היום"?
יצויין שבלשוננו היום, אם אבוא לקבוע עם מישהו לגבי מחר (יום ששי) ונדבר בשעה עשר בלילה היום (יום חמישי), אזי למרות שמצד ההלכה זה כבר אותו יום, אומר לו: מחר נדבר בשעה תשע.
כמובן, אולי זו הבנה אחרת במונח "מחר" ולאו דווקא של התחלפות היממה. אולי "מחר" הוא "לאחר הזריחה הבאה של השמש". אבל קשה שלא לשייך את ההתחלפות הזו למושג של יממה.
כדאי גם לערוך רשימה של הנפקויות מספירת הימים באופן של יום אחר לילה או לילה אחר יום.
א. מועדים וזמנים, כגון שבת, היום הולך אחרי הלילה ב. קרבנות הלילה הולך אחרי היום במובן זה שממשיכים להקטיר קרבנות כל הלילה. אבל בקרבנות שלמים למשל, יש לנו שני ימים ולילה אחד שביניהם. האם זה נקרא שהיום הולך אחרי הלילה או הלילה אחרי היום? אולי אפשר לפרש כך וכך. עוד?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-18/5/2010 14:34
לא בכל עניין יום אחר הלילה, למשל קורבנות ועוד
נשלח ב-18/5/2010 04:09
*--[endif]*
<התקפת הראב"ע אם אינה מכוונת לרשב"ם, מכוונת לקראים, כידוע הראב"ע הרבה לקרוא בדבריהם, וגם הושפע מדעותיהם>
?
האבן עזרא כתב בפירושו על הפסוק: "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' לא תמצאוהו בשדה", (שמות טז, כה):
"... רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק, ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו, כי משה אמר "כי שבת היום לה'", ולא הלילה שעבר, גם אמר מחר, ופרשו ויהי ערב ויהי בקר כרצונם, כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני, ולא דברו נכונה, כי משה לא דיבר לישראל רק כנגד מנהגם, כאשר הזכרתי לך, כי מנהג ארצות ערלים אינו כמנהג ארץ ישראל במאכלים ובמלבושים ובנינים... ועתה יש לך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי".
אבן עזרא גם כתב בפירוש הקצר שמות פרק לה פסוק ג:
"השם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש. אז ענה ואמר, לא תבערו אש, גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום. וכן: וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג) לא נמול בלילה. אז ענה, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד(בראשית א, ה). שניהם נקראו יום. והערב קודם הבקר''.
נשלח ב-25/2/2008 10:25
רשב"ם מפרש שבבריאת האור התחיל חשבון היממה, וע"כ קודם היום ואח"כ הלילה, ובריאת שמים וארץ היה קודם לכן, הן זמן מרובה הן זמן מועט, וזה קשה מפרשת שמות פרק כ' פס' י', "כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ואת כל אשר בם", וע"כ היממה החלה מהלילה כשעדיין היה חושך. ומה שכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ולא ויהי יום, נראה במקרא שכשבקר בא בהיפך לערב הכוונה לכל היום. למשל "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"
בכל מקום רואים את השמש שוקעת קצת יותר מאוחר מהשקיעה האמיתית, כתוצאה משבירת קרני השמש באטמוספרה.
נשלח ב-13/1/2008 15:01
דרום
המילה ערב- ערבוב- בה מתערבים היום והלילה. הלילה זה מה שאתה קורא ערב.
בוקר- היא ההפרדה בין הלילה ליום מהמילה לבקר .
ב_________________
תוקן על ידי ירוחםשם ב- 13/01/2008 15:05:26
מודה ועוזב
נשלח ב-13/1/2008 14:36
שתי הוספות:
א. הרלב"ג בפרשת החודש הזה לכם, מסביר שהסיבה לכך שהתאריך העברי מתחיל בשקיעת השמש, היא משום שההגיון מחייב להתחיל את היום עם התרחשות טבעית בולטת, או שקיעה או זריחה. מכיון שראש החודש נקבע לפי ראיית הלבנה, זאת משום שלא בכל דור ימצאו חכמי תכונה, והלבנה הלא נראית בתחילת הקיפה רק עם שקיעת החמה, בעל כרחנו יתחיל היום הראשון של החודש עם השקיעה. לכן כל שינוי תאריך מתרחש אז.
ב. בנידון קו התאריך, טוען הרב כשר שיתכן שבעולם העתיק, כאשר חצי הכדור לא היה מוכר ולא ישבו בו מי ששאלו מתי מתחיל היום, לא היה מקום לדון על זה ואכן גררו את כל חצי הכדור אחר מערב הישוב המוכר. אך כאשר נוצר החיבור ונוצר הצורך לקבוע את התאריך שם, יש לקבוע הלכה שהקו יעבור היכן שהחליטו התושבים/האומות.
שתי הערות אלו, כשנחברן יחד, יעלו את הטיעון שלי בראש האשכול.
------- מאיר
נשלח ב-22/3/2006 11:39
מאיר,
יש הבדל בין "מקובל" מלאכותי ו"מקובל" שהוא עדיין טבעי ועיין נא באשכול שהוקפץ על "החיים פי הטבע",
