| נשלח ב-13/3/2006 19:09 |
 |
| |
אופטופיק: סיפור לפורים מאת הרב סבתו
*--StartFragment * | קאובוי |  | | מאת חיים סבתו | |
| פורים ראשון בירושלים, תשי"ט | | |
*-- one picture in article **-- displaying lines right to the picture *
חורף תשי"ט קר וסוער היה. אינני יודע אם באמת היה אותו חורף כל כך קר, ואולי רק לי. ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן. כמה חודשים לפני כן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבית מזמיל, ליד המעברה של האזבסטונים. לא היינו מורגלים לקור הירושלמי. יום-יום הייתי משכים להמתין לתחנה שליד הקיוסק של קדוש לאוטובוס מספר שמונה-עשרה ובחיקי שקית בד ובה גמרא, ספר חשבון וכמה חצאי מחברות. והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. פועלים קשי יום עמדו בתוך שלוליות בתחנה המוצפת, מתחננים נואשות בתנועות ידיים ובצעקות שיעצור כדי שלא יאחרו לעבודה. והנהג מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מיד נדחקו כמה בני מזל וכמה בעלי אגרופים בין הדלת והנהג, אוחזים בכל מה שיכולים כדי לא ליפול.
כך היתה הנסיעה בכל בוקר. ואני, הכל חדש לי, מתבונן בכל, כמו נהנה לבלוע כל תמונה. לפעמים מתעלם ממה שסביבי ומסתכל בנחליאלי אחד שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת ירדתי בתחנה שליד העץ הזקן שבכיכר הרצל, צועד כל בוקר במעלה רחוב הפסגה, דרך מפעל השיש עד לבית הספר. ההר חשוף היה לגמרי, רוחות עזות נשבו מכיוון עין כרם, וגשם הצליף בי בכוח כל הזמן. כך יום-יום בחורף ההוא. לפעמים היה רואה אותי הרב לויכטר, המנהל של התלמוד תורה, עוטף באהבה את צווארי במגבת מטבח שניגבו בה את הידיים בהפסקת עשר, ואומר, אם לא מעיל, יהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה. אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו. עוד לא הגיע תורי.
הרב לויכטר אהוב היה עלינו מכל המורים. גבוה היה, זקנו עשוי בקפידה וקולו סמכותי, אבל עיניו היו טובות ולבו מלא אהבה לילדים. מפעם לפעם, ביום נאה של חורף, היה סוגר את הספרים ואומר לנו: היום נלמד בעמק. ולוקח את כולנו לטייל בעמק שמתחת לשכונת בית וגן. לימים בנו שם את בית החולים שערי צדק. אותם ימים מלא פרגים ורקפות היה. לא פעם הושיב אותנו במעגל על העשב, מלמד אותנו לשאוף אוויר מלוא הריאות, ומספר סיפור. התבוננתי בו והיה נדמה לי כמין חוט של עצב שנסוך בעיניו השוחקות. רק אחר חמש שנים הבנתי מה שהרגשתי. בכיתה ד' אסף אותנו ואמר: היום לא לומדים מהספרים. הדליק את הרדיו והקשיב. ברדיו שידרו אותם ימים את משפט אייכמן. בסופו של אותו יום אמר, כאילו בדרך אגב, ילד הייתי אז, עברתי את הגיהנום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר. אמר ולא הוסיף.
ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', מגיע כדרכי לבית הספר, ומופתע מאווירה חגיגית שהיתה בכיתה. על הקיר נתלתה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: משנכנס אדר מרבין בשמחה, וכל הילדים שמחים ושרים.
הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים כל התלמידים יבואו מחופשים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול על כל מלה שלא הבנתי. בעל דמיון הייתי, ומה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, מנסה להשוות למלה אחרת שהכרתי בעברית או בערבית או למה שלבי אמר לי. אחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קפצונים, והכל דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש תלה מחוץ לקיוסק חבל ועליו כובעים צבעוניים ואקדחים.
ולמה מתחפשים? בבית מזמיל היו כל הילדים או קאובוי או אינדיאני, וכל הבנות - או אסתר המלכה או מלכת הלילה. למה אסתר הבנתי. ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאובוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאובוי? אולי הוא מהאחשדרפנים שבמגילה. בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאובוי וניסיתי לחשוב מאין באה. כמובן לא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאובוי. ואיך נראה קאובוי? רחובות בית מזמיל הוכיחו. כובע שחור רחב שוליים, סרטים צבעוניים בצדי המכנסיים, חגורת עור רחבה וכמובן... העיקר, קאובוי הוא אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאובוי, שלוף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? ניסיתי להבין כדרכי מעצמי. חשבתי לעצמי איך יודעים הילדים בבית מזמיל את כל זה.
אותם ימים אבא חזר מן העבודה בערב בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהשיג, ומיד רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת שבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה ללכת לבית הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מקיים פקודה. מיהרתי אחריו: אבא, אני אהיה קאובוי. כן, כן, עונה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קובוי. אתה תהיה קובוי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית מזמיל.
נמלאתי שמחה, ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאובוי. בעל דמיונות הייתי, וראיתי את עצמי עם אותו כובע שחור רחב שוליים, מכנסי עור וכמובן אקדח.
ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יאמר לי משהו. מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. ממתין הייתי בכל יום כשחזר מן העבודה וחושב אולי עכשיו יאמר משהו ולא אמר. לשאול לא העזתי, ושתקתי. עוד יש שבוע. כך עבר יום אחר יום. כמה ימים לפני פורים ובית מזמיל כבר מלאה באינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ושאלתי, אבא, אני צריך להיות קאובוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי.
ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש. מחר צריך להתחפש. אל תדאג, הבטחתי לך שאתה תהיה קובוי. האמנתי ושמחתי.
למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש. ואבא ביקש כובע של קאובוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים. אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאובוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי ולחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי שלא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאובוי. מי ישווה לי. עמדתי בתחנה, דווקא שמח הפעם שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שמילאו את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאובוי צעיר.
ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי.
והנה סוף-סוף חצר התלמוד תורה. והחצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי על ראשו וגארטל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם באשי, עטור במצנפת מחוטי כסף וזהב, ושם עומד ילד בבגדי כוהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים וציץ ומצנפת ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, ארבעה טורים אבן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי שהפך בגשם לכדור נייר רטוב ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאובוי.
המנהל, הרב לויכטר, צילצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא. והנה נכנס אדמו"ר חסידי ומסיכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? הכל מנסים לנחש. ואז, האדמו"ר מוריד את המסיכה. או, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה. איזו תחפושת נפלאה. ממש אמיתית. איך לא עלה על דעתנו. אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, הרי סבא שלו אדמו"ר.
וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה.
אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי.
הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת. |
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2008 10:54 |
|
| |
צענערענע,
"הרב
לויכטר התנהג כמבוגר חכם שלא רוצה לפגוע בילד" ברור, אבל הוא שיקר!!
יש
לשים לב שהרב אנגלמן טוען שלא כל מלך הוא עירום, ומצד האמת יש למעט בביקורתיות.
אולם אצל הרב סבתו אנו מוצאים שלב נוסף – מלביש ערומים. הילד חיים באמת לא היה
מחופש, והשופט התמים שפט משפט צדק, ואף על פי כן הרב המבוגר והחכם מתנהג כאילו הוא
מחופש, כלומר קורא את המציאות לפי הנרטיב של הזולת, במקום לשפוט אותה לפי האמת
(בחינת אומר לרשע צדיק אתה).
הרב
מיכי,
מי
יותר "אמיתי וחכם" הילד המחופש לשופט או הרב לויכטר?
_________________
תוקן על ידי ובחרת ב- 20/10/2008 10:53:07
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.. ובחרת
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 13:49 |
|
| |
זה מזכיר לי שני דברים:
1. הסיפור הידוע על ימים נוראים בישיבה חסידית (כמו תקוע במחילה, שעליהם שמעתי את הסיפור). שם כל אחד בא לביהכ"נ וחלילו בידו. פתאום יהודי פשוט אחד מתחיל להתפלל מתוך המחזור בנוסח הרגיל וללא כל חליל. כולם החלו לצעוק עליו מדוע הוא לא עושה את מה שה'כינור ערוך' מחייב. ואז פנה אליהם רבם (האדמו"ר) ואמר להם: הניחו לו, הקב"ה מקבל מיהודי טוב גם תפילה כזו (לפחות אם הוא אנוס ואינו יודע לחלל).
2. הראי"ה אמר שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. ואנוכי הק' סובר שהכי טוב לא להיכשל בשניהם. הרב אנגלמן מניח שאו שאנחנו נותנים חינוך ציני לגמרי או חינוך תמים לגמרי, והוא מעדיף את התמימות על הציניות. אני לא בטוח שאני מסכים גם לזה, אבל מעבר לכך הכי טובזה להיות אמיתי וחכם, לא ציני ולא תמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 00:06 |
|
| |
"הרב לויכטר חשב, שתפקידו של החכם לדאוג לכך שגם חסר התשלבושת יהיה לבוש, וזאת הוא עושה ע"י שינוי ההגדרה של בגד או של תחפושת"כך כתבת.
האם לא פשוט יותר יהיה לומר שהרב לויכטר התנהג כמבוגר חכם שלא רוצה לפגוע בילד ?
המשותף לשני הסיפורים הוא אולי המסר שלהם :כאשר אנחנו שופטים את הזולת אנחנו מתנהגים כילדים.
לגבי ההזדהות שלנו עם הילד הצועק "המלך עירום":
נדמה לי שהיום הדברים השתנו.
בתקופה שנכתב הספר (יש הטוענים שאנדרסן בעצם חידש סיפור מן המאה ה12)היה חשוב ואפילו חתרני לחבר סיפור שמעודד את הקוראים למתוח ביקורת. היום ,אני חושבת כמו הרב ליאור אנגלמן,שצריך לעודד מגמה הפוכה.
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7348
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2008 20:36 |
|
| |
במחשב שנייה,
האם הזהות בין הסיפורים היא מוצדקת?
האינטואיציה הפשוטה מורה שלא.
בסיפור בגדי המלך החדשים אנו מזדהים עם הילד הצועק
בעוד בבואי הרוח אנו מזדהים עם הילד חיים.
מה מקור ההבדל? האם יש לכך ביסוס או שהוא נובע רק מהצורה בה הסיפור סופר?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2008 20:31 |
|
| |
מצטער מראש על הקפצה של אשכול ישן.
קראתי השבת את הספר בואי הרוח של הרב סבתו, והסיפור המדובר הזכיר לי את הסיפור הידוע בגדי המלך החדשים.
תמיד למדתי שההמלך לובש בגדים שרק חכמים רואים, ואכן רק הילד החכם והתם (חכם או תם?) ראה את הבגדים, ובעצם ראה שהמלך עירום.
אבל הנה נתברר שיתכן והילד לא היה חכם כלל, ובטוח לא תם, לפי הקריאה של הרב סבתו הילד מבצע משפט שכלי, במקום לא שייך כלל משפט כזה.
הבעייה היא בשפה - מה ההגדרה של בגד, או מה התפקיד שלו, וכאן החכם יאמר שתפקיד הבגד (או התחפושת במקרה של הילד חיים) היא לשמח את הלובש ואת הרואים, וממילא לא משנה כלל אם יש "בגד" לפי ההגדרות הדוגמטיות הישנות. המלך שמח בעירומו, וכך גם הקהל המריע, ובא בילד, שלא מבין הבנות מתוחכמות והורס את החגיגה. לפני שהילד צועק המלך עירום, המלך עדיין היה לבוש בבגדי מלכות, הילד הוא זה שבעצם גרם לכך שהמלך יהיה עירום!
הרב לויכטר חשב, שתפקידו של החכם לדאוג לכך שגם חסר התשלבושת יהיה לבוש, וזאת הוא עושה ע"י שינוי ההגדרה של בגד או של תחפושת.
האם יש כאן קריאה פוסטמודרנית? (קשה לי להאמין בהקשר של הרב סבתו, אבל יש הסבר אחר?)
האם השופט צדק, או שהוא לא הבין שלחיים יש פשוט נרטיב אחר?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 15:59 |
|
| |
אכן טעיתי (ייש"כ לתפוזי)
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 09:13 |
|
| |
אני חושב שהמשפט הבא הוא משפט המחץ:
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת...
המשפט הנ"ל ממחיש את מחשבת השופטים שחושבים שהאמת היא מעל הכל גם מעל הרגשות , וגם כשהיא לא דרושה , אלא מאי רצון השופטים להוכיח את חכמתם היא מה שמביאה אותם לרדוף אחרי האמת , גם כשהיא לא נחוצה וגם כשהיא פוגעת , ואולי כשהיא פוגעת , אז האמת חשובה יותר.
והמוסר מזה את האמת יש לרדוף רק לשם האמת ולא לשם הוכחה על ידיעת האמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 03:24 |
|
| |
תיקון טעות - הספר הוא "בואי הרוח". ("כעפעפי שחר" הוא ספרו הקודם)
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2008 15:11 |
|
| |
הסיפור פותח את הספר "כעפעפי שחר"
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2007 16:47 |
|
| |
.
הבהרה:
שוב כשלתי בנסיוני להבהיר את דברי, ואין זה אלא משום שהם רק 45% דברים (זה מה שהיה כתוב על בקבוק שהוגש לי, פרט לכך שהמאלט הזה אינו נשוי (סינגל, בלעז), למרות שהוא כבר בן 18. ומי, בשם בכחוס, החליט להשכיבו לישון בחבית של פורט (1) ?
וכמובן, הכוונה אינה לי"ד או לט"ו (כפי שחגג הילד סבתו), אלא לאותו היום בו מגיעים מחופשים לבתי הספר. שכידוע, כפריים ותלמידים מקדימים אפילו עד י"א , והשתא - באו מחופשים לבית הספר בי"ב, וסהדי בבית דגן שזלגו השמיים ביום זה השנה.
(אייקון חוזר להכין משלוחי מנות למחר. כי כאמור - "אנחנו מוקפים!" )
(1)כן. יש לי חברים פיינשמקרים
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2007 16:28 |
|
| |
הבהרה:
הודעתו של מואדיב לעיל היא צינית. היום, פורים תשסז, לא ירד גשם. לפחות בבני ברק.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2007 14:28 |
|
| |
מה חסר לך בסיפור המקסים הזה? למה לדעתך הוא זקוק לעריכה?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2007 15:27 |
|
| |
[מוקפץ לרגל התאריך וגו'.
ומכאן - שמאז ומתמיד יורד גשם בפורים... ]
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2006 19:05 |
|
| |
וכבר דרשו דורשי רשומות שאי אפשר להתחפש לאדמו"ר שכן אם אתה לובש את המלבושים המתאימים ונוהג כאדמו"ר הרי אתה כבר אדמו"ר
מאיר
|
|
|
|
|
