פרשת פרה מדאורייתא ??

אם כן  הגבאי אמור להכריז לפני קריאת פרשת פרה שעל הצבור לכוון לזכור את מעשה העגל, ושוב לא הועלנו כלום.
למען הענין, ברוב השנים פרשת פרה נקראת בשבת כי תשא.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 15/03/2007 8:39:33

הפירוש הטוב ביותר לדעתי לטעם מדוע קריאת פרשת פרה אדומה היא מדאורייתא, ניתן על ידי המלבי"ם, בספרו הקטן {והעצום] ארצות החיים, והוא פירוש מבריק וגאוני, ונראה אף אמיתי.

המג"א, בסי' ס, מקשה מדוע עושים עסק גדול כ"כ מקריאת פרשת זכור, ואין מקפידים כלל על שאר הזכירות שבתורה, שלכאורה גם הן מדאורייתא, והן שש הזכירות שהאשכנזים אומרים בסוף התפילה, ועשר הזכירות למנהג הספרדים, ככתוב בסידוריהם. כגון זכור את יום השבת, זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר, זכור את אשר עשה ה' אלהיך מרים, ועוד.

המג"א תירץ מה שתירץ וזה לשון מג"א, ס סק"ב:
איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע
לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת,
וקרבתנו מעמד הר סיני,
לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם,
להודות לך הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים,
וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות
וכשאומר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ
יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה עכ"ל,
ובילקוט פ' בחקותי מביא ג"כ זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו'
זכור בפה ע"ש בשם ספרי
ונ"ל שיזכור זה כשיאמר באהבה לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם.

וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים
עססי' תרפ"ה וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים
ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל:

עניין גנותן של ישראל, שהזכיר המג"א,
פירושו לאו דווקא שיש להסתיר ולהעלים כליל מפני הכבוד,
אלא כמו שרואים בתחילת ס' דברים: 
בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
וידוע פירוש רש"י שאלו רמזים למקומות בהם אירעו פרשיות שאינן
לכבודו של ישראל, ולפיכך הזכירם הכתוב ברמז. ולכאורה אינו מובן,
שהלוא בהמשך סיפר הכתוב מאורעות אלו בפרטי פרטים, ומה הערך ברמזים.
אלא שהפירוש הוא, שאין כוונה להסתיר לגמרי, ולהעלים הדברים, אלא שכל
אדם, רגיל כאשר הוא צריך לספר בגנות הרי הוא משתמש במלים עקיפות
וברמזים, מפני הכבוד. כלומר כולנו יודעים את הסיפור, אך אינו מהראוי להשתמש
בלשון מפורשת יותר מדיי.

כמו כן ידוע שאם כי טעם העניין של מצוות פרה אדומה אינו ידוע (לכאורה אפילו לא
לשלמה המלך שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני), מכל מקום ישנו הטעם
הידוע של ר' משה הדרשן שנהובא ברש"י, שזהו כנגד מעשה העגל, כמי שבא לומר,
תבוא האם (הפרה) ותקנח את מעשי בנה (העגל).

נמצא אם כן טעם הגון ונפלא למצוות קריאת פרשת פרה אדומה, דהיינו המצווה היא
להזכיר את מעשה העגל, אך מפני שלא רצו לספר בגנותם של ישראל, על כן תיקנו
חכמים לקרוא פרשת פרה, ולקיים בזה את המצוה מן התורה של זכירת פרשת העגל.

ודפח"ח

יש עדיין לפלפל בפירוש הכתוב: זכור אל תשכחאת אשר הקצפת וגו', ועיין
מה שכתב הגר"י קמינצקי זצ"ל, בספרו על התורה, ויש לדון בפירושו, שנראה
מתאים לפשט אך בכ"ז לא כך פירשוהו חכמי הדורות, ואכמ"ל

הרא"ש כתב בריש פרק הקורא עומד במגילה שאם אין העולה קורא בלחש בכל קריאת התורה הוי ברכתו לבטלה, כמדומה שיש חולקים.

ד"ח
כתבת:
<על פי הנ"ל, כל הקריאות חוץ ממה שנזכר למעלה, לא ניתקו ע"י משה, אלא הם תקנות מאוחרות. ההיגיון אומר, שגם פרשת זכור תקנת חכמים מאוחרת היא, כי מנין לנו לייחס אותה למשה. >

שאלה זו שאלתי השנה את עצמי, האם יש לך מקור לשיטה הסוברת שקריאה היא מדאורייתא? בספר מהררי קדם חישדש בשם ר' משה סולובייצ'יק שהעולה לפרשת זכור לא יקרא עם בעל הקורא, כדי שלא יהיה חסרון בשומע כעונה, ולכאורה זה לא הופך את ברכתו לברכה לבטלה?

עד שאתם תמהים אם פרשת פרה דאורייתא או דרבנן, יש לתמוה מה החשיבות בזכירת מעשה הפרה. נכון שהיארצייט של הפרה הוא בב' ניסן, וכי זה מצדיק לקרוא את פרשתה?

רש"י מגילה כ"ט. כותב שהחשיבות של קריאת פרשת פרה הוא שהוזהרו ישראל לעשות פסחיהם בטהרה. הקדימו אותה לפרשת החודש כי היא טהרתן של כל ישראל (ירושלמי שם ג' ו').

עם כל זה, בשלמא את עמלק יש לזכור וזה גם חלק מחג הפורים, שקלים מזכיר את בית המקדש שלשם זכרו יש הרבה דינים. פרשת החודש מזכירה את החשיבות של ר"ח ניסן וכל החודש וזה גם חלק מחג הפסח, אבל פרה אדומה כמה שהיא חשובה כאמצעי לטהרת טמאי מת, לכפרת העגל ועוד לכל מיני רעיונות, למה לקרוא אותה בשבת מיוחדת יותר מפרשיות חשובות אחרות בתורה?

מרובקה היקר

תוס' כתבו בדבריהם כמה תירוצים, חלקם תואמים את שיטת הרמב"ם, וחלקם נגד שיטת הרמב"ם, ובדברי כתבתי, שבמקרה שלפנינו חכמתם ולמדנותם של חכמי התוספות תעזור לנו לבאר את שיטת הרמב"ם, ואם לפי רבי יש קריאה שהיא מהתורה, אין צורך לומר שהכוונה לקריאת פרשת זכור, אלא הכוונה לשאר הקריאות כמו וודוי מעשר והבאת ביכורים, כפי תירוץ תוס' השני.
ולמרות שיש בדברי התוספות עוד תירוץ שממנו משתמע ההיפך מכך, ולרבי קריאת פרשת זכור היא מהתורה, אבל מכיוון שהוכח ממקומות אחרים בש"ס לא כך, נסבור כתירוצי התוס' האחרים. 


תוקן על ידי - דרום_חוקר - 19/03/2006 10:39:54

דרום חוקר

רוב תודת על ההסבר המפורט והממצה בבהסבר הסוגיה.
אכן שתי הגישות נהירות לי היטב, ואתה צודק הלומד הרגיל נמצא בדרך כלל היכן שהוא בין שני הקצוות הללו. יש לי תחושה שקרוה ואף הרמב"ם זז מעט מן הקצה שלו לעבר הצד שני. כמו שאומר הגרי"ד אין איש הלכה ואיש אמונה, אלו רק שתי קטגוריות עקרוניות ואדם מורכב משתיהן.

בכל מקרה שאלתי הייתה כייצד אתה מבין את שיטת תוס' ולא כייצד אתה לומד את הגמרא. היה נדמה לי שאתה מנסה מעט לבאר גם את שיטתם בדבריך אלו 
תוס' ביאר את שיטת רבי גם בצורה אחרת, ויש עוד קריאות שהם מהתורה כגון מקרא ביכורים ווידוי מעשר, כך שאין כאן שום הוכחה ושום הכרח לסבור שמצוות קריאת פרשת זכור היא מהתורה

בתודה מראש
 

לחוקר
ההלכה שבתלמוד מבארת גם היא את המקרא.
מה גם שאף אתה הרגשת שאמנם שמואל הזכיר את מחית עמלק בפה לפני המלחמה והוא זמן מאוד מתאים להזכרת הענין כמו שהביאו מהרמב"ם אבל אין מקור וסיבה לומר שרק הוא ודוקא הוא הזמן להזכיר.דבר שלא משמע כלל מפשט הפסוקים בכי תצא (לפי פשוטו ) ומסתבר הפוך - להשריש שנאה צריך הזכרה נרחבת תמיד ולא רק אז. 
ואי אפשר לומר שהיא מצוה קיומית 'זכור' שאם קרא - קיים המצוה , כי גם מהרמב"ם וגם מפשט הפסוקים נראה שהתורה אומרת בקום עשה "זכור!!" וקיבלו חז"ל שהוא בפה , וממילא אומרת כאן התורה שיש לזכור בפה , בקום עשה , 'תמיד' כמו שאמר הרמב"ם , ואמנם במיוחד לקראת המלחמה כמו שעשה שמואל ( מהרמב"ם שהובא אין משמעות לצמצם המצוה רק ללפני המלחמה למדקדק בדבריו.אלא מראה שהוא הזמן המתאים ביותר ומוכיח שהוא שייך לענין המלחמה ולא סתם זכירה אלא זכירה המביאה לעשייה) .
ולשאלתך היכן מבואר בחז"ל סידור הדברים של הדין תורה הכללי הזה - דין ד' פרשיות מוזכר בכמה סוגיות במגילה, ויתכן שהוא סידור של המצוה דאור' - על פי חכמים.שקבעו גדר שאם לא הזכיר שנה שלמה נקרא שנפגע כאן ה'תמיד'.כגדר  איסור מלאכה בחול המועד שנאמר עליו בראשונים 'נמסר הדבר לחכמים'.(ולכן לא דרשו דרשות על זה כי באמת זה נמסר לחכמים .ויתכן שקשור לגדרים אחרים ולא סתם קביעה.)
אמנם מסתבר שאם הזכיר כמה פעמים אז עשה קיום של המצוה אך ה'קום עשה' והחוב הוא שיהיה תמידיות של זכירה בפה.וזה חכמים הגדירו כד' פרשיות.

מרובקה

כפי שבודאי ידוע לך, היו בעם ישראל אסכולות שונות, ושיטות לימוד שונות, בהבנת התלמוד.

בספרד היתה אסכולה מימונית שמיסדה היה ר"ח ואחריו הרי"ף והר"י מיגש ולבסוף מי שהעלה על הכתב את עיקרי אסכולה זו, בהבנת התלמוד, בצורה מסודרת ושיטתית היה הרמב"ם. וגם המאירי למרות היותו בצרפת, כתב בדבריו הרבה פירושים בדרך אסכולה זו. (ולכן הרמב"ם תמיד מכנה את עצמו אני משה בן רבי מימון הספרדי, אין כאן התפארות גזענית על מוצאו, כי אם התפארות על שייכותו לשיטת לימוד זו)

לעומתם היתה אסכולה אחרת, של חכמי התוספות בצרפת, ושיטת לימודם היתה שונה בתכלית מהסכולה המימונית. נראה שאסכולה זו התחילה מיד לאחר תקופת רש"י, ולמרות שרש"י היה בצרפת, אבל הוא עדין לא היה שייך לאסכולה זו, ופירושיו הם בדרך הפשט בתלמוד, אבל לאחריו התחילה להתפתח שיטת לימוד של אסכולה זו. 

די אם נזכיר את הנקודה, לפי חכמי התוס' לא יתכן שתהיה מחלוקת בין סוגיות התלמוד, כי את הכל כתבו רב אשי ורבינא, והם בודאי לא יסתרו את עצמם, ע"כ לבאר את סוגיות התלמוד בשיטה אחת ובדרך אחת, וכשם שהתלמוד בנה על המשנה אוקימתות ופירושים, כך אנו (חכמי התוספות) נבנה על התלמוד עוד קומה של אוקימתות ופירושים. 
לפי האסכולה המימונית צריך להיצמד לפשט הסוגיה, ובמקום שיש סתירה בין סוגיות התלמוד, יש תיעוד של מהלך סוגיות בבתי מדרש שונים, וצריך להכריע בין הסוגיות לפי כללי פסיקה, אבל אין מקום להעמיס על הסוגיות עוד אוקימתות ופירושים. 

עוד נקודה, לפי שיטת חכמי התוספות, יש למנהג כוח עצום, ולפעמים גם יפרשו את התלמוד על פי המנהג, (ראה אשכול ברכת על נטילת ידים לפני הנטילה) ולעומתם היה הרמב"ם דוחה כל מנהג שהוא נגד התלמוד, ומעולם הוא לא כפף הבנה של סוגיה למנהג נפוץ. 

מרובקה היקר
אולי בני האדם אינם רגילים להכריע בין האסכולות השונות, והם מפרשים את התלמוד פעם כרמב"ם ופעם כתוס', והם אינם מערבים שיקולים הגיוניים של שכלם בזמן הלימוד בתלמוד, אבל אנכי חונכתי בשיטת האסכולה המימונית, ולא מתוך אמונת חכמים גרידא, אלא מתוך שזהו פשט התלמוד, כך שגם באשכול זה כתבתי את דברי בכדי להוכיח את יושר ההבנה של הרמב"ם בתלמוד.
אצלינו בבית המדרש אומרים, הרמב"ם הוא המפרש את פשט התלמוד, הוא הפוסק לפי פשט התלמוד, וכל החולק עליו לא פירש נכונה את התלמוד.

בסוגיה שלפנינו מי שסובר שיש מצוה מהתורה לקרוא פרשת זכור, בעצם לא הבחין שיש מצוה לומר זכירת מעשה עמלק בפה, ומי שיקרא את הפרשה קיים מצוות עשה של זכירת מעשה עמלק בפה, אבל אין מצוה לקרוא דוקא את פרשת זכור.

למאי נפק"מ? לדקדק בצורת ביטוי המילים של פרשת זכור, לפי עדות שונות וביטויים שונים, מכיוון שיש רק מצוה להזכיר את מעשה עמלק, כי אז הזכרה זו תיעשה לפי דרך ביטויו של האדם, ומי שרוצה להקפיד על דקדוק בביטוי האותיות, שיעשה זאת בקריאת שמע, או בקריאת התורה והתפילה, או בברכת כהנים, אבל בקריאת פרשת זכור אין שום ענין ושום מצוה, מעבר לעובדה שהוא מזכיר את מעשה עמלק.

גם אין שום מצוה מהתורה לקרוא פרשת פרה בשבת קודם שבת החודש, מצוה זו לא נזכרה בין תרי"ג מצוות, וגם בתלמוד הדבר לא מופיע בשום מקום.

זהו העיון הדק בביאור דברי התלמוד, כך לימדוני מורי ומלמדי תלמידי החכמים האוחזים בשיטת הלימוד של האסכולה המימונית, ואת דבריהם העליתי כאן על הכתב.

ישרן ישר יקר
אם נדקדק בדברי התלמוד, נמצא שבהבאת הנדרים בעליה לרגל, נזכר הענין של תאריך זמן בשנה, ברגל הראשון שפגע בו בשנה, גם בדיני ביעור מעשר נזכר אימתי צריך לבער את המעשר, וגם שם יש התייחסות לזמנה של המצוה בשנה, גם בדיני ביעור שביעית, נזכר ענין של תאריך הביעור והוא הוסמך לזמן כל שהוא בשנה.
והנה, כאן בזכירת עמלק, לא נזכר בתלמוד, לא במילה ולא בחצי מילה, זמן כלשהו בשנה.
מדוע? כי במצוה זו לא קבעו חכמים זמן, לפ פעם בשנה ולא פעמיים בשנה, וגם לא לפני הקרב, ולכן כתב הרמב"ם תמיד, ולכן בכל קריאה בתורה בענין מעשה זכירת עמלק יקיים מצוה זו.

מה שכתבתי הוא עיון פשוט בתנ"ך, שים לב תנ"ך לא תלמוד, שמואל קודם מלחמת עמלק מזכיר את מעשה עמלק. 
א טו,ב כֹּה אָמַר, ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.  א טו,ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.  {ס}
מדוע? אם תרצה תאמר מפני שהוא בא לצוות על השמדת עמלק, אבל כאן צירפנו את ההיגיון הישר של קיום מצוה זו, והמקום היותר מתאים לספר על מעשה עמלק הוא קודם היציאה לקרב, וכך עשה שמואל, כך שצדקת (ישרן) בדבריך שהמצוה היא תמיד, וכפי דברי הרמבם, ואנו דייקנו בסיפור התנ"ך, על הזמן היותר מתאים לקיום מצוה זו. כאמור יש כאן ביאור תנ"ך, ולא הגדרת מצוה. 

מאיר היקר
כפי שכתבתי למעלה, לא נזכר בתלמוד רמז לספר תורה בזמן קיום מצוות זכירת עמלק, וכבר נחלקנו פעם האם בתלמוד התבארו כל המצוות בשלמות, ומה שלא נזכר בתלמוד, הוא איננו חובה ולא ביאור מצוה, כי אם תוספת מאוחרת של פרשנים מאוחרים.

תוקן על ידי - דרום_חוקר - 17/03/2006 15:32:16