| נשלח ב-20/3/2006 11:50 |
 |
| |
הלל בן שחר: מחיקת שמועות מכוח סברה
הילל בן שחר כתב:
שלום. אף אני חדש בפורום זה. נפלתי לפה מהשמיים (וד"ל)
על הרמב"ן על התורה ויקרא כ"ו י"א שמדבר נגד דרישה ברופאים:
"...אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם".
אמר ר' חיים מבריסק שלא הרמב"ן כתבו.
הרב הוטנר אמר שהר' חיים לא אמר זאת.
הר"מ שלי שמע זאת באזניו, אבל אני לא מאמין שהרב הוטנר אמר זאת.
ואתם לא צריכים להאמין שהר"מ שלי באמת אמר את זה.
[צריך להיות סמיילי - הערת הלל בן שחר לקמן]
***
בעל בעמיו כתב:
נישט דו אזיי ר' חיים.
ברור שהרמב"ן לשיטתו בנושא הנסים הנסתרים ומניין לנו לומר שתלמיד טועה כתבו?
****
קלף כתב:
הללבן שחר
אני לא אשאל האם הרמבן כתב זאת או לא
אני רק אפנה אותך לפירוש המשניות של הרמבם מסכת פסחים פרק ד
המשנה כותבת ששה דברים עשה חיזקהיו המלך 3 הודו לו ו3 לא הודו לו
ראה מה כותב הרמבם בנושא הרפאוה שם
מי שברא את המחלה ברא את הרפואה וכמו אדם רעב אוכל חיטה ומברך על כך גם חולה
הולך לרופא
**************
מיימוני כתב:
הלל בן שחר
ברוך הבא אל הפורום
הצגת שרשרת מעניינת, אפילו מבדחת, כמעט כמו חד גדיא.
אם נניח שהמידע שהבאת נכון (ואיני רואה סיבה לשללו), יש כאן רשימה של אישים חשובים ששוללים
מסורת שמיוחסת לקודם ברשימה.
ר' חיים מבריסק אינו מסכים - לפי שמועה זו - לדברי הרמב"ן, ועל כן הוא מוחק את דבריו ומייחסם
לטעות.
הרב הוטנר אינו מסכים שר' חיים אמר מילים אלו, ועל כן הוא מוחקם כנ"ל.
הר"מ שלך לדבריך לא יתכן ששמע כזאת שמועה, ולכן אתה מסרב להאמין לו.
מה הבסיס של כל המוחקים? כמדומה שיש כאן שתי הנחות יסוד. ואכן, ניתוח הנחות היסוד האלו
מציג בפנינו דוגמא ומופת להעברת המסורת של התורה שבעל פה מדור לדור.
דברי מי שמבקשים להגיה או למחוק נתפסים כמנוגדים לסברה כה בסיסית, עד שעדיף לנו להכריז
שהמסורת שגויה.
הנחות היסוד הן שאנו יודעים ומכירים את הסברה ההפוכה ואוחזים בה ללא פקפוק, ושהמסורת
מסוגלת להכיל טעויות כאלו ושומה עלינו להגיהן החוצה.
המקרה שהצגת אתה נראה חריג. זאת מפני שכפי שצוין כאן, ידוע שהרמב"ן לשיטתו שאפשר
להסתדר גם בלי השתדלות רפואית.
אבל יש מקרים רבים אחרים שבהם אכן הוגהו החוצה מסורות שנחשבו למוטעות.
וכמובן יתכן שההגהות האלו היו מוצדקות.
איני יודע כמה בקיא אתה בש"ס, אך אם תתן דעתך תראה שבמקומות רבים למאד יש סוגיות של
הגהה.
האמוראים תיקנו מסורות שנראות להם שגויות, בין בברייתות ובין במשניות.
האמוראים בדורות מאוחרים השיגו על מה שאמרו בדורות קודמים ואמרו "הכי קאמר". כלומר יש
לתקן את השמועה.
וכפי שנהגו האמוראים, נהגו גם ראשונים ואחרונים.
נגד ההגהה מהסוג הזה ניתן להשמיע שתי טענות מתודולוגיות:
א. אין ראוי להגיה בלי לשמור העתק של ההגהה. הרי יתכן שדווקא המגיה טעה.
זו טענה מצויינת. ואכן יש שנהגו להגיה רק על גבי המקור, בלי להכניס בו שינוי בפועל. אבל לא תמיד
זה נעשה.
ב. אם אנו משתמשים בטכסיס ההגהה, מה יעצור אותנו מלהגיה הכל?
אבל כפי שיש מקומות שבהם נחשוד במגיה (למשל, מי שביקש למחוק את דברי הרמב"ן על הדרישה
ברופאים כנראה טעה). יש מקומות רבים שבהם ההגהה מוצדקת ונכונה.
ובעיני ראיתי ובאזני שמעתי הגהות שנעשו בדורנו והמגיה צדק ביחס לשמועות שונות שנפלה בהן
טעות.
כלומר, זו דרך הלימוד. וצריך רק לדעת להשתמש בה בתבונה ובזהירות.
היכן הגבול? מסתבר שאין גבול פורמלי. יש לעיין, לשמוע, לעצור ולחשוב כפי שמקובל לומר
בפורומנו, ואז לייחל לסייעתא דשמיא בבירור האמת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
***************
הלל בן שחר כתב:
ברוכים הנמצאים בשם ה'.
החלק האחרון של דברי (מהקטע שבו אני לא מאמין לר"מ שלי) נכתב בתור סאטירה - הרב שלי
אמנם שמע
את הרב הוטנר, ואני מאמין לו. נבצר ממני להוסיף צלמית להראות שמדובר בבדיחה, בשל השימוש
בפיירפוקס.
לגבי עצם ההגהה נראה שיש לחלק בין הכחשה מוחלטת של קיום הטענה (כמו ברצף המשעשע) לבין
לבין
העמדה של מקרה באופן מסוים כמו בגמרא. אפשר להבין אוקימתות בגמרא בשתי דרכים:
א. הגהת גירסה ותיקונה - על פי דרך זו הגירסה המקורית איננה נכונה, אלא הגירסה השניה.
ב. הבהרת הגירסה המקורית - על פי דרך זו הגירסה המקורית נכונה, אך יש להבין אותה בדרך שונה
ממה שחשבנו.
גם בדרך ב' אפשר להבין שההעמדה היא לא המשמעות המקורית של הגירסה אלא דעתו של
המעמיד כשהוא
יוצק אותה לתוך הגירסה הקיימת (כמו שכתב בהקדמה לספר פאת השולחן)
*************
הלל בן שחר כתב:
קלף
מובן שאני מכיר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בנושא דרישה ברופאים. ר' חיים היה כל כך משוכנע
שהצדק עם הרמב"ם עד שלא יכל להאמין שהרמב"ן אמר הפוך. זו גישה מסוכנת לטעון שדעה לא
קיימת רק
כי לא מסכימים איתה. ובדיוק לשם כך הביא הר"מ שלי את הדוגמא המשעשעת על שרשרת
ההכחשות (אגב,
הוא צאצא של ר' חיים).
ואגב, ההקשר בו הוא הביא את הדוגמא היה דעת המהרי"ט על התוס' בכתובות בו אומר ר' חיים כהן
שאין מצוה בזמן הזה לעלות לארץ ישראל מפני הסכנה ומפני דרגתנו הרוחנית הנמוכה. המהרי"ט לא
יכל
להאמין שהתוס' יכתבו דבר כזה ולכן אמר שתלמיד טועה כתבו. בימינו המהרי"ט הזה נהיה מפורסם
בשל
המתנגדים העקרוניים לפינוי שטחים מא"י שמסתמכים על השגות הרמב"ן לספר המצוות ודוחים את
שאר
הראשונים, אף אם בקנים כאלו. וכל הדברים יגעים ואכמ"ל.
(הדברים מועתקים מאשכול הצנזורה החרדית, אך ראויים לאשכול בפני עצמו)
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=585306
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2007 13:20 |
|
| |
שבתי וראיתי שזו מחלוקת החוקרים (ליברמן ופרידלנדר) האם הגר"א הגיה מסברה. ונראה שאכן הגיה מסברה ולא מנוסח אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2007 21:50 |
|
| |
מאיר
אנו דנים פה במחיקת שמועות ושינוי נוסחים. אבל נראה לי שזו אינה השאלה היחידה. מכיוון שכל דבר שכתוב בגמרא או בספר אחר שאנו מחשיבים מכל סיבה שלא תהיה - אנו נותנים לו "קדושה" מסויימת, ולו תהיה זו קדושת החכמה - הרי שאנו חייבים לבדוק ולברר - האם קדושה זו שייכת לכל משפט ואמרה שנאמרה בו? ולו יהי שזה נכון - האם הקדושה היא ארעית או תמידית? הרי משכן שילה היה קדוש ללא ספק. הזר הקרב יומת. אבל "ויטוש משכן שילה... ויבחר בשבט יהודה את הר ציון אשר אהב". כמובן, כל המלעיג על המשכן דינו כמלעיג על המקדש. והמחלל את זה דינו כמחלל את זה. אבל יש ביניהם הבדל - זה מקומו נתקדש לעולם, וזה נתקדש לזמנו. וכבר ידוע שהתורה אמרה "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך" - ולדעת רש"י והרמב"ן מדובר במצבה שהייתה מותרת ואף מצווה לעשותה - בזמן האבות, ולאחר מכן נאסרה. ודעתי שלפי זה י"ל שהטעם שהתורה כותבת בכל מקום "תועבת ה'" וכאן "שנא ה'" - משום שאין זה דבר מתועב כשלעצמו אלא שאינו ראוי מטעמים אלה או אחרים. א"כ דבר שהיה קדוש בזמן הגמרא - אולי היום הוא "שנאוי"? יש להוסיף לכל זה, שר' חיים, למיטב זכרוני אמר שסברה תוקפה כדאורייתא שנאמר "למה לי קרא סברא הוא?" א"כ ודאי סברה הוא טעם טוב - גם אם לא למחוק ולשנות נוסחים, אבל לכל הפחות לקבוע הוראת שעה וכד'. אמנם נראה לי שגם בזה צריך להתנות - היכן שברור ידועים לך כל טעמי האיסור - והיכן שברור שסברתך היא נכונה - והיכן שברור שאינך עובר על הלכה אחרת. או - היכן שברור שהמצב מורכב עד כדי שיש כאן מצוות נוספות הדוחות את המצווה ההלכה הזאת, וגם בזה צריך להפעיל שיקול דעת עד כמה כל מצווה ראוייה לדחות את חברותיה - ואין הפרש אם אלו מצוות עצכ"חיות או מצוות אחרות, שכולם דוחות אלו את אלו לפי העניין. קצת מסובך, אבל כך הסברה שלי אומרת.
ודבר נוסף. הרי כל התושב"ע המצוייה בידינו מלאה במחלוקות מכל הסוגים והמינים. וידועה השאלה למה נכתבו גם הדעות שאינם להלכה. ואחת התשובות לכך - שבמקרים מסויימים נוהגים כאותם דעות. כלומר, הסברה משפיעה הרבה, גם כאשר זה לא בדיוק מה שכתוב בשו"ע, וגם לא בגמרא - שהרי הרבה דעות תנאים ואמוראים אינם נמצאים במשנה ובגמרא - והובאו רק בברייתות ובמדרשים - כאלה שבידינו היום וגם כאלה שאינם בידינו היום - וגם כאלה שלא נכתבו כלל - למשל תורתו של ר"א לאחר הנידוי.
מיימוני
נזכרתי, שבקטנותי קראתי בספרו של מנחם גץ (סדרת בעקבות רבותינו), שהגר"א ערך בצעירותו "גלות" כנהוג בזמנו, ובזמן הגלות כמובן, כדרכו בקודש בכל ימיו - עיין בספרים בכל מקום שהגיע אליו. ולפי זה הכיר יותר ויותר הוצאות והדפסות, שבודאי לא כולם נשמרו אצלנו, ולפי ריבוי ההדפסות - כך ריבוי הנוסחאות, בין אם השינויים נבעו מטעויות או מסברות מצנזורות שונות או מכל סיבה אחרת. בכל מקרה, אין לי ספק, שכגדולת הגר"א כך גדולת דבריו והגהותיו, ומן הסתם הוא הכיר בגדלות עצמו, וידע מתי ביכולתו להגיה מסברא לבד, ואינני מפקפק כלל ביכותו לעשות זאת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2007 11:34 |
|
| |
גד
דווקא לשון דיוק, היות שבמשנה נאמר שרבי יהודה סובר את תקנת בני הכפרים, בהכרח זה שגרס בבריתא רבי יוסי ברבי יהודה הוא הדייקן, זה שגרס רבי יהודה לא דייק.
הגמרא בשבועות אינה מדברת על שינוי גרסא אלא על דיבור מהזכרון בלי הקפדה, שם מדובר על רב אשי שהיה לומד ולא מקפיד לזכור מי אמר מה, הוא לא הגיה את הברייתא.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2007 11:01 |
|
| |
מאיר.
א, אם מותר לשאול אותך, איך אתה מפרש את המשפט הזה:"מאן דתני לה כרבי יהודה לאו דווקא מאן דתני לה כרבי יוסי בר יהודה דווקא. "
ב, גם הוא תלמוד ערוך בידינו:
(שבועות יט א) "דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר."
(רש"י :) דרב ששת מחליף כו' - כשהיה שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור.
מיימוני
א.
דברתי עם מישהו בדברי תורה. תוך כדי הוא סידר את כובעו, וקיפל את חזיתו (קנייטש?). בדיוק דיברנו על שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. אמרתי שהספירה של שלושת אלפים יכולה להיות נורא פשוטה. למשל הלכה אחת, צריך לשים כובע. הלכה שניה לעשות קנייטש, הלכה שלישית לשים סרט, וכו'.
וכנ"ל בראיות, אינני חושב שהגר"א חיפש ראיות מפורשות ממש, אלא כמו שאמרת הסתפק באיזשהם הנחות שמתבררות מהסוגייא. כמובן, אם נקח בחשבון את בקיאותו בכל הספרות התורנית לגווניה וענפיה - ייתכן שהיו לו גם ראיות מפורשות. אבל עדיין לא נראה לי שיש בזה צורך.
ב.
אשר לתורת הנסתר, דעתי שכשם שבהלכות א"א שיהיו אלו ואלו דברי אלוקים חיים למעשה ממש, אלא רק בתיאוריה ו/או במקרים חריגים - כך גם באגדות (ובנבואות). הרי לא תרצה לטעון שנוכל לומר שלקב"ה יש גוף, ואולי גם תטעון שאיננו קיים, וזה רק משל וכו'. לכך אוסיף שדעתי היא, ויש לי ראיה מחז"ל, שכיוון שלכל דבר יש סיבה - גם לרצונות, אפילו הרצונות הרעים של האדם - יש סיבה, ובמישור כלשהוא רצונותיו הם טובים. וזה גם דבר שידוע בתורת הקבלה, שהקליפה יונקת מהקדושה. ובודאי לא נטען בעקבות זאת שהקליפה היא עצמה קדושה. ונראה לי שאפשר למצוא לזה תימוכים פילוסופיים חזקים ביותר, ויש לעיין היטב בדבר.
אבל, יש להוסיף, שיש מישורים מסויימים שודאי ניתן "לפרש" באופן שונה - אבל לא כפירוש אלא כהצגת נתון נוסף שלא היה ידוע, ובעקבות ידיעתו הדברים מתבארים. למשל כתוב אחד אומר ואראה את ה' וכתוב אחד אומר לא יראני האדם וחי, אלא שזה בחידות ולא במראה או "וראית את אחורי ופני לא יראו". וכן כל כהאי גוונא.
אבל לשם כך, חושבני שנצטרך ליצור מערכת שלמה של כללים, מקבילה למערכת ההלכות, כדי לקבוע מתי ניתן "לפרש" ומתי לא. וסבורני שזה עיקר תורתו של משיח, שהדבר ידוע שכתוב שעתידה שתינתן תורה חדשה , וח"ו שתהיה חדשה, אלא שהתורה תתגלה באופן כזה שכאילו מעולם לא ידענו אותה. כי עד עכשיו הכל היה בבחינת "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים", אבל הברית החדשה שיכרות אתנו ה' - לא כברית הראשונה שהפרנו, אלא "ונתתי תורתי בקרבם על לבם אכתבנה" "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו" (הציטוטים לא מדוייקים), בקיצור - גילוי סודות התורה שיראה קבל עם ועדה ש"אנכי ה' אלוקיך" לא יכול להתלבש בשום פנים על עגל הזהב, וכן בכל מצווה ומצווה, ובכל דבר ודבר בתורה, תורתו של משיח תהפוך את זה שהכרח גמור ומחוייב המציאות. וזה שאמרו, שכל תורה שאדם לומד בעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח, כי כל תורה שלמדנו כחוק ללא טעם הוא הבל כנגד קיומו מתוך רצון פנימי הנובע מהבנה עמוקה, כשם שהבנתו של ילד קטן באיסור משחקי נפצים, הכבולה להבנה של "כדאי לעשות מה שאבא אומר", וכשבטל הטעם בטלה תקנה, אינו דומה כלל להבנתו של המבוגר, הכבולה ל"אני לא רוצה להיפגע", והטעם אינו בטל, וממילא נשארת התקנה במקומה.
תוקן על ידי גדוראובן ב- 23/02/2007 11:18:32
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2007 15:50 |
|
| |
תלמוד ערוך הוא בידינו:
מגילה ב ב ומשום דקשיא ליה דרבי יהודה אדר' יהודה מוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה? רב אשי שמיע ליה דאיכא דתני לה כרבי יהודה ואיכא דתני לה כרבי יוסי בר יהודה ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה אמר מאן דתני לה כרבי יהודה לאו דווקא מאן דתני לה כרבי יוסי בר יהודה דווקא.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2007 14:41 |
|
| |
הערה בלתי מבוססת די הצורך:
היום יש בידינו מהדורת ירושלמי מוגהת על פי כל כתבי היד (כמדומה) בהוצאה אקדמית של פרופסור זוסמן.
זעיר פה וזעיר שם השויתי את נוסחת ר' חיים קנייבסקי בביאורו לירושלמי, שם הוא מאמץ (עד כמה שראיתי) את הגהות הגר"א בנוסחאות קשות, לנוסחאות שמופיעות במהדורת זוסמן.
והנה, למרות שהגהות הגר"א פותרות קושיות, אין להן שום תימוכין מכתבי היד שעליהם מתבססת המהדורה המוגהת.
כאמור, אין לי אלא מדגם שכולל, להערכתי, פחות מעשר בדיקות כאלו. אבל כמדומה שדבר מפורסם הוא (כמדומה מתוך המסורת שמובאת בשם הגר"א שהביא גם גדוראובן) שהגר"א הגיה מסברה.
ויש לי שתי שאלות:
א. שאלה יסודית, לדעתי, היא: איך סופרים. מה נחשב כ"ראיה" אחת, ומה מפריד בין ראיה אחת לשתים. שמא הכוונה לניתוחים של סוגיות, שמהן ניתן לדייק הנחות יסוד שמאירות את הטקסט הזקוק להגהה.
ב. בתורת הנסתר אני תוהה כיצד יתכן להביא ראיה נגד שיטה מסויימת. האם העובדה שהכל סמלי והכל ניתן לפרשנות מחודשת מאפשר להצדיק כל טענה, כאשר פשוט יש לפרש מחדש את הקטע הבעייתי במישור אחר, יהיה איזה שיהיה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2007 14:24 |
|
| |
בהקדמה לפאת השולחן כותב ר' ישראל משקלוב שהגר"א לא הגיה שום דבר עד שהיו לו ט"ו ראיות, ובתורת הנסתר עד שהיה לו ק"נ ראיות. ולא נתברר לי באיזה ראיות מדובר, אבל בכלל לא מסתבר שהיה לו ק"נ ראיות מנוסחים שונים.
יש לציין שאין זה פלא שבתורת הנסתר היו לו פי כמה ראיות, שהרי תורת הנסתר עוסקת בפנימיות, שהיא כמובן השורש לדברי התורה, ולכל שורש יש כידוע הרבה ענפים.
ועוד יש לציין, שרבו במשתבשים לומר שהגר"א לא היה מגיה אף בנגלה עד שהיו לו ק"נ ראיות, ודבר זה, מלבד שאין גירסא כזאת בפאת השולחן, הרי שהוא רחוק מהדעת מאוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2007 14:09 |
|
| |
מיכי ביקש לתקן את שהביא מנריה גוטל לעיל על השתנות הטבעים. הדברים אינם בספרו של גוטל "השתנות הטבעים בהלכה", אלא שהוא מעלה צד כזה ב - "השתנות טבעים" : מענה הלכתי, אמוני או טבעי, ל"התנגשויות" הלכה ומציאות? בד"ד - בכל דרכיך דעהו 7 (תשנח) 33-47., ודוחה אותו גם שם.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 13:42 |
|
| |
שאלה קשורה במקצת:
האם הגהות הגר"א לגמרא הן מנוסח שהיה אצלו או מסברא? (שמעתי את שתי הדעות)
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 15:49 |
|
| |
והם הם דבריי לעיל.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 15:12 |
|
| |
ות"ח חשוב פרש את היעב"ץ שכוונתו היתה שרוח משנה תורה ומורה נבוכים כל כך שונים שאיא אפשר שאדם אחד חברם, אבל לא שבאמת חשב שתרי רמב"ם היו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 14:52 |
|
| |
יש בנותן טעם להוסיף את שבועת היעב"ץ במטפחת ספרים שלא חיבר מחבר אחד את משנה תורה ואת מורה הנבוכים
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 12:56 |
|
| |
יעקב,
 הכל שם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 12:04 |
|
| |
לפעמים הטענה שתלמיד טועה כתב משהו אינה אלא צורת ביטוי מכובדת לומר 'אני לא מסכים'. כעין 'פה קדוש יאמר דבר זה?'. אני בד"כ נוטה להבין זאת כך.
לשון אחר, יש לפרש זאת כך: "מבחינתי כאילו שתלמיד טועה כתבו, ואינני מתרשם מהסמכות שיש לאותו חכם באופן כללי".
הדבר דומה למה שמצינו ביחס ל'השתנות הטבעים' (ראה בספרו של נריה גוטל, שהביא פרשנויות כאלה).
אמנם הדבר תלוי בשיקולים של פרשנות טכסטואלית וקונטכסטואלית (למשל, ביחס לרמב"ן מבחינה קונטכסטואלית ברור שהוא כן אמר זאת, אף אם לי עצמי הסברא לא נראית כלל, ואני לא מוכן לקבלה) ומשיקולי סברא.
כאשר אין עדויות קונטכסטואליות והדברים דחוקים ותמוהים באופן מיוחד, זו אכן סיבה טובה לחשוד בטעות, בתלמניד טועה, בבחור הזעצער וכדו'. וזהו שפירשו הראשונים ' הוי דן את כל האדם לכף זכות', שלא סביר שאדם חכם יאמר דברים שהם ממש בגדר שטויות. לכן זהו אכן שיקו ללגיטימי לדחות את המהימנות שלהם (בזהירות הראויה, וכנ"ל).
ברקע דברים אזכיר את דברי המג"א שהעליתי פעם לדיון, שמביא מהבבלי פסחים שמותר לומר דבר שלו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. חזינן שהאומר אינו חשוב אלא הסברא (שאם לא כן לא היה המג"א מתיר זאת. וכנראה שתלמיד טועה כתב זאת בשמו   ). ולכן גם ההיפך נכון: גם אם הרמב"ן אמר משהו, זה אינו סיבה לקבלו. ולכן אפשר לומר שתלמיד טועה כתבו גם אם מבחינה היסטורית זה לא נכון.
|
|
|
|
|
|
