הסתרת מידע הלכתי מההמון

.

"תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים - טהור.
נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק"
(ברכות כב)



כלומר: היתה תקנה-הקלה בדין, שדורות של חכמים העדיפו לשומרה בסוד, עד שבן עזאי, מסיבות שונות, הלך ושנאהּ בפומבי.

בהמשך לדיון הצדדי שהתפתח באשכול אודות אקדמות (1), הייתי רוצה להניח את השאלה הספציפית הזו על השולחן:

האם יש דינים/הלכות שיש לשומרם בסוד מפני ההמון?

ומכאן גם - מיהו ההמון?


(1) http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1839072&whichpage=3

יש שאלה מי הם עמי הארצות האלה שמהם יש להסתיר הלכות. אם מתעלמים, כרגיל, מהנשים, רוב רובם של החרדים בישראל הם כידוע ת"ח מובהקים. לאחר שנים כל כך ארוכות של לימוד אי אפשר להסתיר מהם כלום. החילונים, גם אם יגלו להם הכל לא יבינו דבר. נשארים הכיפות הסרוגות. כידוע הלימוד שלנו לוקה בחסר מתחילתו וכמבוגרים אנחנו עובדים לפרנסתנו. אנחנו, הדתיים הלאומיים, עמי הארצות האחרונים.

גו"ג,

אולי באמת הייתי קצת גורף מדי. ודאי שאני לא בעד שמרנות של ראש-בקיר, אבל אני בהחלט בעד שמרנות כקוטב ממתן למגמות ההפוכות.
לגבי הרפורמים של המאה ה-19 - אין שום סיכוי שזה היה משאיר אותם "בפנים", וגם אם כן - אני לא יודע אם זו כזו מציאה...
איך אני יודע? כי מה שאמר קאנט על הקפיצות בטבע ("אין קפיצות בטבע") נכון גם לגבי קפיצות חברתיות. בד"א? אם יש לך שני קטבים, כמעט תמיד תמצא באמצע את כל המידרג, ללא קפיצות. ביהדות גרמניה הייתה התבוללות בקצה האחד ואורתדוקוסיה בקצה האחר - אז אין כמעט שום סיכוי שתהיה "קפיצה" על גווני הביניים. היווצרותם היתה הכרח היסטורי - מה שלא הופך אותם ללגיטמיים יותר בעיני. אבל זה שייך לאשכול אחר.
אגב, ביהדות איטליה לא הייתה רפורמה, והרבנים נרדמו בשמירה, והתוצאה ידועה: התבוללות בקנה מידה רחב, וגם אלה שנשארו בפנים היו חפיפיניקים לא קטנים (במחילה על ההכללות; ואל תתחילו לשלוף לי את שמערל ובערל שהגיעו לשם מגליציה והיו פרומערס לעילא). אידך גיסא

איד"ג,
אתה מפשט כאן יותר מדי נושא מורכב, שאי אפשר כלל לקבוע בו מסמרות לכאן ולכאן.  דוגמת הרפורמים שהבאת היא דוגמה טובה; יתכן בהחלט שההתנגדות הגורפת לכל שינוי, גם כזה שאין בו פסול מצד עצמו, דחפה אותם החוצה, ואילו ניתן להם אז חלק ממבוקשם, הם או חלקם היו נשארים בפנים.  במצבים אחרים, יתכן שההפך הוא הנכון.  השאלה היא עדינה מאד, ותלויה בסיטואציה מציאותית ובדינמיקות מורכבות ביותר בין הפוסק או הפוסקים לבין קהלם.  אמירה גורפת המקדשת את השמרנות לשם שמרנות היא פשטנית להפליא, ונזקה רב מתועלתה.

אראל,
אחזור בשלישית:
הבעייה איננה של גילוי לעומת הסתרה, אלא של לימוד לעומת חוסר-לימוד. טענתך לא צריכה להיות אל הרבנים שאינם "מגלים", אלא אל ההמון שאיננו לומד (אבל אם ילמד - האם בכך לא יחדל מיניה וביה להיות "המון"?). הכל גלוי, ומי שמתעניין, אפילו באופן חובבני - יכול לפתוח ספר ולדעת ללא קושי.
(אגב, מה הזלזול הזה באקדמאים שקפץ עליך?).

ממללא,
על היחס המשולש בין טקסט-רבנים-ציבור בקביעת ההלכה - אין צריך ראייה וביאור. אלא מה, לא הבנתי מה הקשר בין זה לבין טענת ה"הסתרה". וכי אנשי מרכז הרב אינם יודעים שיש - שומו שמיים - שיטות בראשונים ובאחרונים שחולקות על גישתם? והוא הדין בדוגמאות שבפסקה הראשונה להודעתך.
הטענה השנייה שלך מעלה בעייה עקרונית אחרת: ככלות הכל, הרבה מן העניינים שבהם נלחמה האורתודוקסיה ברפורמה של המאה ה-19 הם נחלתה החמימה של האורתודוקסיה במאה ה-20 (למשל: דרשה בלשון המדינה, ובחוגים מסויימים גם גילוח בחול המועד). נו, אז האם זה אומר שהרפורמים צדקו כבר אז? לדעתי לא. יש ערך בשמרנות כשמרנות, דהיינו, כמאמץ להאט שינויים. לשיטה זו, הנסיון "להקדים את המחר" - עקום, וכמו שאמר פעם יהודי מפורסם (שעכשיו חזר לכותרות): אל תדאג ליום המחר - הוא כבר ידאג לעצמו. אם יש דברים שהזמן גורם לנו להתיר אותם באנחה (קרעכצנדיק), אין זה אומר שיש להזדרז להתירם כבר עכשיו, אלא אדרבא, לדחות את התרתם כל כמה שאפשר. אבל גם זה לא קשור לשאלת ההסתרה, וכנ"ל.





אידך גיסא תוקן על ידי - אידך_גיסא - 08/04/2006 22:17:05

אידך גיסא,

אני אחזור שוב בקצרה:

א. בכל נקודת זמן קיים בתוך העולם ההלכתי מצב של דעות שונות שמקבלות גם גיבוי רבני. אין מצב הלכתי נתון חד-משמעי. אם ניטול את דוגמת הציצית, הרי שבדיקה קלה בציציות תגלה שיש יהודים רבים שחובה עליהם לישון עמה בלילה כדעת האר"י וכמנהג בני ישיבות רבים, יש כאלו שהולכים איתה על החולצה כמנהג חסידים, יש כאלו שמצניעים אותה מתחת לחולצה ומוציאים הציציות (כמנהג 'בני התורה' והאחרונים הליטאיים), יש כאלו שכנ"ל ומצניעים הציציות (כמנהג הספרדים), יש כאלו שלא הולכים בכלל עם ט"ק, לא רק כאלו שלא מתחייבים בה (י"א מנצנצים) אלא גם רמבמיסטים מובהקים מעדת תימן. כל אחד מהללו משוכנע שכך יש לעשות, ואף אחד לא חושב שהוא המציא את הגלגל. חלק מהמנהגים הללו ללא ספק צמחו בתקופה מסויימת מאוחרת בלי שנהגו בהם קודם.

ב. לקהילה יש חלק גדול (י"א עיקרי) בעיצוב הנורמה ההלכתית. שמעתי פעם מרב שחיבר מאמר והתיר למסקנה יציאה מהארץ לשם טיול (מה שקומם עליו כמה מרבותיו וחבריו שצמחו בביהמ"ד של תורת הרב קוק, שם כידוע לך משול סופשבוע בהרי האלפים לכפירה בעיקר), שהיה חשוב לו להדגיש את הצדדים והפוסקים להיתר, כיון שהוא מודע לכך שדתיים רבים יוצאים לטייל בחו"ל, ומוטב שיעשו זאת בהיתר מאשר באיסור, כי בחזקה על הסכמה פנימית לעבור על איסור שהיא מובילה לעבירות אחרות.

אם נחזור לדוגמאות דנן - אני אישית מכיר יותר מזוג אחד שחי יחד (לפחות מצהיר על כך כלפי חוץ) ללא חופ"ק + שמירת דיני טהרה בהסתמכות אישית על 'דין פילגש' (מדובר לרוב במקרים בהם לפחות לגבר יש עבר ישיבתי). השאלה אם נניח בעוד חמישים שנה יהיה מדובר בתופעה חברתית משמעותית - האם אז לא יקומו רבנים שיתירו את זה או לפחות יגידו בשפה רפה שהמקל יש לו על מה לסמוך וכו', למרות שכיום כולם יתנגדו לכך אינטואיטיבית וחד-משמעית, וצ"ע.

חברים,*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

יש סיפורים שיש בהם כדי לשמש תפקיד חשוב בהעברת תכנים עמוקים.

סיפור פולקלוריסטי נמצא אתי מילדותי, והוא מהווה כל השנים קו מנחה בהבנת הבעיה הזו.

מעשה באשה הבאה לרב ובידה עוף שנפלה בו שאלה. הרב מעיין בעוף, ומתחיל לדון בקול בינו ובין עצמו בפרטי הבעיה. והרי הוא אומר, הנה יש כאן מקרה שאמנם לפי הרמב"ם ועוד וכן בשו"ע, אי אפשר להתיר, אבל מצד שני לפי דעת הראב"ד אפשר להתיר מקרה כזה, וכן הוא ממשיך הלאה.

לפתע רואה הרב את האשה אוספת את העוף ומתחילה לצאת, ומודה לרב. נזעק הרב אבל עדיין לא פסקתי לך, ועוד לא סיימתי לעיין בדבר. אומרת האשה: רבי, די לי שהבן שלי יהיה כמו הראב"ד, לא צריך שיהיה רמב"ם . . . !

המעשה נשמע קצת כהלצה, אך יש בו עומק, ואפילו קצת היסוס, הלא לפי דעת אשה זו, ולדעת כולנו הראב"ד היה גדול מאוד, ולו נניח שהרמב"ם אוסר, אבל הוא מתיר, ויש לו כתפיים. אמנם יש דרכי פסיקה וספרי פסיקה מאוחרים, ולכאורה לאחר שפוסקים כפלוני, אין לעשות כלל כדעה שנדחתה. מאידך מדוע בחומרות מעוררים לפעמים דעות יחידאיות ודעות דחויות והופכין אותן לא רק למידות חסידות אלא זה הולך ונעשה כנוהג מקובל, שמתפשט, עד שאיש אינו יודע כבר שאין בזה אלא החייאת חומרה שנדחתה מהלכה . . .

קחו למשל, ההקפדה על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח, כמה יודעים שמנהג זה הוא פרי עשרות השנים האחרונות. לפני כן רק יחידים מחמירים וחסידים גדולים היו מקפידים על 'שמורה'. בעבר יהודי מקפיד ומחמיר היה מכונה א'שמורה איד.  אפשר שאיכשר דרא ונתרבו המקפידים והמחמירים.

הוא הדין להקפדה לאכול רק 'בשר חלק', שהיתה בעבר נחלת יחידים, מחמירים ופרושים במיוחד. היום אין יודעים כבר שכל המושג הזה 'חלק' שייך רק לתחום צר אחד. היום יש כבר במבה גלאט, וכיו"ב.

סיפור שני.

מעשה בעיירה יהודית של פעם, ובעצם יום השבת חלה יהודי ומצבו היה חמור. הרופא המקומי או הכפרי כמובן אינו יודע מה לעשות והוא מצווה להעביר את החולה בדחיפות מיד לבית חולים בעיירה הסמוכה.

באים בזריזות יהודים לביתו של העגלון היהודי היחיד בעיירה, ואומרים לו שמע נא 'נאחעם(נחום)'יש יהודי חולה מסוכן ויש להסיעו מיד לבית החולים. יוצא לו נאחעם וידיו על אחוריו, ואומר להם יהודים מה קרה לכם, שבת היום, בשבת לא נוסעים. אומרים לו היהודים, אבל זה חולה מסוכן והרב פסק שחייבים להסיעו מיד. צוחק לו נאחעם ואומר, מה הסיפורים האלה, היום שבת ובשבת לא נוסעים. אבי היה עגלון כל ימיו ואבי אביו היה עגלון כל ימיו וגם אני כבר עובד בזה עשרות בשנים, ולא שמענו מעולם שנוסעים בשבת, לכו לכם ובואו במוצאי שבת.

רואים שאי אפשר על עקשן זה, רצים ומזעיקים את רב העיירה, שמטריח עצמו ובא לבית העגלון בכל הדרת שנות השיבה שלו, והוא עומד בזקנו הלבן הארוך ומסביר לעגלון שיש להסיע את החולה, והעגלון בשלו, מתווכח וטוען רבי כל ימי אני יודע שבשבת לא נוסעים. רואה הרב שאין ברירה והריהו גוזר עליו בתקיפות בגזירת רב בשפה ברורה שגם עגלון יוכל להבין. העגלון כמובן נכנע, והוא נכנס לביתו ומתחיל לארגן לו את צרכי הנסיעה.

הרב לא עזב את המקום עד שיראה את העגלון נוסע, ופתאום אומר העגלון רבי מוכרחים לזפת את הגלגלים, בלי זיפות אי אפשר לנסוע. אומר לו הרב: זפת אבל מהר. אחר זמן מה אומר העגלון לרב, אבל בלא שוט הגון אי אפשר לנסוע, האם אוכל להתקין לי שוט, כי הקודם כבר לא משמש היטב. אומר הרב עשה לך שוט אבל סיים כבר.

נזכר העגלון ואומר: רבי, בלי מקטרת הטאבאק שלי פשוט אי אפשר לנסוע, כי כך סדר הנסיעה, שהוא מעשן את מקטרתו. רואה הרב שאין ברירה ואומר לו, מותר לך מותר לך, קח את מקטרתך, עשן אבל סע כבר.

יוצא העגלון עם כל הציוד מתיששב על דוכנו מניף את השוט, ופתאום זוגתו היקרה, זועקת מתוך הבית, נאחעם, עכשיו הוא הזמן, אל תיסע עד שהרב יגלה את כל מה שמותר . . .


עינא פקיחא ונהורא מעליא

מאיר

לגבי אות ז - ראה ספרו של הרב משש לגבי מנהג מרוקו, עיי"ש - אני מסתיר.

איד"ג,

הדוגמאות (חלקן נדושות למשעי, יש לומר) שהבאת 'נוצרו' במציאות של עם ישראל כעם התורה כשהוא מרוכז בקהילות גדולות ומשמעותיות שמונהגות ע"י פוסקי הלכה מקובלים וברורים, כאשר העיון בספר חסום בפני רוב הקהל.

מה בין זה לבין המציאות העכשווית, כאשר אין כל כפיפות קהילתית ומסורות אחידות, וחוגים מתחרים ביניהם על מספר החומרות שהם יצליו להחיות?

כשרב אחד פוסק שאסור באיסור גמור להשתתף בשמחה משפחתית נטול מחיצה בין המינים, ורב אחר פוסק שעלינו לבנות חברה מעורבת מלכתחילה - ומצד שני ה'עמך' הלא-רבנים יכולים לרדת לעומקן של סוגיות, הדרך הסבירה ביותר היא לעשות את זה ולברר בעצמך עד היכן שידך משגת.

א) במקור אין חובה לחבוש כיסוי ראש לגברים, אלא ממידת חסידות.(אם כי, בניגוד למה שסבורים רבים, זה לא מנהג חדש כל כך ומופיע כבר בטור).
*:NAMESPACE PREFIX = O />

אידך

כתבת:
"רק אולי הניסוחים קצת גסים ולא-מדוייקים"

זה לא "אולי". זה ודאי.
זה גם לא "קצת".

אולי בכל זאת צדקו אלה שאמרו:
"חכמים הזהרו בדבריכם"?

או שומר פיו ולשונו וכו'?

אם הם אומרים שזה מותר, אז זה שקר. אם הם לא אומרים שום דבר, אז זה לא שקר, אלא רק הסתרה.