שפלות האדם הנובהרדקאית

תודה רבה למגיבים ולמפנים.

מרובקה,
פולמוס המוסר של הרב דב כץ. טוענים שהספר מוטה לכיוון אחד.
נמחלוקת נעלמה כי הגיע לפשרה עם המוסר, רשמית לומדים ומהללים, מעשית, סדר מוסר אינו זוכה למקום מרכזי.

שאלה הקשורה קשר עקיף לשירשור.

הייתה מחלוקת לא קטנה כל כך סביב תנועת המוסר. האם מישהו מכיר סיכום נאה שלה? בכמה המובנים. אחד במישור המחשבתי מה בדיוק סברה כל שיטה. המובן השני, במישור ההיסטורי, מי היו ברי הפלוגתא, היכן חיו ופעלו, ומי הם הממשיכים של כל גישה כיום.
והשאלה שהכי מסקרנת אותי היא, כייצד קרה שנעלמה המחלוקת ולא נראה שיש כיום מישהו בעולם הישיבות שלא אומר שצריך ללמוד ספרי מוסר אילו או אחרים.

אח רחוק

התואיל להעתיק את החלק מדבריך שנוגע ל"רב בנעלי בית" לאשכול המתאים?

תודה.

אחי
קראת את ספריו של חיים גראדה?

אשכול

רב בנעלי בית ופיז'מה

בהמשך לסיפורו של אח רחוק, שגם הועתק לשם.

דיונים על נובהרדוק - כאן.

על נעלי בית ופיז'מה ויחס אישי לרב באשר הוא רב - שם.

רשבן

ברוך הבא לפורום!


***
אחרחוק

זכיתי לקבל ממך סיפורים מחיי נפשות.

האם אתה באמת מוצא מיתאם (=קורלציה, התאמה) בין מקום החינוך בצעירותם לבין הנהגתם בגיל מבוגר יותר?

לגבי הרב שהורשה לך להיכנס לחדר השינה שלו, כמדומה שזו חיבה יתרה שנהג בך. לכאורה אין ראוי לרב לקבל פני תלמיד ושואל במקום שאמור להיות צנוע (אלא אם כן חדר השינה שלו היה מסודר ביותר וגם אז יש לתמוה) וכן בלבוש מפוזר. מצד אחד מרויחים תחושה של ישירות ונעימות. מצד שני, הרב כן אמור לשמור על פרטיותו ואפילו על מעמדו כרב.

דוגמא לדבר: רופא בדרך כלל לא יכניס אותך לחדר השינה שלו ולא יבדוק חולה כשהוא בפיז'מה אלא דווקא בחלוק לבן. זה חלק מהטיפול הרפואי.

רב אינו מעניק רק טיפול רבני, אבל הוא אמור להיות מייצג בכל עת.

וזה מעלה את השאלה המעניינת, שראויה אולי לאשכול עצמאי:

האם רב יכול להיות בפיז'מה ליד תלמידים?

ברשותך אפתח על זה אשכול.

ישנו ספר של דוד זריצקי שנקרא "גשר צר" שסובב רק על הסבא מנובהרדוק.
לפי הבנתי שיטתו היא, דהאדם מצווה לשמוע בקול בוראו ולעשות כמצוותו. דהאדם הנו עבד ה' ובוחר לעבוד אותו. א"כ בשביל שיוגדר בוחר, עבד, יש ליצור מציאות, מקום שנקרא "אני", שאותו אפשר יוכל להגדיר ש"אני" בוחר, דהנידון עושה כמצות בוראו, וכל עוד שלא נוצר אני, אין אדם שבוחר.
ובשביל להגיע ל"אני" כאן נכנס עניין המידות שהם המעכבים וחוצצים בין האדם לבורא עיין ברמב"ם. גם חוצצים בתוך האדם עצמו להגיע לעצמו. דוגמא אם אדם אינו יכול לעשות דבר מסויים מחמת בושה וכדו' או גאווה, או שעושה מעשה מחמת תאוותו, ואינו יכול לשלוט בעצמו ולעשות זאת או לא לעשות פי' של דבר שעדיין לא הגיע לפנימיות עצמו שיוכל להגדיר שהוא בוחר, ואם עושה כנגד רצונותיו אז אז חל ומתקיים אצל עצמו, עצמו.
ומכאן גם נגד מצות אנשים מלומדה דאין שם שום בחירה ובמה עובד ה'.
מתאר שם בספר טענה שלו שאדם אינו מוכן להשאיל לחברו חפץ שלו, ואת עצמו מוכן להפקיר לכל העולם!
והסיפור המפורסם על שהלך יחף ונעליו על גבו, וכל העוברים בשוק צוחקים ומלעיגים עליו, והוא בתוך "עצמו" צוחק על כל העולם אני הוא בעל בחירה, ובי יקרא עבד ה'. ומגדיר שם "אצבע משולשת" אחת לכל העולם, אחת למשפחתו, ואחת לאדם עצמו.
יסודות גדולים בעצמיות. 
 

תודה רבה על הקפצת האשכול בעל האלמנט מעניין במקצת.

רציתי לכתוב דוקא נקודת מבט מזווית שונה, לא כ"כ מדעית-הסטורית, קצת יותר פרספקטיבה.

בצעירותי אהבתי מאוד להכיר/לשגע רבנים מפורסמים יותר או פחות, וכמה שיותר זקנים, סנילים, מוגבלים פיזית וכו'. היה לי קשר ידידותי טוב עם רב (ז"ל) שהיה תלמיד ותיק בישיבות סלבודקה, גם אביו ואולי גם סבו למדו שם, וכן בניו, נכדיו וניניו כי"ר. אותו הרב נישא לבת תלמיד חשוב קצת של ישיבות נובהרדוק שהקים ישיבה בעירו בא"י, הישיבה היתה עממית מאוד ותלמידיה היו ברובם בני שכבות נמוכות סוציו אקונומית, למעשה כולם [בדוק] רבנים חשובים ות"ח, ובאותה מידה רחוקים מכל שררה מוגזמת וכבוד מיותר הנהוג היום. לאחר פטירת הרב-החם התמנה חתנו לראשות הישיבה, היא התנהלה בצורה שונה קצת ופחות לימודית-רציונלית, כמובן שהיא נסגרה אחרי זמן קצר.. [לאחרונה בניו פתחו אותה מחדש לאחר פטירתו, בהפרש של עשרות שנים ובהתנהלות דומה לשלו..]. – אגב, סיפר לי בן של אחד מבחירי התלמידים של הישיבה הישנה (ז"ל), שבמשך השנים נעשה רב חשוב בעירו, שבתקופת לימודיו בישיבה רצה לעזוב לישיבה נחשבת וגדולה יותר ולא איתדר ליה.. [בעיקר בגלל שלא אהב את הגזענות וההתנשאות של רבנים מסויימים, שנחשבים היום לבעלי הקונצנזוס..].

עוד אספר שבשל הכרח מסויים הייתי קשור מאוד [בקשרים טכנים-גיאוגרפים] לאחד מרבני ישיבת חברון. ופעם שמעתי אותו מדבר על תלמיד עם מישהו שבירר עליו לשידוך, הרב לא דיבר כמעט על התמדה, יר"ש, גדלות, דקדוק במצוות וכדו' – הוא בעיקר עשה תנועת התפעלות ואמר שהבחור 'מבריק'. אני אישית לא נהנתי מזה כ"כ, אך כמובן שלא יכלתי לשואלו ע"ז..

וכאן אגש לנקודה החשובה מבחינתי, רבנים רבים שהכרתי לא זכורים לי כחייכנים, חביבים, נעימי שיחה וכו', וכשבדקתי לא תמיד ראיתי שגדלותם התורנית שווה את זה, לאומת רבנים אחרים שתמיד הרגשתי שלמרות גילי הצעיר, ידיעותיי המועטות והתרדותיי הסדרתיות היו תמיד נעימים וחביבים, גם במקרים שרק שוטה (כמוני) לא היה מבחין בקושי הפיזי הכרוך בזה. אחד מהם (ז"ל) זכור לי במיוחד [כיום אני חש מוקיר טובה שיש לי קשר חזק עם נינו הבכור שיש לו איזה תהיות], ושנים תהיתי מאיזה בית מדרש הגיע האיש שכה הורגל לשבירת המידות וחיוך בכל מחיר. [כך היתה גם דרכו הרבנית-פוליטית, הוא היה מוכן לאבד את כל כבודו תמורת כבוד יהודי אחד, ואף עשה זאת..]. – אגב, אני חייב לספר שפעם נכנסתי אליו בשעה שהיו נכדיו בביתו, לרוב היתה רעייתו מקבלת את פניי ומכניסה אותי לחדרו בלי כל מחשבה באיזה מצב הוא [ישן, לבוש בפיג'מה וכדו']. נכדיו ביקשו ממני להמתין בחוץ, הם פשוט הלבישו אותו בלבושו הרבני, סחבו אותו לסלון ופתחו לפניו גמרא עבה.. האמת שזה היה המפגש האחרון שלי איתו, והוא זכור לי מאותו מפגש קצת פחות שמח..

כמובן שלאחר פטירתו נודע לי שגם הוא היה תלמיד נובהרדוק, ועד עתה אני תוהה אם לא שבירת המידות הנובהרדוקאית היא שהפכה במרוצת השנים את האנשים מאנוכיים ומרירים [כדרך הקשישים] לעליזים וידידותיים לסביבתם? האם אלו ששברו את ה'אני' לא התחברו יותר לנקודת האובייקטיביות השולטת בעולם, וידעו בקלות לא להמשך אחרי טרנדים שונים המופיעים מפעם לפעם? האם לא ביטול האני הוא זה שמיקל על הרב ללמד ועל התלמיד ללמוד?

אני כמובן לא כולל את כל תלמידי שתי הדרכים, אבל זו נראת לי נקודה מעניינת למחשבה.