| נשלח ב-26/3/2006 01:16 |
 |
| |
האם ביטויי ה"הגשמה" של גדולי החסידים כפשוטם??
הבעש"ט, באחד מכתביו, אומר שכשאדם מתפלל צריך לדמיין הוא כי למעשה בשעת הזדווגות עם הקב"ה (ח"ו??), ההשתחויות כו'.. וכן, האדמו"ר מפיאצ'סנה הי"ד, אמר שכשאדם איינו מצליח לכוון בתפילתו כראוי, טוב לו שיצייר לו דיוקנו של הקב"ה (ח"ו?????), שאלתי, האם באמת החסידות סוברת שלקב"ה יש גוף וצורה, כפשט הדברים, או שיש משמעות מעבר לפשט?
תודה, בציפייה לתגובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2010 15:32 |
|
| |
תוקן על ידי ממyמקים ב- 22/12/2010 15:41:05
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2010 15:11 |
|
| |
את בעיית החקר בפיוט היטיב להגדיר חיים סבתו בספרו "כעפעפי שחר". גיבור המעשה, עזרא סימן טוב, המוזמן לכנס על שירת יהודה הלוי, שואל אם יהיו שם גם חזנים שיפייטו ויזמרו את הפיוטים. הדוקטור טוויל המזמין אותו משיב לו מיד בביטול: "זהו כנס מדעי של האוניברסיטה העברית ולא ערב שירת פזמונים במחנה יהודה. אין זה כנס של הדיוטות, זהו כנס של אנשי מדע ואנשי רוח. חוקרים חשובים ינתחו שם את המשקלים ואת הלשון של השירים". לכאורה, אכן שתי גישות לפנינו: אלה מצפים מן המחקר שיעסוק בניתוח צורות השיר, המשקלים והלשון; ואלה שואלים את מורי הדור אם מותר בכלל לומר שירים ופיוטים על משקל שירי הערבים.
גאוני ישראל חיברו משכבר הימים, לצד חיבוריהם התורניים, גם שירי בקשות הנאמרים ברוב עם ועדה בלילי שבתות החורף. שירים אלה חיברו אותם "קדושים אשר באר"ץ (בארם צובא) המה", ביניהם ר' רפאל שלמה לניאדו ור' אברהם ענתבי. ספר "דברי מרדכי" (חלב 1873) של ר' מרדכי עבאדי כולל 79 שירים מפרי עטו, והוא מציגם בעמוד השער: "ע"ט הזמיר הגיע... תהלות ושירים. לזכות את הרבים. למנוע שירי עגבים". אבל לצד הספר הזה חיבר גם ספר הלכה רבני כשר למהדרין, "מעין גנים", שראה אור (אולי לא במקרה) לאחר מותו בירושלים, ב-1958.
על פי הגישה הצדקנית, בהיות ישראל בגולה, על נהרות בבל, נאלצו להשעין את נגינתם על נגינות הערבים. והרי תחבולות רבות יש לו ליצר לב האדם, ומלבד פסוקים קדושים הוא נמשך אחר מנגינות שובות לב, גם אם שימשו במקורן בשירי עגבים נוכריים. אפשר כמובן להפריד עקרונית את המנגינה מן המלים, כפי שנוהג הרב עובדיה יוסף, המוכן להתעלם מרמזי אירוטיקה ועגבים המבצבצים מן המנגינות, כיוון שברבות הימים נשכחו המלים "ונשארו במקומם שירי קודש, וכבר יצאו מרשות הסטרא אחרא ועברו לסטרא דקדושה..."
קצת קשה להשלים עם גישה זו, שהרי אלה מקצבים ומודוסים ששירי עגבים יפים להם, ולאו דווקא שירי קדושה. וכבר עמד על הדבר ח"נ ביאליק, שהטיל דופי במאמרו "שירתנו הצעירה" שכתב לפני מאה שנה בכוחה של שירתנו הלאומית. הוא ראה אותה מידלדלת והולכת והתלונן על "האנחה הגלותית, המשונה והמיוחדת, שטבעה ליהד במגע אפילו שירי עגבים איטלקים וניגוניהם". לדעתו, "רוב פזמוניו הדתיים של ר' ישראל נג'ארה, הפזמונים עם ניגוניהם, הם מיני סירוסים ושנויים מסוג זה; ומה שה'דון ז'ואן' האיטלקי עם צרור הפרחים שבידו מזמר לסיניורא שלו באיטלקית מאחורי החלון בליל אביב - ר' ישראל נג'ארה עם האפר שעל ראשו מזמר באותו ניגון עצמו ובלשון הקדש כלפי קודשא-בריך-הוא ושכינתיה אצל ארון הקדש בשעת תיקון חצות..."
את הרקע לעלייתה של שירת הבקשות החדשה יש לחפש במסיבות החיים של גולי ספרד לאחר הגירוש. מנהגי קבלה והנהגות של דבקות שנתחדשו באותה עת בצפת הרחיבו את המסגרות החברתיות ואת נוהגי ההתכנסויות המיסטיות של הגולים. טקסטים אלה היו מהותיים לדרך המיסטית והחסידית החדשה. דבר זה עולה בבירור מדברי המביא לבית הדפוס של המהדורה השנייה של "זמירות ישראל" (נג'ארה, שלוניקי 1599). בדבריו, שנדפסו מאחורי השער של המהדורה, הוא טוען שנזעק להדפיס את השירים בעקבות הדרישה הגדולה של הציבור "לבקש את פני ה' אלהינו באשמורות". אגודות של משכימי קום ומתקני תיקונים, שרוחה של קבלת צפת דבקה בהם, גילו התלהבות גדולה לשורר שירי דבקות במנגינות מפורסמות ושוברות לב. על תפוצתה הגדולה של השירה הזאת מעידות שלוש המהדורות של שירי ישראל נג'ארה שנדפסו בחייו, והוקדשו באופן בלעדי ליצירתו. וכך הוא נמנה למעשה עם ראשוני המשוררים העבריים, ששיריהם נדפסו עוד בחייהם בקבצים בלעדיים להם.
בהקדמה למהדורה הראשונה של "זמירות ישראל" מתאר נג'ארה ללא כחל ושרק את המציאות שבתוכה פעל. לדבריו אנשים רבים, אשר נפשם נמשכת להודות ולשבח לאדון הכל בשירי זמרה, מתקשים ליישב את הניגון האהוב עליהם עם התמליל של הפיוטים הקיימים, בגלל השוני במקצב ובמבנה ההברתי. תיקון למצב זה אפשרי, לדעתו, רק אם ייכתבו גם בעברית תמלילים על פי המתכונת ההברתית של השיר הזר. כדי שיצלח מעשהו, היה עליו לדחוק ולדחות את התמליל הזר ולהילחם בו.
בפתח המהדורה הגדולה של שיריו (ונציה 1600) הוא מתפלמס עם "דוברי שקר ודובבים שירי עגבים". הוא בטוח שבעקבות פרסום שיריו בדפוס יזנח הציבור את מנהגיו הזרים ויעבור לשורר את השירים הכשרים שלו, שהם על טוהרת הקודש. מתברר שדבר זה לא היה קשה במיוחד, והציבור קיבל את שירתו ואת שיטתו הפרוזודית החדשה בהתלהבות. אבל התלות המוסיקלית בשירי דוגמה הביאה בעקבותיה גם תלות צלילית הדוקה של הברות הפתיחה של השיר העברי בקולותיה של הפתיחה הלועזית.
התפשטותו של נוהג התלות בצלילי הפתיחה הזרים עולה במפורש מסיפורו המופלא של המשורר החכם נחמיה חיון, שנחשד בנטייה אחר השבתאות. אחד השירים המיסטיים שלו שנכתב בלשונו הארמית של הזוהר פתח במלים "לא באלהא מרגליתא בפום דכל בר חי" (=לא באלוהים המורגל בפי כל חי). את השיר תקף מתנגדו המובהק, צבי אשכנזי, רבה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם, שהבחין בצליל שבתאי בשיר, ופירש את פתיחתו כהכרזה של מחברו, שלא באלוהים שכל חי מורגל להאמין בו הוא מאמין. אבל חיון ענה לו בפשטות בהצגת הנוהג הרווח בערי טורקיה. לפי הנוהג הזה, הכותב שיר עברי דואג שהפתיח שלו יהא דומה לצלילי הפתיח של שיר זר מפורסם, כדי שידע לשיר אותו כל השומע את מלות הפתיחה בלבד. ובמקרה הנדון אין בפתיחה "לא באלהא מרגליתא" דברי כפירה, כי אם הד לשיר הדוגמה La bella Margarita, מרגריטה היפה. נוהג חיקוי הצלילים נעשה כה נפוץ במזרח, עד שאף חשוד בכפירה חמורה יכול היה לתרץ על פיו את בחירת מלות הפתיחה של שירו.
בפגישה שנתקיימה בדמשק תקף המשורר המלומד, מנחם די לונזאנו, מתחרהו הבכיר של נג'ארה, את המשורר המצליח ואת שיריו דווקא בגלל דמיונם של צלילי הפתיחה של שיריו לצלילי שיר זרים. די לונזאנו הביע את הדעה כי ראוי לדחות את השירים העבריים המתחילים על פי צליליהם של שירי דוגמה לועזיים בגלל האווירה שהם משרים. בין השאר הדגים את דבריו על פי שיר דוגמה ספרדי, הפותח בהכרזה Muerome, mi alma, ay muerome (=אני עומד למות נשמתי, הוי אני מת), שעל פיו נכתב השיר העברי: "מרומי על מה עם רם הומה". וכן שירי קודש שונים הפותחים בפנייה לאלוהי "שם נורא" המשקף בסך הכל את הגברת senora בשירי הדוגמה. די לונזאנו סבור כי שיר כזה הוא פיגול, "כי האומרו זוכר דברי הנואף והנואפת ולבו ורעיונו עליהם". מתברר מכאן שמלכתחילה פתחו השירים העבריים בצלילי הפתיחה של השירים הזרים דווקא כדי שיזכירו את צליליו של השיר הזר. לממד הרוחני של העניין נזקקו גדולי המקובלים ההוגים.
ר' משה קורדובירו, גדול המקובלים ומורהו של האר"י הקדוש, נדרש לנושא שירת הדבקות בספרו "שעור קומה", המוקדש כולו להרחקת הגשמות. בדבריו הוא דווקא יוצא נגד מי שנלחם בשירי הקודש המיסטיים, ומשבח את מי שמשורר שירים שכאלה בקדושה, שהרי הביטויים הארציים אינם אלא סמלים לזיווג של הספירה הזכרית העליונה - מלכות - עם הספירה הנקבית - תפארת, המייצגת את עולם הספירות כולו. וההמשלה הארצית בנוסח שיר השירים היא הכרח שאין לגנותו.
לעלייתה של השירה המיוחדת הזאת, שלא נועדה להשתלב בתפילת הקבע, תרמו בוודאי גם מנהגי החברה הטורקית הכללית שלתוכה נקלעו נג'ארה וחבריו לאחר גירוש ספרד. חשיבות מיוחדת יש לייחס בין השאר להתכנסויות האקסטטיות של הדרווישים הטורקים. בחוגים אלה אכן נהגו לשורר, בין השאר, שירי אהבה ארציים על פי פירוש מיסטי של תוכנם. ר' משה גלנטי, מגדולי חכמי צפת, בפירוש קהלת של "שיר כסילים" (ז, ה) מגייס את עדותו של אחיו, ר' אברהם, שבנה בכספו את ציון קבר הרשב"י במירון כדי לפרש את הפסוק ודרך אגב גם את התופעה (קהלת יעקב, צפת 1578). לדבריו כבר קהלת דיבר נגד אנשים אשר "צועקים כהוללים וסכלים קורעים בגדיהם מחמת חשק הזנות הנכנס בלבם", ובטוחים כי זה הדבר שבאמצעותו הם עוברים למצב הרוח הראוי לתפילה ולקדושה.
לא באנו כדוקטור טוויל לנתח את המשקלים ואת הלשון. גם מורי הוראה איננו, ולא באנו לפסוק מה מותר ומה אסור, אלא רק להתחקות אחר שורשי התופעה ממקורותיה הראשונים. |
|  |
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 06:29 |
|
| |
מנוחעושים,
אז אולי כתיבת שירי אהבה אירוטיים, אינה בגדר עבירה על חוקי הצניעות היסודיים של עמ"י?
או לפחות, אולי ריה"ל ומשוררי דורו, לא חשבו כמוך, לגבי מה שייך בגדרי צניעות ומה לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 23:52 |
|
| |
אמשלום.
צניעות היא עניין של גאוגרפיה ברוב המקרים באמת , אך לא תמיד, ישנם דברים בגדרי הצניעות של עמ"י אפילו כשהם בגלות הכי טמאה, קיימים. כמו שבגלות מצרים שמרו הם על לבושם, כמו שמפורט במדרש, אף שירדו במ"ט שערי טומאה, עדיין היו גדרי צניעות. קל וחומר , ריה"ל מראשי יהדות ספרד המפוארת שלא ייתכן שלא שמר על גדרי הצניעות הישראליים בספרד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 21:34 |
|
| |
מנוחעושים,
צניעות זו שאלה של גיאוגרפיה.
וגם של זמן ושל תרבות.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 21:30 |
|
| |
אמשלום.
בתורה מופיע ביטוי "והייתם קדושים", ביטוי כללי לקדושת האדם היהודי שאע"פ שאין איסורים מסויימים, על האדם להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה" ולהתיר לעצמו לשמש המיטה הרבה וכו' (מובא ברוב הפרשנים). הציווי הזה מלמד אותנו על הנהגה כללית לאדם, שישמור על קדושתו הטבעית, ימנע מיותר מדי תענוגות העוה"ז (במידה, ודאי שמותר), וכן, מן הציווי הזה לומדים על חשיבותה של הצניעות, וע"פ זה , ודאי שראש קהילה גדולה ונכבדה כיהדות ספרד, מת"ח הגדולים של תקופתו, איש אשר ודאי שואף להתקדש ימנע מלבטא רגשות אשר הצניעות יפה להן.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 19:12 |
|
| |
מנוחעושים,
אני לא חושבת שזה קשור לאשכול, אבל דבריך התמיהו אותי מאוד - "אין זה ייתכן שאיש רוח כה מיושב בדעתו המבטא בשיריו כיסופים כה עזים לחיי רוח יכתוב בצורה כה אירוטית".
מדוע זה לא ייתכן? בעיני זו דוקא דוגמא לרוממות רוח ולגדולה - אדם המסוגל להנות מיפי הטבע ומבריותיו של הקב"ה, שאינו מתעלם מן היופי של הבריאה ונהנה ממנו, ויחד עם זאת אינו נופל לבהמיות, ומצליח להתייחס אל היופי הגשמי ולהנאות הבשר באופן פיוטי ודתי כמעט.
דומני, שההבנה שלך לגבי מה ייתכן לאיש רוח ומה לא ייתכן לו מושפעות מאוד מהנחות יסוד תרבותיות מודרניות, שפשוט אינן רלוונטיות לגבי ריה"ל ובני דורו.
תוקן על ידי - אמשלום - 29/03/2006 19:12:29
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 18:22 |
|
| |
ירחםשמ.
אני מדבר על שיריו אשר נשמעו כשירה אירוטית ממש, אינני זוכר בדיוק איך הולכת השורה בדיוק, אך דבר בסגנון "לא אומר די, אפף אם תאמרי הרף מדדי" ועוד עוד, אין זה ייתכן שאיש רוח כה מיושב בדעתו המבטא בשיריו כיסופים כה עזים לחיי רוח יכתוב בצורה כה אירוטית..
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 17:45 |
|
| |
מנוח עושים.
אינני מבין איזו בעיה יש לך עם האפשרות שרב גדול בתורה וביראת שמיים
ככל שיהיה יכתוב שירי אהבה לאשתו? מה זה מפריע לך? שאתה צריך להתפתל ולמצא פרשוניות שונות לשירה זו? רבי יהודה הלוי היה משורר גדול
וכשרצה לכתוב שירי אהבה אל ה" הוא ידע את הדרך לכתבם בלי פרשנויות.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 16:57 |
|
| |
ירוחםשמ.
למיטב ידיעתי, דבר ראשון, אותו סיפור עם הפרש ליד הכותל, מסופר על הרמב"ן , או אולי הרמב"ם, אך בטוח שלא על ריה"ל, כמה שאני יודע, מסעו של ריה"ל בארץ-ישראל נשאר סוד נעלם, אך ישנן עדויות בנות זמנו שכן חלף בנמלי א"י של אותה תקופה.
ומה שכתבת שיכולים להכניס ספרי אהבה לחנויות בב"ב וכו', אין זה דומה, שכן אינני משער שכתביו אלו "יצאו לאור" תחת כותרת של שירי אהבים וכיו"ב, בשונה מספרי "אהבה".., אלא ודאי היו הם מסורים בביתו ונאספו לאחר מותו, ואז הפרשנות לשירים מאוד חופשית... והפרשנות היותר סבירה, כשאין אפשרות לדעת בבירור מה הייתה כוונת השירים (פוסטמודרניזם??), היא לקשרם אל אישיותו של הכותב, וע"כ יעידו ספר הכוזרי וכן שירתו הנעלה הכוספת לחיי רוח, מה שדי סותר כל הנחה לכתיבת שירי אהבים "לכתחילה"..
ועדיין מפציר אני למציאת התייחסות מסויימת מפי הרב קוק ותלמידיו הקרובים.
כל טוב, הרב מנוח עושים.
תוקן על ידי - מנוחעושים5 - 29/03/2006 16:57:57
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 13:14 |
|
| |
שוטונג.
אין לך מושג כמה אני שמח להסכים אתך. שירי אהבה אינם פורנוגרפיה.
לא הפעם ולא בפעם אחרת,אף פעם.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 13:01 |
|
| |
ירוחםשמ:
מציץ_ונפגע בשם אתנחתא השתמש במילה פורנוגרפיה. אני יצאתי כנגד קביעה זו, ואתה ציטטת שיר כתשובה להתנגדותי. ואשר על כן, התשובה שלי שאהבה ופורנוגרפיה אינם זהים במקומה.
הספר שציטטתי הוא מחקר מקיף ומפליא ומעודכן ביותר. עליו יש לסמוך וכל השאר לבטל.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 12:31 |
|
| |
שוטונג.
אני לא השתמשתי במילה פורונוגרפיה.
לא טענתי שזה נכון על מצרים. ציינתי, כי יש חוקרים באקדמיה המובאים באנציקלופדיה העברית שסוברים אחרת. מן הספר שציינת.
לפני מספר שנים שמעתי הרצאה של פרופסור א. גרוסמן שאמר כי יש מחקרים
חדשים הסותרים את המסקנות של חוקרי האנציקלופדיה.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 12:20 |
|
| |
שוטונוג, המקור שלי הוא למעשה יוסף דן שמביא את הציטטה בשם בעל הרוקח, אך איני יודע אם אתה רואה בו סמכות.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2006 12:11 |
|
| |
ירוחםשמ:
יש לי סט של כל כתבי ריה"ל. אני לא חושב ששירי אהבה הם פורנוגרפיה. מה שכתבת על חיי ר' יהודה הלוי, בספר המקיף והמעודכן של משה גיל ועזרא פליישר, יהודה הלוי ובני חוגו, אין זכר להוללות בימי שהותו במצרים.
|
|
|
|
|
