~ ב ר ס ל ב ~ נחמן ונתן צוחקים מהעולם

תוקן על ידי mordechay1 ב- 14/03/2013 16:13:14

בכפר קטן באוקראינה, לפני כמאתיים שנה, ישב איש מעולם אחר וצפה בנו.
רבי נחמן מברסלב.
מן המרחק העצום של זמן ומקום, השקיפו עיניו גם עלינו, ראו טיבם של חלומותינו, ירדו לפישרם של משברינו והבינו עומק מבוכותינו.

רבי נחמן מספר בכתביו על מחלת היאוש, שורשיה ורפואתה. הוא מדבר על תקוה ונחמה גדולה, המצפות לכל איש, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, אם רק יתחזק ברצון אמיתי אל הטוב והקדוש. הוא מלמד בדרך תבונה ודעת על תכלית ועומק רוחני לחיים ולכל המעשים.
אין ספור עצות מועילות הוא מונה בפנינו, כיצד לגלות מוצא אמיתי לשאלותינו, וכיצד להאיר באור חי, אור יקרות, גם את הפינות היותר אפלות של חיינו. כל זאת, מתוך נאמנות מוחלטת להלכה. "יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך", אמר (כלומר לומר בו פירושים כלבבך) "אולם אל תיפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך" (שיח שרפי קודש א' - קל"א).

את היכלו - בונה רבי נחמן בעצמו.
ללא ממשיכי דרך, ללא ממון או ארגון רב השפעה, ובתוך זמן קצר להדהים, התפשטו מסריו והגיעו לריבי רבבות, וספריו, הנושאים את האור העז והעדין, של משנתו, מוצאים את דרכם לכל בית ולכל לב.

על פי דרכו, הופך המושג עבודת השם לאנושי, וכל הדרגות של תיקון ושלמות הנפש - לברות השגה. זאת, לא רק לבני עליה גדולים ברוחם וגבורים בכוחם, כי אם אפילו למי שכבר רחק מאוד מכל קדושה ותיקון, וכדבריו "כמה (בני אדם בעלי) צלם אלוקים היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים מהרפש... הלא יש אצלי אנשים, שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיות היה קטן לפניהם (לפי רוע מעשיהם) שאם היה אפשר להם לחתור תחת שאול תחתיות - היו חותרים, ועל ידי נתקרבו (אל הקדושה)" (חיי מוהר"ן ש"י).

מדרך ללא מוצא - אל דרכים בהירות.
מיום יום אפור, דועך ועמום, להתחדשות רבת גוונים.
כצייר, שאף שרטוטי הנוף העדינים ביותר אינם זרים לו, מפליג רבי נחמן למחוזות הנפש העמוקים והסבוכים ביותר.
כאומן לחימה יחיד ומיוחד, מקורי ומפתיע, הוא מבחין בכל פעם בתנועות האויב, קטלני ככל שיהיה, ומסכל את תוכניותיו, בהעניקו לנו כלים חדים, מדויקים ועוצמתיים.

כך, הופך הוא את ההולכים בדרכיו לשותפים באדריכלות הגאולה, לפרטיזנים אמיצים, בלתי נילאים, במלחמה האחרונה, עד תקום ותכונן בעולם כולו - מלכות הקדושה.

אור חדש

"כל אחד יכול"

רבי נחמן מברסלב נולד בשנת תקל"ב (1772) במז'בוז' אשר באוקראינה.
לידתו, בבית סבו הגדול רבי ישראל בעל שם טוב, לאביו רבי שמחה ולאימו מרת פיגא, התרחשה בעת שהתגלו ופעלו בעולם כוחות גדולים.
הרדיפות האנטישמיות מחד, העוני והבורות מאידך, הפכו בתקופה רבת תהפוכות זו את היהודי הממוצע לאדם שבור, חסר תקוה וכמעט אובד דרך לגמרי.
הקהילות הגדולות המשיכו אומנם לייצר עילית של אנשי חכמה ורוח, אבל ה"עמך", שהיווה את רובו של העם, היה רחוק כמטחוי קשת ממעלה וגדולה רוחנית.
לחוץ במצבו, מחוסר כל מקור להשראה ונחמה, נשא היהודי הפשוט בעול חייו ללא שמץ של מושג מהם הטעם והתכלית לחייו או לסבלותיו.
בתוך המבוכה והשפל הרוחני הגדול הזה הופיע הבעל שם טוב הקדוש ובעזרת תלמידיו גדולי הרוח הפיץ מסר חדש-ישן בכל שכבות העם:
"ה' אתכם, אפשר להתקרב אליו בקלות, כל אחד יכול וכל אחד אהוב בעיני ה'".

הבעל שם טוב שאף והצליח להחזיר לקדמותה את ההתלהבות הפשוטה ואת הדבקות הכנה והלבבית בתורה ובנותן התורה. הוא גינה את החכמה כשהיא הופכת להיות רועץ לבעליה ומחדירה בו יוהרה וזלזול כלפי הפחותים ממנו, ושיבח את האמונה הטהורה, לא משנה בלב מי היא פועמת, קטן כגדול...
לא רק אל פשוטי העם פנה. גם אל אנשי הרוח וגדולי התורה שבדורו היפנה הבעל שם טוב את דבריו, וחינך לענוה, לאהבת ישראל ולשאיפה לטהרת המידות.

מנגד לאור חדש זה, העיבו עננים כבדים על גורלה הרוחני של האומה.
סוף המאה השמונה עשרה, שלהי התקופה הנפולאונית, תחילת תהליך האמנציפציה ומתן שיויון הזכויות, שעתיד לפרוץ את החומות ששמרו על היהדות בטהרתה ולהוביל להתבוללות וליבוא מוגבר ומתעצם של דעות נכריות. זוהי תחילתו של התוהו ובוהו המוסרי שנמשך מאז ועד ימינו אנו.

אל תוך תקופה סוערת זו בתולדות ימי ישראל, נולד רבי נחמן. בבית סבו, תחת השראתם של אחי אימו הצדיקים, רבי אפרים מסידלקוב (בעל "דגל מחנה אפרים"), רבי ברוך ממז'בוז', ועוד צדיקים גדולי עולם, מתעצבת כבר מילדותו נשמתו השואפת לגבהים.
בהיותו צעיר לימים מאוד, בערך בגיל שש, מתחיל רבי נחמן את חיפושיו האישיים אחר ה' וקירבתו. במסווה של מעשה קונדסות הוא מסתיר את נסיונותיו המתמידים לעבוד על מידותיו ולשבר את תאוות הגוף.

"בהיותו יושב לפני רבו", כותב רבי נתן תלמידו, "היה רוצה לקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (כלומר לדמיין ולצייר לנגד עיניו את שם ה') והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה. ומחמת שהייתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד, והיה רבו כועס עליו" (שבחי הר"ן ב').

הדרך איננה קלה. תאוות ומידות רעות אינן דבר של מה בכך, אבל נחמן הקטן צם ומסתגף, טובל במימי נהרות קרים ומרבה בתחינה לפני ה' שיקרבהו לעבודתו. בפרט הוא מרבה להתפלל בציון סבו, רבי ישראל בעל שם טוב, הנמצא במז'בוז' אף הוא.
גם לימוד התורה אינו עולה לו בנקל והוא עמל בכל כוחו על הבנת כל פסוק וכל משנה.
לימים עתיד רבי נחמן להדגיש בפני תלמידיו, שכל השגותיו ומעלותיו באו לו בעקבות עמלו, וללעוג לדברי הטוענים שצידקות הינה דבר מולד.
"ואמר רבינו, שאפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה בישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה (מבחינה רוחנית) על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו, שיגע וטרח מאוד מאוד בעבודתו יתברך" (שבחי הר"ן כ"ה).
"והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים, שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה בה, הוא מצד הנשמה (כלומר שיש לו נשמה מיוחדת ועליונה
ולכן התעלה והתקדש) ואמר שלא כן הוא הדבר, כי העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפירוש שכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם בעצמו, אם ירצה לרחם על עצמו היטב" (שבחי הר"ן כ"ו).

הניסים של רבינו

למחרת הגיעו למצוות, במלאות לו 13 שנה, נושא רבי נחמן לאישה את סשיא, בתו של רבי אפרים מאוסיאטין, ועובר לגור ליד חותנו, בעיירה הקטנה שבמזרח אוקראינה.

פרקים ממעשי רבינו באותה תקופה מתאר רבי נתן: "בכפר אוסיאטין זורם נהר גדול (הוא הדנייפר) ועליו גדלים קנה וסוף הרבה מאוד. והיה דרכו של אדונינו מורינו ורבינו זכרונו לברכה שהיה לוקח ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו, ושם עשה מה שעשה בעבודת ה' יתברך בתפילה והתבודדות" (שבחי הר"ן קי"ז).

ההתבודדות והשתפכות הנפש בחיק הטבע לא הפכו את רבי נחמן לצדיק נסתר. החן של אמת והאצילות הרבה, שבהם ניחן, התחילו למשוך אליו חסידים ואוהדים.
תלמידו הראשון הוא רבי שמעון (קבור בצפת ליד האר"י ז"ל), שהתקרב אליו כבר ביום חופתו. כל ימיו נשאר נאמן לרבו, וכשכר על הצלת חיי רבו ביקש שתינתן לו הזכות לשרת את רבינו גם בעולם הבא וכך אכן הובטח לו. אחריו מגיע רבי יודל מדאשיב, תלמיד הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, מנהיג קבוצת חסידים כשלעצמו ומקובל גדול וכן רבי שמואל איי

"הדר עוזינו, עטרת ראשינו, מחמד עינינו, אדמו"ר ר´ נתן זצ"ל, התלמיד הגדול של רבינו מוהר"ן זצוקללה"ה –
 
"חתן הרב הגאון המפורסם מו"ה דוד צבי, שהיה אב"ד בק"ק שאריגראד ובק"ק קרעמיניץ והגליל טבק"ק מאהליב יצ"ו" –

"אשר עלה על כל התלמידים ברוב התבטלותו לרבינו;
השיג אותו ואת דעתו הקדושה יותר מכל חביריו;
שימש בקודש ככותב תורותיו;
פירש והפיץ את שיטתו בעולם כולו לשעתו ולדורות;
עליו העיד רבינו שבלעדיו לא היה נשאר ´דף של גניזה´ מרובי תורותיו, דרכיו ופעליו הנוראים.
הוא הגבר הוקם על, אשר השליך נפשו מנגד למען האמת;
גאון בנגלה ובנסתר;
עבד את ה´ כל ימיו במסירות נפש עצומה והתלהבות גדולה, עדי נסתלק בשם טוב בעיר ברסלב במעלי שבתא, בעשירי לחודש טבת שנת תר"ה, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

ר' נתן התלמיד

כשנתיישב ר' נחמן בברסלב והרחיב את פעולתו, נתקרב אליו ונקשר בו תלמידו ר' נתן, שהיה
לו, לא רק תלמיד מקשיב, אלא גם מזכיר נאמן באותה המדרגה, שאי אפשר לחשוב על ר' נחמן
ופעולתו בלי ר' נתן שטירנהארץ, או, כמו שהיה קורא לעצמו, ר' נתן מברסלב.

ר' נתן נולד בנמירוב, בט"ו בשבט ה' תק"מ (22 ינואר 1780). אביו היה עשיר ובן תורה.
כשמלאו לו שלוש עשרה שנים, בשנת תקנ"ג נשא לאשה את אסתר שיינדל, בת הגאון הצדיק המפורסם רבי דוד צבי אורבך, סמכות הלכתית נודעת בפולין ובאוקראינה, שהיה גדול בתורה והיה יושב בכבוד גדול על כסא הרבנות בכמה קהילות כמו בשארגראד, מוהילוב וקרימיניץ.

על שולחן חותנו היה ר' נתן סמוך שתי שנים. אחר כך, בשנת תקנ"ו, יצא משארגראד לנמירוב להיות סמוך על שולחן אביו. גם אביו גם חותנו היו מתנגדים גדולים שהיו חולקים תדיר על החסידים במעמד בני ביתם, ולפיכך הכתה ההתנגדות שורש עמוק גם בלבו של ר' נתן. אבל כשחזר לנמירוב נדבק בר' נפתלי חברו, שהיה מגודל מילדותו בין החסידים והיה אצל כמה צדיקים. ר' נפתלי היה מדבר הרבה על לבו מגודל מעלת הצדיקים והחסידים, שהם יראי שמים ועובדים להשי"ת באמת.
גם שאר חבריו היו מן החסידים. סביבה זו השפיעה הרבה על ר' נתן, עד שנעשה גם הוא נוטה לחסידות. אז התחילה אצלו בקשת דרכים וחיפוש רבי. לתכלית זו היה אצל כמה מצדיקי הדור. אבל לא מצא לו את שאיוותה נפשו, עד שנתקרב אל ר'נחמן.

הרבה מניעות ועיכובים היו לו מצד בית אביו ובית חותנו, אבל הוא התגבר על כל המכשולים ונתדבק ברבו בדביקות, שכמעט אין למצוא דוגמתה בין שאר החסידים. כל ישותו, בלי חשבון והרהור קל, היתה מסורה לרבו. כל למדנותו הרחבה, כל כשרונו הגדול לתפוס דברי תורה הנאמרים בעל פה ביידיש ולנסחם נוסח יפה בעברית ולהסבירם - הכל היה מוקדש לרבו.

ר' נחמן ידע להוקיר את חשיבותו ואת כשרונותיו של ר' נתן וקרבו בשתי ידיו, באופן שאחר כך
נשתלבו יחד חייהם הרוחניים והספרותיים ונעשו משותפים: התלמיד היה חושב במחשבות רבו,
היה הוגה תדיר בתורותיו ובפתגמיו ונעשה תלמיד נאמן, שאינו מסיח דעת אפילו לרגע קטן
מחובתו והיה רושם ובלתי מאבד אפילו הגה קל שיצא מפי רבו, אפילו תנועה קטנה שנעשית
בהעברת יד בעלמא.

אחרי פטירתו של רבנו נחמן, עבר ר' נתן לברסלב (תקע"א). שם המשיך ר' נתן את מפעלו במידה היותר גדולה: הוא הקדיש את כל חייו להפצת דעת רבי נחמן בעולם בכל האמצעים שהיו בידו, ובפרט על ידי הדפוס. לתכלית זו הקים טיפוגרפיה, (מעין בית דפוס) הוא הדפיס את כל כתבי רבנו ואת חיבוריו של עצמו, אשר חלקם אף יצאו לאור בחייו, שכל עיקרם לא היו אלא מעין פועל יוצא משיטתו ודבריו של ר' נחמן.

הוא נסע בכל רחבי אוקראינה, בכדי לבקר את חסידי ברסלב, לעודדם להמשיך בדרך אותה התווה הרבי, כמו כן, נסע ר' נתן רבות כדי להפיץ את תורת הרבי. בשנת תקפ"ב עלה לארץ הקודש במסירות נפש, במסע גדוש הרפתקאות.
אפילו בנסיעתו לארץ ישראל היה שמח בלי מצרים, כשעלה בידו להפיץ ספרים אחדים מספרי הרב בין הספרדים שבארצות המזרח, או אפילו רק להסביר מאמר אחד של רבי נחמן.

אומן

בשנת תק"צ, כשחל גידול ניכר במספר הבאים לאומן לראש השנה, יזם ר' נתן את בנייתו של בית כנסת גדול, מיוחד לחסידי ברסלב (עד אז נהגו לשכור מקום בעיר ל"קיבוץ" של ראש השנה).

המרכז לחסידות ברסלב נקבע לדורות באומן, שם קבע רבנו נחמן שיהא מקום קבורתו, רבי נתן בנה את הציון הראשון על מקום קבורתו של רבי נחמן, ויסד את עיקר העיקרים של חסידי ברסלב - ההתקבצות הקדושה וההשתטחות על ציון רבנו בערב ראש השנה, והתפילה באומן בראש השנה.

חשיבותו של עיקר זה, שיצא מפי ר' נחמן, השתדל ר' נתן להטעים ולהסביר בכמה מקומות
בספרי ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות, המדברים מענין גודל מעלת ההשתטחות על קברי
הצדיקים.

מאוחר יותר, בשנת תקצ"ה, יזם רבי משה צבי מסוורן התנגדות עזה לר' נתן ולחסידי ברסלב, התנגדות זו הובילה לכליאתו הזמנית של ר' נתן על ידי השלטונות. אחרי שחרורו, נמלט ר' נתן מעיר לעיר באוקראינה, ושב לברסלב רק סמוך לפסח. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוגלה מברסלב והושם תחת צו בית משפט בעיר מולדתו. למרות שהשיג את רשות השלטונות לנסוע לאומן לראש השנה ובהזדמנויות נבחרות אחרות, הוא נותר למעשה אסיר בעיר הולדתו נמירוב. הגבלת תנועותיו אף הותירו אותו לחסדי מתנגדיו, שניצלו כל הזדמנות להציק לו. כשנפטר הרב מסוורן נחלשה ההתנגדות, ור' נתן שב לברסלב בתחילת שנת התקצ"ט.

 מזיכרונותיו של ר' נתן על חייו ודבריו של ר' נחמן

.1 אמר, שהוא בעצמו עיקר התעוררות לעבודת השם יתברך באמת היה על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים, כי כל הצדיקים היו מצויים בק' מזיבוז, מחמת שהוא מקום הבעש"ט ז"ל, ורובם ככולם היו מתאכסנים בבית אביו, ושמע הרבה מעשיות של צדיקים, ועל ידי זה היה עיקר התעוררותו להשם יתברך עד שזכה למה שזכה.

.2 היה מספר מגודל הבושה שהיה לו, שהיה מתבייש מפני השם יתברך, והיה מרגיש ממש הבושה על פניו, והיה מרגיש כמו מי שמתבייש מפני חברו מאוד, כי היה מרגיש שמתחיל מראה פניו להשתנות לכמה גוונין, כדרך המתביישין ממש, בלי שום שינוי. והרב הקדוש ר' נחום מטשירנוביל ראה אותו בימי נעוריו בק' מידבידובקה ונתבהל מעוצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר שמה שנאמר "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" - זה רואין בחוש אצלו.

.3 בכפר הוסאטין, סמוך לעיר מידבידובקה, היה דר חמיו. שם היה עיקר גידולו. שם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה למאוד מאוד. היה דרכו בקודש, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט בה בעצמו לתוך הנהר. ואף על פי כן היה שט בה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו עוד, ושם היה עושה מעשיו בעבודת השם יתברך בתפילה והתבודדות.

פעם הלך בספינה לתוך הנהר, והוא לא ידע עדיין להנהיג הספינה, וכשבא לתוך הנהר רחוק מהיבשה, התחילה הספינה להתנודד וכמעט שנטבע. לא ידע כלל מה לעשות. הרים ידיו וצעק אל השם יתברך. - - והיה רגיל לספר זאת.

.4 רבינו ז"ל אף על פי שהיה לו חדר מיוחד בכפר שישב בו לבדו, אף על פי כן היה הולך על פי
הרוב על פני השדה בתוך איזה יער וכיוצא, והיה מתבודד שם הרבה.

פעם אחת הלכתי עמו בק' מידבידובקה, שהיה דר שם בתחילה, והלכנו אנה ואנה אצל השדות וההרים. הטה ידו על פני השדות וההרים ואמר לי: "בכל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר בכולם הלכתי וסבבתי כמה וכמה פעמים." היינו שהיה הולך ומתבודד שם בכל אותן המקומות. וסיפר לי ששם בראש ההר יש מקום גבוה מאוד, ובראש גבהו יש בתוכו כמו בקעה. והיה עולה על ראש גובה ההר ונכנס לתוך הבקעה שבתוכו, ושם היה אוהב להתבודד כמה פעמים. ולפעמים היה הולך במקומות אחרים. וכל זה היה בק' מידבידובקה, שכבר היה צדיק מפורסם בעת שדר שם. חוץ מה שהיה מרבה בהתבודדות בעת שישב בכפר. וכן בתחילה כשישב במזיבוז, וגם אחר כך בעת שישב בזלוטופולי. ופה ק"ק ברסלב בכל יום ויום היה מתבודד כל היום כולו.

סיפר לי איש אחד בזלוטופולי, שבהיות רבינו ז"ל יושב בזלוטופולי פעם אחת בקיץ התפלל רבינו ז"ל בבוקר השכם, ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה לקרוא לו. בא אל רבינו ז"ל. אמר לו: "לך עמי לטייל!" הלך עמו חוץ לעיר. הלכו בין העשבים. ענה רבינו ז"ל ואמר: "אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם. טוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה." אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין מוגילו, שהיה שם סמוך לעיר, ושאל אותו האיש מה זאת, והשיב לו, וסיפר לו ענין אותו המוגילו, ואמר לו שילך עמו לשם. נכנסו לשם. כשנכנסו לשם לא נראו לחוץ כלל, כי ההר היה חלול בתוכו ועמוק קצת בתוכו. ונכנסו לשם רבינו והאיש הנ"ל, וישב רבינו ז"ל על הארץ והוציא מבית יד שלו ס' שערי ציון, והתחיל לומר, ובכה מאוד מאוד. היה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאוד מאוד בליהפסק. והאיש עומד אצלו ומחזיק הציבוק שלו, עומד משתומם ורואה בכייתו הגדולה מאוד.
ו
שהה זמן הרבה בזה. כאשר פסק מלבכות צווה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד. יצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע. כך התמהמה בבכייתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. אחר כך צווה לו להוציא אש ועישן הלולקי. ישב מעט, ויצאו לחוץ.

.5 פעם אחת ענה ואמר: עלי אין חולקים כלל. רק הם חולקים על מי שעשה כך, כמו שבודים החולקים עליו. ועל איש כזה בוודאי ראוי לחלוק. ואמר שהם חטבו לעצמם אדם, וחולקין עליו.

.6 לא היה לרבינו ז"ל שום מנוחה כל ימיו אפילו רגע אחד, כי היה לוחם מלחמות ה' בכל עת ובכל
רגע, ואי אפשר להאריך ולספר בזה מכמה טעמים. וזה היה ענין המחלוקת הגדולה שהיתה עליו.

.7 "בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי" - בזה שאויבים שלי אינם רעים, כי צדיקים
חולקים עלי, בזאת ידעתי כי חפצת בי.

.8 אמר, שאם לא היה ממתין בביטחון לישועת ה' כבר היה איש נוסע ומטולטל, כמו כל הנוסעים ומטלטלים עצמם בשביל הפרנסה, כנהוג עכשיו. ואמר זאת לעניין הנהגת הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רוב חסר לאדם הרבה - - ואמר על עצמו עניין זה, שאם לא היה ממתין, כגון שהיה חסר לו איזה דבר, אם היה דוחק את השעה שיהיה דווקא תיכף, היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב, עד שהיה מוכרח להיות נוסע ומטולטל, כמו שאנו יודעים עניין הנוסעים שהם מוכרחים תמיד ליסע למדינה מחמת שהם תמיד בעלי חובות. ועניין זה צריכין לידע מאוד וצריכין ללמד עצמו ולהרגיל את עצמו בזה מאוד. כי לכל אדם חסר הרבה, אפילו בעלי בתים ועשירים גדולים, מכל שכן מקבלים, אפילו החשובים והגדולים. וצריך ליזהר להיות מסתפק במועט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן. ואם נדמה לו שצריך מלבוש לו או לאשתו ובניו, אף על פי שמוכרח לו, אל ידחוק השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, אך ימתין עד תבוא עתו. וטוב לסבול דוחק אפילו במזונות, וכל שכן במלבושים ודירות וכו', ולא להיות בעל חוב ח"ו. ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו מלהיות בעל חוב לאחרים.

.9 אמר, שכל התורות והשיחות שלו אינם בשבילנו לחוד, כי אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה. וכמה פעמים דברנו עמו מעניין זה ורמז לנו בדבריו להודיע הבאים את כל מעשה ה' הגדול שעשה עמנו. ופעם אחת אמר בפירוש: "גם לבניכם תודיעו כל מה שנעשה כאן" ואמר ברתת וזיע בהתלהבות נוראה: "והודעתם לבניך ולבני בניך!"

.10 כשהיה באומן היה שומע בביתו קול של הצועקים על הבית עלמין על קברי אבותם, שדרכם
לצעוק ולהתפלל שם בקול מר, כנהוג.

פעם אחת שמע אישה שהיתה צועקת על קבר אביה: "אבי, אבי!" בקול מר מאוד. ובתו היתה עומדת אצלו. ענה ואמר לה: "האישה הזאת צועקת בכוונה היטב: "אבי, אבי!" אבל אינו בכאן כלל. "ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר למתים השוכנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו, כי בודאי לא כל המתים מסתלקים ממקום קבורתם למקום שנטרדים, כי הרבה שרויים בקברם. על כן טוב להודיעם בכדי שהם יודיעו לאביהם וכו'. והוסיף: "אבל אצל הצדיק אין צריכין לחשש על זה שמא אינו שם, כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר אחד לחדר אחר." והמשיל לבתו על עצמו: "כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם את תבואי אצל הדלת ותצעקי "אבי, אבי", - לא אשמע דבריך?"

כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים, שרמז לכל אחד ואחד כמה גדולה המעלה של מי
שזכה לבוא על קברו הקדוש והנורא כי בוודאי ישמע דבריו ויעזור ויושיע לו בכל מה שאפשר.

.11 קודם הסתלקותו אמר, שכבר הוא עומד עכשיו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשים בגוף. ואמר שהוא מתגעגע מאוד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמוד על מדרגה אחת בשום אופן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת, אפילו כשהגיע לאיזו מדרגה עליונה שתהיה, אפילו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אופן ועל כן הוא מוכרח להסתלק. ואמר בזה הלשון: "כבר הייתי רוצה מאוד להתפשט החלוק, כי איני יכול לעמוד על מדרגה אחת."

.12 ראוי שיהא מרגיש צרת יחיד, וכל שכן צרת רבים ח"ו בלב, כי אפשר שידע מהצרה ויודע בבירור כאב הצרה ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים ח"ו ראוי שהלב יהיה מרגיש כאב הצרה. ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו.

.13 היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא
מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: "מה אני אוחז?" ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה, ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ, ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם, והכל רצין אחריו, ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאוותו, ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו - ואין בה כלום, כי אין מי שימלא תאוותו אצלו.

גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין לבית מן אור החמה, שנראין בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה, וכשרוצים לתפוס אותן עמודי האור - תופסין ותופסין ואין בתוך היד כלום. כך הן כל התאוות של העולם הזה!"

.14 הרשעים הם מלאים חרטות, והם אינם יודעים כלל מהו חרטה, כי זהו בעצמו שהם מתגברים בענין רשעתם, זהו בעצמו חרטה, כי מחמת שבאה בדעתם חרטה על כן הם מתגברים ביותר ברשעתם, כמו שני אנשים שנלחמים זה כנגד זה, שכשאחד רואה חברו מתגבר נגדו, אזי הוא מתגבר ביותר נגדו. כמו כן ממש כשהרשע רואה שמתחיל איזה דבר טוב להתעורר אצלו אזי הוא מתגבר ביותר.

וזהו כלל גדול בעבודת ה', אפילו לשאר בני אדם, לכל אחד לפי ערכו, שכל מה שרוצה יותר ליכנס
בעבודת ה' מתגבר עליו הבעל דבר ביותר. וצריך להיות משכיל על דבר זה ובתחבולות תעשה מלחמה להתגבר על הרע בהתגברות גדולה בכל פעם. אשרי הזוכה לנצח המלחמה!

.15 מה שכשאדם מתחיל ליכנס בעבודת ה' ולהתקרב אל צדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים, זהו כמו, למשל, כלי מים שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחילין להתבשל אזי מתבלבלין המים והרתיחה מעלה כל הפסולת שהיתה במים, ועולה כל הפסולת למעלה, וצריך שיעמוד אחד להסיר חלאת ופסולת המים בכל פעם. ומתחילה נדמה כאילו המים צלולים לגמרי, ואחר כך נראה הפסולת שבמים העולה בכל פעם למעלה. וכשמסירין בכל פעם החלאה והפסולת אזי נשארין המים צלולים וזכים באמת כראוי. כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם ליכנס בעבודת ה' אזי הטוב והרע מעורבין בו, ומחמת שהם מעורבין מאוד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל, אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת ה' ומתקרב אל צדיק האמת, אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הפסולת והרע
בכל פעם למעלה.

.16 פעם אחת הוכיח אותנו להתפלל בכוונה ובכוחות, כמבואר בספרים הרבה שצריכין להכריח עצמו מאוד לתפילה ולהתפלל בכל הכוחות, ואמר: "התפילה שלהם בכוח הוא כמו שמשכתי אני אתה חבל עם העוגן כשהייתי על הספינה. היינו בהיותי על הספינה היה פעם אחת שעת הדחק, שהיו מכריחין את כל אנשי הספינה שימשכו בכל כוחם את החבל, והייתי מושך בכל כוחי אבל באמת לא הכנסתי שום כוח, רק היה לפנים, כי הוכרחתי להראות לפניהם כאילו אני מושך בכל כוחי. כך היא התפילה שלכם בכוח ובכוונה."

.17 אמר, שטוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל לחיות את עצמו באיזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כוח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם לשם יתברך. ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל לחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל
לזמר אותו, כי מעלת הניגון אין לשער.

ז. מי היה ומה פעל ר' נתן מברסלב, תלמידו של ר' נחמן

- - - מעולם לא ראינו ולא שמענו מאיש אחד שישרת את רבו באופן כזה, כמו שראינו ממורנו הר"ר נתן ז"ל, כי ממש נתקיים בו לא מש מתוך האוהל - אוהלה של תורה של רבינו אור האורות בעל ליקוטי מוהר"ן זצ"ל, כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודביקות אמיתית, במסירת נפשו בביטול הרגשות עצמו לגמרי, בכל תנועותיו, במעשה ובדיבור ובמחשבה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. וכל שיחותיו וסיפוריו וענייניו הכל היה סובב והולך רק על קוטב עניין זה, להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זצ"ל וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הקדושות ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו וכל ענייניו, להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' להפיץ מעיינותיו חוצה, כי זה כל אדם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ובשביל זה, כמו שאמרו רז"ל. אלמלא זכו העולם על כל פנים גם עכשיו, זה שנים רבות אחר הסתלקותו ז"ל, ליהנות מאורו כבר היה העולם בא לידי תיקונו בשלמותו כמבואר מזה במקום אחר.

והנה האיש הזה מורנו הר"ר נתן ז"ל לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, וכל ימי חייו היה עוסק
רק בעניין זה לדלות ולהשקות מתורת רבו לאחרים ולפרסם שמו הגדול והקדוש בעולם. ועסק בזה בשקידה רבה מאוד ובמסירת נפש עצומה מאוד אשר לא יאומן כי יסופר, וזכות רבו הקדוש מסייעתו, כי זכה למדרגה גבוהה ועליונה מאוד בעבודת ה' ובהשגת התורה הקדושה, והכל היה בתמימות ובפשיטות גמורה ובשפלות אמיתית וענוה שלמה מה שאי אפשר לשער כלל, ואי אפשר לבאר פרטיות עניין זה לא בכתב ולא בעל פה.

והיה חידוש נפלא ונורא מאוד, כי זכה ללמוד הרבה בפשיטות ש"ס ופוסקים ומדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ושאר ספרי קודש, עד שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשרי דבר זה אם לא שנאמר שיומם ולילה אינו עוסק רק בסדר לימודו. ומלבד זה היה עוסק הרבה מאוד בעבודת ה', עבודה זו תפילה, כי היה מתפלל תפילתו בכוח עצום ובהתלהבות גדולה ובדביקות נפלאה.

גם היה עוסק הרבה בתפילה ובתחנונים בתמימות ופשיטות גדולה, כי היה רגיל לומר בכל יום מזמורי תהילים הרבה ובהתעוררות גדולה ובבכיה עצומה ובקולות וצעקות גדולות ומשונות ובלב נשבר באמת
כזה אשר לא יאומן כי יסופר, וכל השומע תצלינה אוזניו, ורבים רבים מישראל, גם מהמון עם אשר
לא היו מקורבים אליו כלל וכמעט שלא הכירו אותו בפניו כלל, נתעוררו לתומם בהתעוררות גדולה דקדושה על ידי ששמעו תפילתו ואמירת תהילים שלו ותיקון חצות שלו וכיוצא בזה, כידוע ומפורסם עניין זה. גם היה עוסק הרבה בכל יום לפרש שיחתו לפני השי"ת ולהרבות בהתבודדות ותחנונים וכו' שעות הרבה בכל יום, עד שכל מי ששמע סדר עבודת התפילה שלו היה משער בלבו כי אי אפשר לדבר זה אם לא שמבלה כל ימיו ולילותיו על תפילה ותחנונים.

גם היה עוסק הרבה בכל יום לחדש חידושי תורה נפלאים על ידי ההקדמות הנוראות שקיבל מרבו זצ"ל, ולסדרם היטב ולכתבם על הספר, כמובן קצת בחיבוריו הקדושים בספרו ליקוטי הלכות. גם היה עוסק בספרי רבינו זצ"ל בעצמו בכמה וכמה העתקות, ללבנם ולסדרם בכל פעם בסדר יותר נכון, ולברר העצות והדרכים הקדושים היוצאים מהם למעשה, כמובן מספר קיצור ליקוטי מוהר"ן וליקוטי עצות. וגם בעניין זה היה לו עסק גדול, כי סדרו כמה פעמים ובכל פעם באופן אחר, כידוע להיודעים בזה. גם היה עוסק הרבה לסדר תפילות על סדר כל מאמרי רבינו ז"ל, וגם בזה היה לו עסק גדול מאוד, כמובן מזה בספרו ליקוטי תפילות הנדפסים, לבד ממה שנשרפו הרבה הרבה חיבורים מסדר ליקוטי תפילות שלו, מה שלא זכו העולם לראותם וליהנות מהם כלל, כידוע ומפורסם בין אנ"ש, לבד מה שהיה צריך כמעט בכל יום לכתוב מכתבים הרבה ובאריכות דברים המשיבין את הנפש לאנשים רבים מאנ"ש אשר זכו לשתות בצמא את דבריו, כידוע. וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו הנ"ל היה משער בלבו, כי בלתי אפשר דבר זה אם לא שמבלה כל ימיו על כתיבת העניינים הנ"ל.

ויותר על זה מה שעסק כל ימיו לייסד הבניין הקדוש של רבינו זצ"ל ולהדפיס ספריו הקדושים כמה פעמים, ולייסד ולבנות הבית מדרש הקדוש שלו, ובכל פרט ופרט מעניינים הנ"ל היה לו עסק גדול עם רבים מאנ"ש אשר היו בתומכי נפשו, אך אף על פי כן היה צריך לבלות זמן הרבה על זה ולעסוק בנסיעות רבות בשביל זה.
לבד מאשר רבים קמו עליו, והיו לו מלחמות גדולות ועצומות ומסירת נפש עצומה מאוד קודם שזכה לגמור כל עניין ועניין מעניינים הנ"ל.

ויותר על זה מה שזכה ללמד מתורת רבו לאחרים והיה עוסק הרבה לדבר עם בני אדם הרבה בכל יום ולקרב אותם לעבודת השי"ת, והיה מבלה על זה זמן הרבה, כמה יגיעות צריכין לזה וכמה זמן צריכין לבלות על זה קודם שזוכין לעזור לבעל בחירה אחד ולקרב אותו לעבודת השי"ת!

ומכל שכן שהיה לו עסק גדול עם אנשים רבים מישראל שעסק עימהם בעניין זה לקרב אותם לעבודת ה' על ידי החידושי תורה והמעשיות והשיחות הקדושים שקבל מרבו זצ"ל. לבד מה שהיה צריך לכתוב מכתבים רבים בכל יום לרבים מאנ"ש להשיב לכל אחד על שאלתו ולהורות להם הדרך אשר ילכו בה ולחזק לבבם רק ביראת ה' כל היום.

להלן תיאור הסתלקותו:

בן שישים וחמש שנה בקירוב היה אז מוהרנ"ת, ליל שבת קודש פרשת מקץ, ימים מספר אחרי חנוכה שנת תר"ה,  בבוקר של יום פטירתו, בעשרה בטבת ה'-תר"ה (20.12.1844) קראו לפני ר' נתן את הסיפורים הראשונים של "סיפורי מעשיות". הסיפור השני מסתיים במלים: "בואו נלך הביתה!" כששמע מלים אלה, הנהן ר' נתן בראשו, כאילו אמר: "כן, הגיע שעתי ללכת הביתה." הוא נסתלק מאוחר יותר באותו יום בביתו בברסלב, בדיוק לפני כניסת השבת.

באותו ליל שבת שר' נתן נפטר, לא הייתה שום אפשרות להעביר את הידיעה לאומן. ר' נפתלי - ידידו הטוב ביותר - שהיה באומן, חלם באותו ליל שבת חלום נורא, בו הוא רואה את ר' נתן רץ. ר' נפתלי שאל אותו: נתן, "להיכן אתה רץ?" ור' נתן משיב: "איך? גלייך צום רבי'ן!!!..." (אני? ישר לרבנו) – תוך שהוא ממשיך בריצתו. אז הבין ר' נפתלי כי מוהרנ"ת איננו, הוא סיפר זאת לחסידים, והם לא רצו להאמין, אך לאחר השבת אומתה שמועה זו לדאבון לב כולם.      

פניו הקדושות אפופות התלהבות יתירה מבכל ערב שבת אחר, ניכר בו שמאורע מיוחד התרחש בעולמו הרוחני. אכן, פתח פיו, ושלא כדרכו החל מספר חלום שחלם ואשר בו רמז ברור להסתלקותו הקרובה...
ובחלומו, והנה רבינו עומד לפניו בכל הדרת יפעתו, והוא, רבי נתן, מתנפל לפניו, מבקש ומפציר בו שילמדו את ה´ספר הנשרף´ (ספר בן ארבעה חלקים שר´ נתן עצמו העתיקו מפי רבינו בשנת תקס"ו ולא הבין בו דבר מחמת עמקו וגובה התורות שבו, אך התלהב ונבהל מאד מהכתוב בו. בספר זה, אמר רבינו, "אין מי שיודע בו דבר, כי אם צדיק גדול, יחיד בדורו, וגם שיהיה חכם בכל השבע חכמות" (הספר נשרף בשנת תקס"ח במצוות רבינו), שמע רבינו את בקשתו וענה ואמר: לשם כך צריך אתה לבא אלי...

אחר פנה (רבי נתן) אל אנשיו ואמר להם: אף על פי שאדמו"ר אמר לי פעם שהרבה הרפתקאות עוד יעברו עלי וציווה עלי שלא אפחד, הפעם בכל זאת נבהלתי מאותו חלום.

התחיל אומר תורה בענין המנורה הטהורה, נכנס בשמחה עצומה והחל מרקד בדבקות נפלאה. משנסתיימה הסעודה וקם מהשולחן נזרקו מפיו רשפי אש שלהבת בדבר עבודת הכהן ביום הקדוש, ובהתרגשות רבה פתח באמירת סדר העבודה כפי שהיא נאמרת ביום הכיפורים: "...נכנס לפני ולפנים... עמד במקום שעמד ונכנס במקום שנכנס... ראה לפני מי אתה נכנס... אחת ואחת..." אחר כך נפלט מפיו הקדוש: "הרי תלמיד חכם גדול מכהן גדול כמו שכתבו "יקרה היא מפנינים" (הגמרה דורשת "יקרה היא מפנינים, שהת"ח גדול מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים). וכך ככהן לפניי ולפנים השיב ה-תלמיד ה-חכם הקדוש את נשמתו ליוצרה.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

רבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (1772), בעיירה מז'בוז' באוקראינה בבית סבו הבעל שם טוב זיע"א, אימו מרת פיגא היתה בתה של אדל בת הבעש"ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורדנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש"ט.

כאשר הוכנס רבינו בבריתו של אברהם אבינו, היה שם רבי ברוך ממז'בוז', דודו אחי אמו, לאחר הברית, ברך רבי ברוך את הרך הנולד כנהוג, לפתע פנתה פיגה, אם רבינו לאחיה, ואמרה: "ברוך, ברכו שלא יחלקו על דרכו...", רבי ברוך פשט ידיו לצדדים כאומר "אין מה לעשות"...

בילדותו, עמל קשות לבטל התאוות שבו, לזכך גופו, על נסיונותיו לשבור את תאוות האכילה, מספר רבי נתן:

"ורצה לשבר תאוות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים וכו', על כן ישב עצמו שיהא בולע כל מה שיאכל דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלא כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו... שהיה אז בן שישה שנים" (שבחי הר"ן א)

בהיותו יושב לפני מלמדו, ב'חיידר', השתדל תמיד לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", והתייגע לצייר מול עיניו שם הוי"ה ב"ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד וכעס עליו רבו, רבי נתן מוצא לנכון לציין: "ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד דהיינו עניני שחוק וקפיצות וטיול... והיה רגיל בזה מאד".

"וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול, ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש... והיה לו כמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך" (שם ה)

אוקראינה, יערותיה משתרעים מים עד ים, ואי שם בערבה, בינות לעצים הצפופים, יושב ילד קטן, כמו מרגיש דווקא שם, בודד, לבדו, דבוק ומקושר באלקיו, ונפשו מתרפקת על יוצרה בכמיהה אין קץ, והוא בוכה, בוכה בדמעות שליש, ומעמקי ליבו בוקעת תפילה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך". גם בעלית הגג שבבית אביו, שם נהגו לאכסן את התבן, גם שם מצא לו הילד פינה קטנה להשיח בה ליבו לפני אלקיו.

קשה היה לו לרבינו ללמוד בילדותו, מניעות אין קץ, ירידות והפרעות הרחיקוהו מלימוד תורת ה' בה כה חפץ, ורק על ידי בכיה ובקשה מבוראו הצליח להבין לימודו, נוהג היה תמיד לסדר מילותיו בשפתו הוא לפני הבורא, אחרי כל תפילה, אחרי כל ברכה, היה מוסיף מילים משלו, שם, התחילה להתגבש הדרך שמאוחר יותר הונחלה לעולם כולו "התבודדות"... שיחה פשוטה וישירה בין אדם לבין קונו.

שנת תקמ"ה, רבינו נכנס לשנתו השלש עשרה, וביום הכנסו למצוות, קורא לו דודו, רבי אפרים מסדילקוב (מחבר הספר "דגל מחנה אפרים"), "ואמר לו קצת דברי מוסר והיה יקר בעיניו מאד מאד" (שם ג).

באותה שנה, נשא רבי נחמן את מרת סוסיה, ביתו של הרב אפרים מזסלב לאשה.

"וסיפר לי רבי שמעון הנ"ל (תלמידו הראשון ומשמשו של רבינו) שתיכף אחר שכיסה פני הכלה ביום חתונתו, הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים, ודיבר עם כל אחד ואחד ביחידות, וניסה אותם בחכמתו היכן הם עומדים.

ואחר כך קרא את רבי שמעון והתחיל לדבר עמו גם כן בחכמה כאלו הוא רוצה חס ושלום הבלי העולם הזה. ורבי שמעון עמד משתומם ולא השיב לו כי הוא לא חפץ באלה, ענה רבינו ואמר אליו "וכי אין אתה בן אדם, מדוע אינך חפץ בדברים האלה?" השיב לו "אני איש תם וחפץ בתמימות". ענה רבינו זכרונו לברכה ואמר לו לו 'כפי הנראה שיהיה היכרות גדול בינינו' " (חיי מוהר"ן קו)

רבינו סיפר לרבי שמעון שדיבר אם אותם 'בני הנעורים', ברצונו לראות אנה פניהם מועדות, וראה כי הם רחוקים מאד מהש"ית.

באותה הזדמנות אמר לו רבי ששמעון "אתם בודאי תזכו להיות צדיק מפורסם ואני חפץ להיות משמש אצלכם תמיד".

כוונתו של רבינו היתה לפרוש מהעולם הזה לחלוטין, להקדיש עצמו לגמרי לעבודת ה', פעם, כאשר נסע רבי נחמן דרך בית חמיו, אמר למשמשו "כמה היה טוב לפני בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן... ולמה לי הפרסום של עכשיו" (שם).

"והיה רגיל לספר הרבה מענין מחשבותיו אז בימי נעוריובעת שעסק בעבודתו. שציר בדעתו שאינו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, ולא היה רוצה להיות מקבל כלל, והיו לו כמה מחשבות בעניין זה איך שיעלים עצמו מן העולם ומהיכן תהיה פרנסתו" (שם קיא)

בהיותו בן 18 החל להתפרסם עקב מעשה שהיה. מאז - בכמה שלבים - החלה להווסד חסידות ברסלב.

שנת תקנ"ח (1798), מלחמה סוערת נטושה בעולם, איש מארץ צרפת ונפוליון שמו חפץ לכבוש את העולם תחת ידו, סכנה גדולה בעולם, ודווקא אז החל רבי נחמן בנסיעתו לארץ ישראל.

"...מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל, ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים"

בעצם ימי המלחמה בארץ נסע רבי נחמן אליה (עת יצא רבי נחמן מעכו בדרכו לביתו באוקראינה, כבש נפוליון את העיר מיד הטורקים) כשכל מגמת נסיעתו היא התעלות והתקדשות רוחנית.

בשנת תקס"ב (1802) עבר רבי נחמן לדור בעיר ברסלב (על שמה נקראת שיטתו), משהגיע לעיר פנה אל תלמידו המקובל רבי יודל ואמר לו "צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה" והפליג מאד בשבח וגדולת נשמה זו.

רבי נחמן התכוון לתלמידו, רבי נתן (1780-1845) שהעלה את תורותיו על הכתב, ולמעשה המשיך את דרכו לאחר פטירתו של רבו רבי נחמן.

בהקשר לכך אמר רבי נחמן: "ברוך ה' שהזמין לי אחד, צעיר, שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד (על ידו)" (חיי מוהר"ן שס"ז).

רבי נחמן אף אמר עליו כי "בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר" (חיי מוהר"ן שס"ט ש"ע).

בשנת תקס"ז (1807) בהיותו בן 36 חלה רבי נחמן במחלת השחפת ממנה נפטר, אולם, גם במשך תקופת מחלתו המשיך רבי נחמן בנסיעותיו על פני ערים, עיירות וכפרים כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון נשמות ישראל - שליחות עליה אמר "אני - אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך" (חיי מוהר"ן ש"ז)

בחודש אייר שנת תק"ע (1810) קבע רבי נחמן את מקומו בעיר אומן באוקראינה, העיר בה מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם בשנת תקכ"א (1761) שלשים אלף יהודים.

"יום ג' ח"י תשרי, שני דחול המועד סוכות לעת ערב שנת תקע"א (1810), נלקח ארון אלקים ונסתלק אור ישראל כבוד אדונינו מורינו ורבינו... מורינו רבי נחמן זצוק"ל, ונקבר למחרתו ביום רביעי באומן, במקום אשר בחר לו בו בחיים חיותו... מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד כמפורסם... מחמת הקדושים שנהרגו שם..." (חיי מוהר"ן קצ"א)

רבי נחמן נקבר בבית החיים העתיק באומן, בית קברות שיסודו בקידוש השם של שלושים אלף יהודי אומן שנהרגו על סירובם למרוד בבורא העולם, ונקברו בשני בורות סמוכים שנכרו בבקעה וכאשר כוסו בעפר גבהה הבקעה והיתה לשתי גבעות, עליהם אמר רבי נחמן "פה טוב לשכב (להקבר)".

על קבורת רבינו סיפר בנו של הקברן, יהודי מתושבי אומן, בשם אביו: בעת פטירתו של רבי נחמן, טיפלו אנשי החברה קדישא בגופו הק', "ועל אבי הטילו להניח את רבכם בקבר. וסיפר אבי שבעת שאחז ברבינו להניחו בקבר כשהגיע סמוך לקרקע התגלה לפניו לפתע פתאום אור גדול מאד ולקחו אותו מידו ואמר "מי הניח אותו איני יודע - אני לא שמתיו".

"הוא רבנו מקור חכמה, ואמרתם כה לחי אדונינו מקור חכמה, הוא ראש בני ישראל הוא איש חי, נחל נובע מקור חכמה" (מתוך "שיר ידידות" לרבינו הק', שכתב רבי יצחק ברייטער, מחשובי חסידי ברסלב בפולין, הי"ד)

(מקורות עיקריים: חיי מוהר"ן, שבחי הר"ן, "באש ובמים", "מבועי הנחל", שיש"ק, "החסידות" )

הנה כמה דברים מספרו של הרב משה ארז דורון - היכל הגוונים המשתנים

הקדמה

בכפר קטן באוקראינה, לפני כמאתיים שנה, ישב איש מעולם אחר וצפה בנו.
רבי נחמן מברסלב.
מן המרחק העצום של זמן ומקום, השקיפו עיניו גם עלינו, ראו טיבם של חלומותינו, ירדו לפישרם של משברינו והבינו עומק מבוכותינו.

רבי נחמן מספר בכתביו על מחלת היאוש, שורשיה ורפואתה. הוא מדבר על תקוה ונחמה גדולה, המצפות לכל איש, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, אם רק יתחזק ברצון אמיתי אל הטוב והקדוש. הוא מלמד בדרך תבונה ודעת על תכלית ועומק רוחני לחיים ולכל המעשים.
אין ספור עצות מועילות הוא מונה בפנינו, כיצד לגלות מוצא אמיתי לשאלותינו, וכיצד להאיר באור חי, אור יקרות, גם את הפינות היותר אפלות של חיינו. כל זאת, מתוך נאמנות מוחלטת להלכה. "יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך", אמר (כלומר לומר בו פירושים כלבבך) "אולם אל תיפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך" (שיח שרפי קודש א' - קל"א).

את היכלו - בונה רבי נחמן בעצמו.
ללא ממשיכי דרך, ללא ממון או ארגון רב השפעה, ובתוך זמן קצר להדהים, התפשטו מסריו והגיעו לריבי רבבות, וספריו, הנושאים את האור העז והעדין, של משנתו, מוצאים את דרכם לכל בית ולכל לב.

על פי דרכו, הופך המושג עבודת השם לאנושי, וכל הדרגות של תיקון ושלמות הנפש - לברות השגה. זאת, לא רק לבני עליה גדולים ברוחם וגבורים בכוחם, כי אם אפילו למי שכבר רחק מאוד מכל קדושה ותיקון, וכדבריו "כמה (בני אדם בעלי) צלם אלוקים היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים מהרפש... הלא יש אצלי אנשים, שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיות היה קטן לפניהם (לפי רוע מעשיהם) שאם היה אפשר להם לחתור תחת שאול תחתיות - היו חותרים, ועל ידי נתקרבו (אל הקדושה)" (חיי מוהר"ן ש"י).

מדרך ללא מוצא - אל דרכים בהירות.
מיום יום אפור, דועך ועמום, להתחדשות רבת גוונים.
כצייר, שאף שרטוטי הנוף העדינים ביותר אינם זרים לו, מפליג רבי נחמן למחוזות הנפש העמוקים והסבוכים ביותר.
כאומן לחימה יחיד ומיוחד, מקורי ומפתיע, הוא מבחין בכל פעם בתנועות האויב, קטלני ככל שיהיה, ומסכל את תוכניותיו, בהעניקו לנו כלים חדים, מדויקים ועוצמתיים.

כך, הופך הוא את ההולכים בדרכיו לשותפים באדריכלות הגאולה, לפרטיזנים אמיצים, בלתי נילאים, במלחמה האחרונה, עד תקום ותכונן בעולם כולו - מלכות הקדושה.

אור חדש

"כל אחד יכול"

רבי נחמן מברסלב נולד בשנת תקל"ב (1772) במז'בוז' אשר באוקראינה.
לידתו, בבית סבו הגדול רבי ישראל בעל שם טוב, לאביו רבי שמחה ולאימו מרת פיגא, התרחשה בעת שהתגלו ופעלו בעולם כוחות גדולים.
הרדיפות האנטישמיות מחד, העוני והבורות מאידך, הפכו בתקופה רבת תהפוכות זו את היהודי הממוצע לאדם שבור, חסר תקוה וכמעט אובד דרך לגמרי.
הקהילות הגדולות המשיכו אומנם לייצר עילית של אנשי חכמה ורוח, אבל ה"עמך", שהיווה את רובו של העם, היה רחוק כמטחוי קשת ממעלה וגדולה רוחנית.
לחוץ במצבו, מחוסר כל מקור להשראה ונחמה, נשא היהודי הפשוט בעול חייו ללא שמץ של מושג מהם הטעם והתכלית לחייו או לסבלותיו.
בתוך המבוכה והשפל הרוחני הגדול הזה הופיע הבעל שם טוב הקדוש ובעזרת תלמידיו גדולי הרוח הפיץ מסר חדש-ישן בכל שכבות העם:
"ה' אתכם, אפשר להתקרב אליו בקלות, כל אחד יכול וכל אחד אהוב בעיני ה'".

הבעל שם טוב שאף והצליח להחזיר לקדמותה את ההתלהבות הפשוטה ואת הדבקות הכנה והלבבית בתורה ובנותן התורה. הוא גינה את החכמה כשהיא הופכת להיות רועץ לבעליה ומחדירה בו יוהרה וזלזול כלפי הפחותים ממנו, ושיבח את האמונה הטהורה, לא משנה בלב מי היא פועמת, קטן כגדול...
לא רק אל פשוטי העם פנה. גם אל אנשי הרוח וגדולי התורה שבדורו היפנה הבעל שם טוב את דבריו, וחינך לענוה, לאהבת ישראל ולשאיפה לטהרת המידות.

מנגד לאור חדש זה, העיבו עננים כבדים על גורלה הרוחני של האומה.
סוף המאה השמונה עשרה, שלהי התקופה הנפולאונית, תחילת תהליך האמנציפציה ומתן שיויון הזכויות, שעתיד לפרוץ את החומות ששמרו על היהדות בטהרתה ולהוביל להתבוללות וליבוא מוגבר ומתעצם של דעות נכריות. זוהי תחילתו של התוהו ובוהו המוסרי שנמשך מאז ועד ימינו אנו.

אל תוך תקופה סוערת זו בתולדות ימי ישראל, נולד רבי נחמן. בבית סבו, תחת השראתם של אחי אימו הצדיקים, רבי אפרים מסידלקוב (בעל "דגל מחנה אפרים"), רבי ברוך ממז'בוז', ועוד צדיקים גדולי עולם, מתעצבת כבר מילדותו נשמתו השואפת לגבהים.
בהיותו צעיר לימים מאוד, בערך בגיל שש, מתחיל רבי נחמן את חיפושיו האישיים אחר ה' וקירבתו. במסווה של מעשה קונדסות הוא מסתיר את נסיונותיו המתמידים לעבוד על מידותיו ולשבר את תאוות הגוף.

"בהיותו יושב לפני רבו", כותב רבי נתן תלמידו, "היה רוצה לקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (כלומר לדמיין ולצייר לנגד עיניו את שם ה') והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה. ומחמת שהייתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד, והיה רבו כועס עליו" (שבחי הר"ן ב').

הדרך איננה קלה. תאוות ומידות רעות אינן דבר של מה בכך, אבל נחמן הקטן צם ומסתגף, טובל במימי נהרות קרים ומרבה בתחינה לפני ה' שיקרבהו לעבודתו. בפרט הוא מרבה להתפלל בציון סבו, רבי ישראל בעל שם טוב, הנמצא במז'בוז' אף הוא.
גם לימוד התורה אינו עולה לו בנקל והוא עמל בכל כוחו על הבנת כל פסוק וכל משנה.
לימים עתיד רבי נחמן להדגיש בפני תלמידיו, שכל השגותיו ומעלותיו באו לו בעקבות עמלו, וללעוג לדברי הטוענים שצידקות הינה דבר מולד.
"ואמר רבינו, שאפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה בישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה (מבחינה רוחנית) על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו, שיגע וטרח מאוד מאוד בעבודתו יתברך" (שבחי הר"ן כ"ה).
"והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים, שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה בה, הוא מצד הנשמה (כלומר שיש לו נשמה מיוחדת ועליונה
ולכן התעלה והתקדש) ואמר שלא כן הוא הדבר, כי העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפירוש שכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם בעצמו, אם ירצה לרחם על עצמו היטב" (שבחי הר"ן כ"ו).

הניסים של רבינו

למחרת הגיעו למצוות, במלאות לו 13 שנה, נושא רבי נחמן לאישה את סשיא, בתו של רבי אפרים מאוסיאטין, ועובר לגור ליד חותנו, בעיירה הקטנה שבמזרח אוקראינה.

פרקים ממעשי רבינו באותה תקופה מתאר רבי נתן: "בכפר אוסיאטין זורם נהר גדול (הוא הדנייפר) ועליו גדלים קנה וסוף הרבה מאוד. והיה דרכו של אדונינו מורינו ורבינו זכרונו לברכה שהיה לוקח ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו, ושם עשה מה שעשה בעבודת ה' יתברך בתפילה והתבודדות" (שבחי הר"ן קי"ז).

ההתבודדות והשתפכות הנפש בחיק הטבע לא הפכו את רבי נחמן לצדיק נסתר. החן של אמת והאצילות הרבה, שבהם ניחן, התחילו למשוך אליו חסידים ואוהדים.
תלמידו הראשון הוא רבי שמעון (קבור בצפת ליד האר"י ז"ל), שהתקרב אליו כבר ביום חופתו. כל ימיו נשאר נאמן לרבו, וכשכר על הצלת חיי רבו ביקש שתינתן לו הזכות לשרת את רבינו גם בעולם הבא וכך אכן הובטח לו. אחריו מגיע רבי יודל מדאשיב, תלמיד הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, מנהיג קבוצת חסידים כשלעצמו ומקובל גדול וכן רבי שמואל אייזיק, חוזה קדוש ותלמיד חכם עצום. כשהיה רבינו בן עשרים הצטרף לחבורה רבי יקותיאל מטרויצה, שהיה כבר זקן ובא בימים ומנהיגן הרוחני של 84 קהילות ברחבי אוקראינה! ועוד רבים וטובים.
מלבד חבורה מכובדת זו של אורות קדושים, החל גם קהל קטן של יהודים פשוטים להתקרב לרבינו. אלו הם אנשי היריד, החפצים לשאוב עידוד מן האור החדש. כמה מהם יהפכו עם הזמן לצדיקים אמיתיים.
מאז פטירת חמותו, נאלץ רבינו לעזוב את הכפר אוסיאטין, ולעבור לעיר הגדולה מדודיווקה. כאן, מתפרסם שימעו יותר ויותר, ורבים וטובים מצטרפים למעגל האור.

משנתבקש אחד מן התלמידים לספר על המופתים שמחולל רבו, אמר: "אני בעצמי הנני המופת של הרבי שלי". אכן, השינוי הרוחני שחל באדם לאחר התקרבותו לרבינו הוא בלי ספק מופת ונס גלוי.

"אתחלתא דגאולה"

בשנת תקנ"ח (1798) בהיותו בגיל 26, הפליג רבינו לארץ ישראל.
בדרך כלל עלו יהודים לארץ ישראל בצעירותם כדי לחיות בה את חייהם, או בערוב ימיהם כדי להיקבר בה בבוא עיתם. אך רבי נחמן נסע לארץ מסיבות שונות לחלוטין.
"מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהיינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל. ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים" (חיי מוהר"ן ט"ו).
בימי מלחמה הרי סכנה הפליג לאזור הקרבות ממש (ביוצאו מן הארץ בעכו, כבש נפוליאון את העיר מיד הטורקים) וכל מגמתו הייתה רק ההתעלות וההתקדשות הרוחנית המושגות דווקא בארץ ישראל, מפאת גודל קדושתה.
"ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ ישראל אי אפשר לבאר ולספר כלל. ממש לא נשמע ולא נראה כזאת, שיזכה ילוד אישה להשגה כזו על ידי אוירא דארץ ישראל. ואי אפשר לדבר ולספר בזה, כדי שלא נמעט בכבודו. והיה מתפאר בעצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל, וגם בסוף ימיו אמר שהוא מחיה עצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל" (שבחי הר"ן כ"ח).

גם לאחר שחזר מנסיעתו, לא חדל רבי נחמן להגות בארץ הקודש ולדבר על מעלתה.
"המקום שלי הוא רק בארץ ישראל. ומה שאני נוסע - אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן קנ"ו).
גם רבי נתן טורח להדגיש בהקדמתו לספר "ליקוטי מוהר"ן" את נסיעת רבינו לארץ ואת השלכותיה:
"כי מלבד הנסתרות לה' אלוקינו מה שזכה על ידי ארץ ישראל לדברים נעלמים מעיני כל חי, גם באתגליא (בגלוי) ראו ראינו כי היה ה' עימו. כי התורה שגילה אחר ארץ ישראל בכמה מעלות עד אין שיעור נתעלית ושגבה מהתורה שגילה מקודם. אם אומנם גם מקודם תורתו הקדושה האירה פני תבל נוראות נפלאתה, נפלאים דברי תורתו גם מאז ומקדם. אולם כי (כשם ש)גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי תורתו שגילה לאחר ארץ ישראל, מדרכי תורתו שגילה מקודם, כאשר שמענו מפיו הקדוש בפירוש כמה פעמים. וכל הספר הזה (ליקוטי מוהר"ן) רובו ככולו הוא מהתורה שגילה לאחר שהיה בארץ ישראל".

מתוך הדברים האמורים נראה בבירור, שתורת רבינו היא "תורת ארץ ישראל" - תורה הנוגעת בגאולה ובתיקון של עם ישראל, של ארץ ישראל ושל "מעלת האיש הישראלי". היא עוסקת באופן מיוחד בהחזרת מלכות ישראל למקומה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

הלימוד בספרי רבינו, אם כך, מלבד מה שהוא מרומם ומועיל לפרט, נוגע גם בעומק תיקון כלל ישראל וישועתם.
"אמר בפירוש, שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) (חיי מוהר"ן שמ"ו).

אגב, שם הספר היכל הגוונים המשתנים, וזה ההסבר:
"רבינו אמר, שכשיחפשו אותו בעולם האמת ידעו
שהיכלו שוכן מול היכלו של הרב הקדוש רבי ברוך
(ממז'בוז'), אולם היכלו משנה את גווניו בכל עת"
(שיח שרפי קודש ב' - ע"ד)