| נשלח ב-10/9/2002 03:07 |
 |
| |
מי לחיים ומי למוות
במהלך ראש השנה האחרון הרהרתי רבות בענין "ההשגחה הפרטית", ברצוני לברר אצלכם את הנושא,או יותר נכון את דעת חכמי ישראל לאורך הדורות בענין.אני מצטער שאני משתמש בכם כמין אינציקלופדיה,אבל בטח כל אחד מכם ישמח קצת להביע את דעתו בנושא אז, אני מחכה.
בתודה מראש
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2002 10:14 |
|
| |
יהוא,
אנסה להסביר, בעזרתו של הרמב"ם על ההשגחה הפרטית.
אין הרמב"ם יכול לקבל את מושג ההשגחה הפרטית במובנם של מאמרים כגון: "אין האדם נוקף אצבע...", או ארבעים יום קודם יצירתו הוולד..." או "ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית...", וכד'.
ברור לרמב"ם, שכל אדם באשר הוא חלק של המציאות הטבעית, כפוף לסיבתיות הגלומה בה ולתוצאותיה, ומבחינה זו קורותיו נכללות במערכת הכללית של סיבות ומסובבים שהטביע הבורא בעולמו: אולם הכרעותיו הרצוניות של האדם אינם נובעות ממציאות זו, והן מסורות בידי כל פרט ופרט.
החשובה בהכרעות אלו - ההכרעה שהיא לבדה משמעותית- היא בין הכוונת תודעתו של האדם להכרת ה' ולעבודתו ובין הכוונתה לכל תכלית אחרת. ההכרעה " להתעסק בו ית' ולא בעיסקי עולם, איננה עובדה אנושית אוניברסאלית, וכל כפרט מקבל אותה או דוחה אותה.
הפרט שמקבל אותה מפקיע עצמו מעולמה של ההשגחה הכללית, שהיא המציאות הטבעית האינדיפרנטית מבחינה ערכית, ומעמיד את עצמו לפני ה' מעמדו של אדם שהכריע לצד ידיעת ה'- במובנם של דברי דוד המלך לשלמה בנו: "דע את אלוקי אביך ועבדהו" - הוא הוא מה שמכונה בדיבור האמוני דתי המקובל בשם השגחה פרטית.
הידיעה שהאדם יודע את ה' היא היא הידיעה שה' יודע אותו, והיא השגחתו עליו: כמו שאנחנו השגנוהו באור(= השכל) אשר השפיע עלינו, כן באור משקיף עלינו, ובעבורו הוא עימנו משקיף ורואה... והבן זה מאוד" (מו"נ ח"ג, פנ"ב)
לא מטבע בריאתו כיצור אנושי נמצא הפרט בהשגחה אלוהית:
עליו מוטל לרכוש לעצמו השגחה זו, כמתגלמת בדבקותו בה'- הזוכה לה " הוא עם אלוהיו ואלוהיו עימו"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 01:22 |
|
| |
איקה,עבר קצת זמן אבל,כן ,לא הבנתי.
מחכה להסבר....
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2002 09:24 |
|
| |
בוגי,
תמיהני איך יפרנסו האבן עזרא ומובאת התלמוד בחגיגה, את ההמשך המנמק את הכתוב הצור תמים פעלו "כי כל דרכיו משפט" ואת הכתוב "א-ל אמונה ואין עוול"?
אולי יפרשו משפט ואין עוול ביחס לבריאה המתפתחת, דהיינו שזה מחיר ההתפתחות? או שבסוף הימים יהיה איזה פיצוי גם לעוללים המנופצים עלי סלע?
איכשהו, קשה ל"חשוד" הווה על כל נפלאותיו שיעשה "פדיחות"! אם כי הוכחות על העתיד איין ואין מושג הרע סתירה לאלוקים כפי שכתבתם באשכול על השואה.
ה"קושי לחשוד" הוא אמנם אינטואיטיבי, אבל אינו רגשי גרידא מתוך משאלת הרצון [wishful thinking], אלא מבוסס על הנפלאות שבכל פרט וברט בבריאה.
לזאת נייחל: "הראנו נפלאות מתורתך ומעולמך על כל פרטיהן, כאחד".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2002 11:09 |
|
| |
בקוראי את זאב פלק -דת הנצח וצרכי השעה- הופניתי לאבן עזרא תהילים צד/טו על הכתוב 'כי עד צדק ישוב משפט'.
כותב האב"ע 'אל הצדק ישוב משפט השם בכללים, רק בחלקים יש פעמים שאין שם צדק'. יש להשוות את תלמוד בבלי חגיגה ד: 'רב יוסף כי אתי להאי קרא בכי "ויש נספה ללא משפט" ומי איכא דאזיל בלא זימניה? אין, כי הא....'.
מובאות אלו מסייעות לאסכולות שאינן מפרשות את הנאמר 'הצור תמים' כ'הצור מושלם', שהובאו למעלה ובאשכול של יענטע על א-לוהים והשואה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 10:37 |
|
| |
ליהוא שלום רב
לדעתי השקפת ההמון איננה שלמה כי היא אינה אמיתית מבחינה עובדתית.
האדם המאמין נתון בכל יום מימיי השנה תחת השראת אותו יום הדין העתיד לבוא, והוא מודע לדרך הישרה,לעוונותיו וחטאיו,ועסוק בחשבון נפש מתמיד.
מבחינתי ראש השנה , עשרת ימיי תשובה ויום הכיפורים, הם ימיי סליחה וחרטה ותשובה לתיקון במשמעות של הידיעה שאדם שאינו הולך בדרך הישרה (בכל מה שקשור להשגחה הפרטית) סופו ש"יצא מן העולם". כשהאדם הולך בדרך הישרה הוא יודע שמבחינתו הוא עשה הכל כדי להיות מוגן(בהשגחה פרטית)אך הצדק האלוהי שכל האדם לא יבין.
הדוגמא הטובה ביותר לסיטואציה של "ה' עימו" ממוחשת בספר שמואל כששאול נקלע לתוך הסיטואציה של עברה גוררת עברה ונפשו "התקלקלה" וה' סר מעליו, הוא 'ידע' זאת, ולכן ביעתתו רוח רעה מאת ה', ואז הוא מבקש להביא לו מנגן, ואחד הנערים מגלה לו. "ויען אחד הנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי - יודע נגן,וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר וה' עימו". ( שמואל ט"ז, יח) שילוב המעלות, הן המוסריות, והן השיכליות, שמן הראוי היה שכל אדם ישאף אליהם. והם אלה שנותנים לאדם את הביטחון והתחושה שה' עימו
מקווה שתשובתי ענתה לפחות בחלקה, אם לא הובנתי אחזור ואסביר
שבת שלום
וגמר חתימה טובה לכולם
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 03:37 |
|
| |
איקי ,דעתו של פרופסר ליבוביץ בנדון ידועה(לי בכל אופן),אך מה שברצוני לברר,האם השקפת ההמון לדעתך(או לדעתו) היא רק פחות שלמה בכך שאינה ריקה ממניעים אישיים,או שהיא פחות שלמה מכיון שאינה אמיתית מבחינה עובדתית.
ואם אמנם כך מהי משמעות יום הדין , כאשר לשיטתך שום דין לא נעשה ברשא השנה וגם לא בשאר השנה או במשך כל ימי חיינו בעוה"ז.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 08:55 |
|
| |
ווטו ורציו
גם אם הצור מתפתח פעלו, הרי בכל נושא יש לחשוש שמא כבר התפתח. לכן יש תמיד להתחשב באפשרות שתמים פעלו. לדוגמא מה שחשש מיימוני למעלה על שגגה היוצאת מפי השליט, זה כי ייתכן ונימה מזלזלת כלפי מתנת החיים מורידה את רמת ההגנה עליהם. זאת אומרת 'חשש' שצור כבר התפתח פעלו בזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 03:14 |
|
| |
האמונה בהשגחת ה' איננה אחת לכל המאמינים, אלא יש בה שתי רמות שונות. - אחת למקבלים עליהם עבודת ה' לשמה, ואחרת לעובדים שלא לשמה, הראשונים הם לדעת הרמב"ם "השלמים"- והם מיעוט. האחרונים - והם הרב הגדול - אינם נפסלים מלהיות מקהל עובדי ה', אלא שלכלל שלמות לא הגיעו.
"להמון המאמינים" ההשגחה האלוהית עליהם היא מעין השגחת הרועה על עדרו.השגחת הנהג על תנועת מכוניתו, השגחת המשטרה על סדרי החברה- כשבכולן המשגיח ממונה על סיפוק צורכי המושגח.
המאמין בה' " באמת" מזהה את השגחת ה' עליו עם מידת קרבתו לאלוהיו, בניסוחו המעולה של הרמב"ם הוא מכיר ש"ה' איתו" לפי ש"הוא עם ה'"
את עומקה של הבחנתו בין שתי התפיסות של ההשגחה הוא מביע בהסבר שהוא נותן לספר איוב, טיעונו העז של איוב נגד הנהגת העולם בידי ה' נבע מתפיסת ההשגחה האלוהית שאותה שאב מן הדעות הרווחות בציבור המאמינים " לשמע אוזן שמעתיך", ומבחינתה נראה גורלו של איוב כעדות למחדל אלוהי במילוי התפקיד של שוטר עילאי. אולם איוב הכיר בטעותו לאחר שזכה להתגלותה' " ועתה עיני ראתך", שלא היה בה אלא - "תיאורי עניינים טבעיים, אם תיאור יסודות או תיאור פעולות שמימיות, או תיאור טבעי מיני בעלי חיים - לא דבר אחר", ומכאן הגיע להכרה העמוקהש"אין עניין השגחתו כהשגחתינו, ולא עניין הנהגתו לברואיו עניין הנהגתינו למה שאנו מנהיגים
סיכומו של דבר : הקורות בעולם, ובכללן קורותיהם של בני האדם, משקפים את ההשגחה הכללית, את החוקיות שהטביע הבורא בעולמו. אולם לכל אדם ואדם ניתנה הרשות להתעלות מעל המציאות זו על ידי דבקותו בה'. הזוכה לכך במאמציו הרצוניים והשכליים הוא האדם " השלם" "המשכיל" " החסיד".האדם השלם עובד את ה' משום שהגיע להכרת ה', ללא קשר לכל " המקרים". זוהי לפי הרנב"ם מדרגת אברהם אבינו בעקידה, ומדרגת איוב לאחר התגלות ה' לו.
אפשר לסכם בדברי אסף: "ואני קרבת אלוהים לי טוב" (תה' ע"ג, כ"ח)
תוקן על ידי - איקה - 9/12/2002 3:40:48 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 02:39 |
|
| |
יהוא
איני ממליץ להתבטא בסגנון כזה של "מה כבר יכול לקרות לי", שמשתמע ממנו זילזול. ראה באשכול על עין הרע. וחז"ל המליצו שלא יהיה כ"שגגה היוצאת מפי השליט".
וטו,
כתבת שני עקרונות גדולים ונשגבים. כל אחד מהם ראוי לאשכול בפני עצמו כדי לבאר את הכוונה.
הצור מתפתח פעלו.
כיצד ראוי לגשת למסורות שאיבדו בעינינו את ערכן, או שיש לנו קריטריונים גבוהים, בזכות החינוך היהודי בן הדורות שמאחורינו. לקחת את הניסוחים של הקדמונים, ולתרגם אותם ללשון ימינו, למה שחשוב לנו.
בהנף עט, או בלחיצת מקשים, תרמת תרומה נכבדה לקראת הגדרת האופן שבו יתבצע השינוי "מבפנים". אם הג'פרסון הידוע הוא בבחינת "סור מרע", אזי התירגום של "מה שהיה חשוב לו למה שהוא חשוב לך" נותן את ה"עשה טוב".
לשיטה זו, המצוות המעשיות נותרות בעינן. המשמעות שאנו מגלים בהן מתחדשת מדור לדור. כשאני מתבונן בדבר, הדברים עתיקים וכתובים במקורות. אבל אתה שהוא שהחיית אותם והפכת אותם לכלל שמובן בלשון ימינו לבני זמננו. וגם לי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 02:04 |
|
| |
יהוא,
פיוט "בראש השנה ייכתבון" אינו בקשה לחיים, אלא שימת לב נוראות היום הזה בהמחשה מול העיניים למה דרוש להתעורר!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 01:02 |
|
| |
א.מי יחיה ומי ימות הוא גם בעיני דבר חשוב,אך הרי די ברור שאני יחיה,לא?
ב.מי מוסרי וכו',זה ענין של בחירה,ומה תעזור תפילתי?
מחכה לתשובה ,ווטו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/9/2002 01:07 |
|
| |
יהוא,
אתה לא צריך להתחיל בלרעוד, אלא לנסות לתרגם את ה"מי יחיה ומי ימות" שבדעת מתקן הפיוט היה לדבר החשוב ביותר, למה שבדעתך החשוב ביותר, דהיינו "מי יהיה מוסרי ומי יהיה מושחת" ואז אולי תתחיל לרעוד מזה.
תוקן על ידי - ווטו1 - 9/11/2002 1:16:00 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-11/9/2002 00:54 |
|
| |
בהמשך לשאלתי
האיך אני אמור לשבת ביום כיפור ולרעוד בקריאת "מי לחיים ומי למוות" כאשר מבחינה סטאטיסטית בחור בגילי קטנים עד אפסיים סיכוייו למות,וגם כאשר אדם בגילי מת לא ניתן לראות בשטח שום קשר בין מעשיו לגזר דינו?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2002 15:33 |
|
| |
אינני בקיא גדול בענין השגחה פרטית, שהרי לו ידעתיו - הייתיו. אך המעט שאני יודע, אשמח לחלוק עמכם.
ראשית יש לחלק בין השגחה כללית (כמה יעברון וכמה יבראון) להשגחה פרטית (מי יעבור ומי יברא)
העולם כולו נדון דבר ראשון בהשגחה כללית. איזון המשאבים והחיים במספרים סטטיסטיים כלליים. מי יחיה ומי ימות באופן פרטי, זה נתון למזלו האישי ולקורותיו ולבחירות שלו ושל זולתו.
כל זה נכון ביחס לבריאה כולה, פרט לישראל.
עם ישראל נדון בהשגחה פרטית, דהיינו, מעבר להשגחה הכללית כמה יעברון וכמה יבראון, כל אחד נדון האם הוא יעבור או הוא יחיה. כל דבר הקורה לו, לא "קרה" אלא "נעשה" לו. הכל בהשגחה פרטית.
"אין אדם נוקף אצבעו (- נפצע באצבעו. א.י.)מלמטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה".
לשיטת הרמב"ם יכול להיות מקרה ליהודי במקרה שהגם שלא נגזר עליו לפצוע את אצבעו, אך זה התנגש עם בחירה של מישהו אחר, שבחר לפוצעו. ואז יכול אדם לסבול או "לנקוף אצבעו מלמטה" גם אם לא "גזרו עליו מלמעלה". דבר זה מוסבר על ידי הרמב"ם באימרת חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". דהיינו, שהכל נגזר מראש, חוץ מן הדברים התלויים ביראת שמים. אם שלך ואם של זולתך.
ההשגחה הכללית לא תיפגע מכך, משום שיתחשבנו אתך ואיתו במקום אחר.
שיטות אחרות סוברות שגם המכה של החבר נגזרה עליך מראש, אלא שלא נגזר שהוא יתן לך אותה. הבחירה שלו היתה האם הוא יהיה זה שיתן לך את המכה, או שתיפול ותיפצע. ולכן על הבחירה הזו יענש. וכך מסבירים המפרשים את הפסוק בישעיהו פרק י, ה: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי". אכן אני גזרתי על ישראל גלות, והשתמשתי באשור לשם כך. ואם כך, לא היה עליהם להיענש? אך "מטה הוא בידם זעמי" הם השתמשו בזעמי כדי להצר לישראל מחפץ ליבם. זו היתה הבחירה שלהם, ולכן יענשו.
שתהיה לכולנו גמר חתימה טובה ושנה טובה, וגזירות טובות ישועות ונחמות.
תוקן על ידי - אצת_ים - 9/10/2002 8:57:08 PM
|
|
|
|
|
|
