כיצד פשטו המצות הקשות בכל אירופה?

שלום לכולכם


כידוע, סוחב עליו בן אשכנז אוסף של חומרות פסח שהתגבשו והתפתחו וירבו ויעצמו במשך דורות.

יעיד על כך איסור הקטניות, שלמרות מקורו המעורפל, ואבדן הרלוונטיות שלו אט אט במאות האחרונות, איש לא ההין לבטלו במחי יד. לרוב, רק הוסיפו עליו. כגון תירס ועוד מינים, ש"קוטנו" כדבר פשוט. ואילו הראי"ה קוק שהתיר שמן שומשמין, כמדו' שהתנצל שמתיר זאת מחמש דוחק השעה וכיו"ב.
קיים אשכול מלא וגדוש בענין איסור הקטניות בפורום זה, ממנו החכמתי רבות, ומתוך המקורות המרובים שהובאו בו נראה, כי "מאז ומקדם" נחשבו הקטניות כמאכל אסור בדבר (כנראה כיוון שנהוג היה לערבב - גם פיסית וגם לשונית - בין חמשת מיני הדגן, לקטניות), והראשונים הדנים בענין, למעשה אינם אלא מנסים לשער מנין נבע האיסור.

ומכאן לנוהג דומה, שאני תמה מניין צץ והשתלט:
הנוהג לאפות מצות קשות ודקות.

הנוהג כנראה לא מלאו לו 300 שנה (אין אלו ה'רקיקין' שהרמ"א מזכיר. כוונתו היא רק שאין לאפות מצה בעובי טפח. ונראה שבזמנו עדיין אכלו מצות רכות).

לפיכך  קשה מאד להבין את שהתרחש: כאשר היישוב באירופה כבר היה מפוזר ומפורד ומסודר בכל המדינות, ספרי ההלכה המקובלים היו מודפסים ומבוארים עם נושאי הכלים וכו', כלומר הכל כבר היה ברור ולא מעורפל, הדברים שבעל פה  נכתבו אף נדפסו  - והנה פשטה לה הנהגה חדשה, כאש בשדה קוצים! הכל קיבלוה בשתיקה, והחלו לגרוס בדיקטים שיניהם שמונת ימים, ואיש אינו מתלונן: הרי רק אשתקד עוד אכלנו מצות פריכות וטעימות?!
בינתיים לא מצאתי בשו"תים, אפילו אחד שיתנגד ל"איסור החדש שהנהיגו מתחסדים הגוזרים על הציבור" וכדו'.

מסתבר שאכן לא היתה זו תקנה שתוקנה ביום אחד, אלא נוהג שצבר תאוצה והחמרות. כנראה מסיבות פרקטיות והלכתיות גם יחד, כשהמגמה היתה שלא יצטרכו לאפות מצות במועד, דבר שעשוי להביא להימצאות חמץ בבית.

אבל הקושיה עומדת בעינה: כיצד יתכן שהאיסור פשט בכל רחבי אירופה, בעוד שבמנהגים אחרים, היו המדינות והקהילות חלוקות לחלוטין.


ושמא ישנם עוד איסורים שכאלו שפשטו בסערה ואיש לא התנגד?

תודתי נתונה מראש למי שיאיר עיניים בשאלה זו.



נ"ב: אני חושש שאשכול זה אינו עומד בתנאים הנדרשים לפתיחת דיון בפורום נכבד (תרתי משמע) זה, וזאת מתוך חוסר מיומנות, כי קשה-כתיבה אני בשפה האקדמאית הנהוגה כאן. אבקש מהמנהלים הכבודים, נא לא להחמיר עמי (מפני קדושת המועד וכו'..) - ואולי יבואו לעזרתי חכמי הפורום וישלימו בתגובות הבאות את שהחסרתי אני, עד שיהא הנושא ראוי לדיון.

דר הלפרין

שמחתי על דבריך, כי בדבריך נמצא ביאור למילה "להטן" או "מטננה" , והכוונה ללתות.

כעת יובנו דברי הירושלמי 
"ר' חנניה ור' מנא חד אמר בעשבין שרי מטננה אסור וחורנה מיחלף.  א"ר חנניה בריה דרבי הלל ואפילו כמאן דאמר בעשבים שרי בלוקטן משש שעות ולמעלן מה דטלא פייגא מינהון:"

נחלקו ר' חנינה ור' מנא, האם בפסח מותר לעשות לתיתה בעזרת עשבים או שמא רק בלתיתה במים, כי מדובר כאן בתקופה קודם גזירת הגאונים וקודם המנהג שלא ללתות במים, ושורש מחלוקתם מה עדיף להורות לבני אדם, האם שילתתו בעשבין ולא נחשוש שלא ייבשו את העשבים היטב, או שמא עדיף שילתתו במים ויזדרזו, מאשר שילתתו בעשבים ויבואו לידי חימוץ מחמת הטל.

ובא ר' חנניה בן רבי הלל והורה, שגם מי שמתיר ללתות בעשבים, אבל צריך שילקטם משש שעות ואילך, כלומר גם מי שאינו חושש שישאר טל בעשבים, אבל צריך להקפיד שיהיו תנאים מקסימלים לכך, ע"י שילקוט אותם משש שעות ואילך.

סוף דבר, ביאור המילה מהשרש ט.נ.נ ביאר את הסוגיה.

דרום,
עצם הנוהג להטֵן חיטים במיני עשבים קדם בהרבה לירושלמי.
הנוהג הזה לא היה מוגבל רק לפסח אלא הופעל גם בשאר ימות השנה,
בהבדל אחד: שלגבי מצות פסח היתה הקפדה שהטינון יתבצע לאחר שיבש הטל מהעשבים.
ובשאר ימות השנה לא היתה הקפדה על כך.

ראה מכשירין פרק ג, משנה ה:

"המלקט עשבים כשהטל עליהם להטן בהם חיטים -
אינן בכי יותן."

תוספת הסבר

בעבר אפו מצות כאשר הקמח בלול היטב במים, לא נשארו לא פירורי קמח ולא כיסי אויר, העיסה נילושה היטב מכל עבריה, כי נתנו בעיסה מים כדי הצורך, ואם מישהו מחפש חששות, כי אז שיחשוש שמא בתנור לא נאפתה המצה מכל עבריה. לא שצריך לחשוש, אבל אם מישהו בעבר חיפש חששות, זה היה הכיוון.

פתגם ידוע היה אצל יהודי תימן, "כל אחד והחמץ שלו" כי אפיית המצות היתה מסורה לנשים האופות פיתות במשך כל השנה, וכל אישה ומיומנותה, ולכן היו כאלה שנהגו סלסול בעצמם, והקפידו שלא לאכול אצל חבריהם.

מה שכתבתי בהודעה הקודמת, שעיבוד העיסה במצות תימניות של היום לא נעשה כראוי, התכוונתי לנקודה זו, כי בימינו מי שאופה מצות תימניות כבר חושש לא לשים הרבה מים בעיסה, וגם דבר זה פוגם בטעם המצה.

בנוגע לשימוש דוקא בעשב "חרמל", המיוחד בו שהוא לא משאיר שום טעם במצות, גם לא כאשר האדם מגהק אחרי אכילתו, ואם נשתמש במי פירות, כי אז ניכנס לסוגייה של מצה עשירה.

ותודה למיכי על "זר הפרחים" ששלח לי לכבוד החג.

נראה לי שחשש החימוץ באפייה בפסח עצמו, היה המניע העיקרי, כפי שציינתי למעלה. מצות קשות לא צריך לאפות בפסח. מצות רכות יש לאפות כל יום.

תודה לכל העונים

ד"ר מיכי

ברור שיש היגיון באיסור המצות העבות והרכות. השאלה היא, כיצד יתכן שבזמן קצר יחסית, אי שם לפני כ300 שנה, עברה כל יהדות אירופה למצות שלא שערום אבותיהם, ומבלי שנמצא לכך זכר בפוסקים, גזירה או חרם וכיו"ב, ובלי פולמוסים ומחלוקות. זה נראה לכאורה כדבר שלא יתכן.

הקטניות בשעתן היתה סיבה טובה לאסור כפי שציינתי, ויתכן שמעולם לא "נאסר" במעמד כלשהו, אלא כל יהודי נרתע מזה מאליו באותם ימים, עקב החששות ( ואולי אח"כ הוסיפו לנוהג הקיים, גם איסור רשמי. כיוצא בזה, גם האיסור לשאת שתי נשים לא בא על רקע ריבוי נשים, אלא להפך -  הנוהג קדם לחרם, והחרם לא נועד אלא לאי אלו יוצאי דופן, ואכמ"ל).

גם כיום שלכאורה אין חשש בקטניות, קשה לתת הכשר לפסח לפריכיות אורז, וזאת - עקב הימצאות  גרגרי חיטה באורז! (שמעתי)

ולראייתך מאי-השימוש במי פירות, לא הבנתי דבריך:  
א. הרי מי פירות כנראה יקרים בהרבה, ולכן לא יעלה על הדעת להשתמש בהם ללתיתה.
ב. חיטים שנלתתו במי פירות, ואח"כ יבואו לאפות בהן מצה, הרי יפעלו בהם שרידי מי הפירות יחד עם המים, ובאופן שכזה, החימוץ ממהר לבוא. 

פרעתוני,
מה רצית לומר בזה? שאפשר עד טפח? אז מה? הרי ברור שמדובר על התפתחות מאוחרת, וכל השאלה היתה האם יש בה הגיון, או שמא היא שייכת למשפחת הקטניות והמים שלנו.
מיכי

מה נעשה וחז"ל הגבילו את עובי המצות רק "עד טפח", וכן פסק בשו"ע? אגב, יש עוד כמה ראיות שהרמ"א דיבר על מצות רכות, ואכמ"ל (כי אני לא זוכר אותן).

ובגלל אותו מנהג לתיתה דחק הרב קאפח את דברי הרמב"ם, ודחה את עדותו של בנו, ששינה את הנוסח בחיבורו בנוגע לעיסה הנילושה במי פירות, שרק "אין חייבין עליהן כרת", ולא כמו שכתב קודם ש"מותר לאכלם".

חברי פורום נכבדים

בהודעה הבאה נבאר קצת את אופן עשיית המצה כפי איך שנהגו בימים עברו, כי מה שנוהגים כיום, איננו דומה בכלום, למצות שאכלו ישראל בעבר. 

כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה
ה,ז  החיטים--מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין הסולת; וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב, שלא יבללו החיטים במים--גזירה, שמא ישהו ויחמיצו.

הלכה זו אמנם עוסקת במנהג איסור, אבל מקופל בתוכה תיאור של אופן ניקוי החיטים לטחינה.
כל מי שעסק בטחינת קמח יודע, שישנו שלב שבו "לותתים את החיטים", כלומר בשעת ניקוי גרעיני החיטה, מכניסים אותם לתוך מים, ובכך ניתן להסיר את הקליפה שעליהם, ואז הקמח שיצא לאחר הטחינה יהיה לבן. אבל חיטים שיטחנום מבלי ללתות אותם, הקמח שיצא מהם לא יהיה לבן ונקי, כי מעורב בו סובין. 

כיום כל המצות, גם אלו הנקראות "מצות תימניות", נעשות מקמח שלא עבר לתיתה, וכפי איך שנתבאר בהלכה שהדבר אסור משום מנהג, אך דא עקא, נעלם מעיני כולם מנהג ארץ ישראל הקדום, שבו ישנה דרך לנקות את סובי החיטים, מבלי לפגום בטעם המצות. 

מי ששימר את מנהג ארץ ישראל הקדום, היו יהודי תימן, ולכן נכתוב בפירוט את מנהג יהודי תימן, ואח"כ נכתוב את הירושלמי, ובכך יתבררו הדברים היטב. 

בתימן נהגו ללתות את החיטים המיועדות למצות, בתוך עלי עשב בר הנקרא חרמל (HARMAL), עשב זה עליו רחבים, ומכיוון שמי פירות אינם מחמיצין, כי אז היו מלחלחים את גרעיני החיטים בתוך עליו הרחבים, ולאחר מכן היה אפשר להסיר את סובן של החיטים מהם, ובכך קיבלנו קמח לבן נקי גם למצות, מבלי להגיע לידי שום חימוץ.   
מי שמתעניין, עשב זה גדל בצפון הארץ, הוא מוכר ומזוהה, וגם כיום ניתן להשתמש בו בכדי לקבל קמח נקי. 

וכך כתב הרב קאפח בספר הליכות תימן עמ' 15-16
"בשטחים שאינם מעובדים, בייחוד בסביבות צנעא, גדל מין עשב-בר הנקרא "חרמל"
(HARMAL), יום יום מצפים ליום בהיר וחם ואז יוצאים הגברים אל מחוץ לעיר ללקוט "חרמל". עשב זה לוקטים רק מאחר חצות היום כדי שתספיק השמש לאדות וליבש כל טל שעליו מכל סביביו. וכן אין לוקטים אותו למחרת יום גשום מפני שהמים עדיין בין ענפיו. וכיון שימי אדר בתימן הם ימי גשמים,  קשה מאד הציפייה ליום בהיר, שלא קדם לו יום גשום ושהחמה תזרח בו ללא הפסק, מן הבוקר ועד הצהרים. פעמים שהיום בהיר לעת בוקר ולפתע בשעת הצהרים, שהיא שעת הלקיטה, מתקשרים השמים עבים ויש חשש לטיפות מים הפוסלות את ה"חרמל" לשימושו. לכן עוקבים מורי ההוראה אחרי מהלך העננים והרוחות בימים האלה, בדרך קבע, לפי שבכל שעה עלולה לבוא אליהם שאלה אם ה"חרמל", שנלקט בשעה פלונית של אותו יום הוא כשר או לאו. מביאים ה"חרמל" הביתה, בוררים מתוכו כל עשב זר כי הוא עלול ליתן טעמו או ריחו בחטים ואילו עשב זה אינו נותן שום טעם או ריח בחטים. פעם היתה איזו מכה בעשב זה עד שקשה היה להשיגו. במקומו השתמשנו בעשב אחר הנקרא "עית'רוב" (ITHRUB) ואעפ"י שלא הורגש טעמו וריחו בפת הרי אחרי אכילתה היינו נתקפים בגיהוק וממנו עלה ריח-עית'רוב". אחר שמנקים את ה"חרמל" מכל עשב זר טומנים בו את החיטים. שמים שכבה של חרמל על הרצפה ומפזרים עליה שכבה של חטים ושוב שכבת חרמל ושוב שכבת חטים, וכן הלאה עד שגומרים את כל החטים פורשים מלמעלה מצעות צמר עבים, כדי שיתחמם העשב ויופקו ממנו אדים המרככים את החטים, וע"י כך תנשור קליפתן מהן בעת הטחינה ויצא הקמח לבן ונקי. החטים נשארים טמונים בתוך ה"חרמל" כיום תמים: דרך טיפול זו בחטים היתה נהוגה בימים קדמונים גם בארץ-ישראל כמ"ש בירושלמי פסחים פ"ג סוף הלכה א וכך נמשכה המסורת והמנהג בידי יהודי-תימן מזמן שיצאו מארץ-ישראל ועד היום". (ע"כ מהספר הליכות תימן של הרב קאפח)

וכך נאמר בירושלמי פסחים דף כ עמ' ב פרק ג הלכה א
"ר' חנניה ור' מנא חד אמר בעשבין שרי מטננה אסור וחורנה מיחלף.  א"ר חנניה בריה דרבי הלל ואפילו כמאן דאמר בעשבים שרי בלוקטן משש שעות ולמעלן מה דטלא פייגא מינהון:" (ע"כ ירושלמי)

הרי שהירושלמי מתאר מנהג פשוט של נתינת חיטי המצה בתוך עשבים, ובלבד שיקפיד ללקוט אותם משש שעות ומחצה בכדי שהטל יתאדה מהעלים.
מי שאינו מכיר את מנהג תימן, בודאי יתמה מה עושים העשבים אצל החיטים, ומה ענין דוקא משש שעות ומחצה.
אבל לאור האמור, מנהג תימן שמר בשלמות על מנהג זה ועל הוראה זו. וכעת אנו גם יודעים שישנו סוג של עשבים, אשר לא משאיר את רישומו בחיטים, ובעזרתו ניתן ללתות את החיטים ולהסיר את סובן, מבלי להגיע לידי שום חימוץ. וראה במפרשי הירושלמי שלא ידעו כל זאת. 

אם הגענו עד הלום, מנהג תימן היה, לתת מלח בעיסה שממנה עושים את המצות, הדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולא באתי להכריע כי אם לתאר את אשר נהגו אבותי מקדם קדמתה. 

כעת יבינו חברי הפורום, שהמצות התימניות הנמכרות כאן בארץ, אין בהם לא טעם ולא ריח, לא עליהם התנבאו הנביאים, לא אליהם התאוו המתאווים, החיטים שלהם לא נלתתו כך שגם הקמח שמהם נעשתה העיסה איננו נקי, בנוסף העיסה נעשתה תפל מבלי מלח, "היאכל תפל מבלי מלח", וגם העיסה לא עובדה כראוי, וגם באפייתם יש הרבה חוסר מיומנות. 

ישנן הרבה חבורות של עושי מצות על פי שיטת תימן, כל חבורה ומיומנותה, מי שיזדמן לאכול מחבורה שחבריה אומנים נחתומים, כי אז הוא יטעם טעם מצה העריבה לחיך.   

חג שמח לכולם

פעם הם לא יכלו לאפות מצות קשות, מאחר והיו משתמשים בטכנולוגיית אפייה שונה, כמו של (הבדואים כיום) - שיטת הטאבון, וכך יוצאות רק מצות קשות דלא כפיתה המצויה בכל פלאפליה מקומית.

לברך המוציא - זה ברור, שכן זהו לחם גמור שדרך לקבוע עליו סעודה, לכל הדעות. אין להיתפס לצד הפורמלי של "נכסס", אלא להבין את טעמו. לגבי הטעם - ברור שזה לא כמו פיתה (גם אני זכיתי לאכול ממצה זו, מרוקאית דווקא). אבל זה נחמד. אני גם אוהב מצה נכססת. בכל מקרה, "כורך" נעשה כמו לאפה, ולא כמו סנדוויץ'.

שמעתי שהמצות התימניות העבות והרכות אינם כזו 'מציאה' גדולה. אין להם טעם של פיתה, כי אחרי הכל זו מצה, והיא לא תפחה והיא מאוד כבדה. אותו הטועם האשכנזי אמר שלא ברור לו בכלל שמצותיהם טעימות ממצותינו. - דו"ד