המאמין לעומת המשתדל בזיווג

לגבי הבאבות- מכיוון שריצה אחריהם יוצאת מגדר ההשתדלות ההגיוונית, משום שהם טוענים להפעלת כוחות שלא מעלמא דין, ההיתר לפנות אליהם נמצא בסימן שאלה גדול וצריך לשאול רב..

לגבי הגזר- כמדומני לא קראת את דברי הרב, או שלא הבנת כראוי.. זה בדיוק העניין! שמתוך גודל הבנתו את אפסות מעשיו והשתדלותו, לא יטרח בה כמעט.. ומפורסם הוא המעשה בר' זונדל סלאנט שפרנסתו באה לו מקניית כרטיס פיס שבועי.. וכי השתדלות יש כאן?..

אתה טוען שמעשה ההשתדלות מעיד על אמונה- כיצד?..בהכרת ידו של הקב"ה בכל דבר?.. וכי אדם שמכיר את יד ה' המסדרת לו את כל ענייניו יטרח ויגע בהשתדלויות רבות?..

לגבי באבות וכדומה - אם זהו בגדר השתדלות - אז אכן, יש לו לתור אחריהם, ואם לאו - הרי אין זה קשור כלל להשתדלות וריצתו אחריהם להבל ולריק (אמנם צ"ע האם ריצה אחר באבות וכשפים פסולה, שכן בדברי הרב בפרקים החותמים חומר רב על גודל מעלת הסגולות וכו'...).
ובזה גם יובן שמה שכתבת בהמשך (משל הגזר...) אינו שייך להשתדלות, שהרי אדם שיודע שגזר אינו מסייע לראיה, ואף על פי כן יאכל גזר עבור זה - הרי אין זה בגדר השתדלות, ונמצא שסיבת אכילתו עבור מטרה אחרת לגמרי (ויטמינים וכו'), אמנם ההשתדלות עצמה היא מחויבת המציאות, שכן נעשתה המציאות.
האדם המאמין לא יבחל בשימוש ב"השתדלות", ולהיפך - ישתדל לראות בכל צעד שלו בדרך זו השגחה פרטית, מה שיסייע לו לא לתלות את התוצאה ב"כחי ועוצם ידי".
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות - האם האמונה היא הפעולה? או מעשה האמונה, והוא ההשתדלות..

גם בהשתדלות לא הגיונית כמו התייעצויות עם מגידות עתידות, באבות למיניהם וכד'?..
דלגת על הנקודה הזו.

אני סבורה שאם אדם לא מייחס חשיבות להשתדלותו, וחש בכל ליבו שעושה הוא אותה רק עקב רצונו ית' להסתיר את הנס, וכי אין להשתדלותו כח כלל- באופן טבעי ימעיט בהשתדלות למינימום ההכרחי, כפי שיפחית באכילת גזר אם יתברר לו שאין הוא מועיל לראיה כפי שחשב וכי יש דרכים אחרות ויעילות יותר לשפור הראיה
זה לא הגיוני?..

מלבד העובדה שייש מקורות רבים (עיין בדברי הרב) המוכיחים כי אדם נתבע על השתדלות מוגזמת. השתדלות מוגזמת נחשבת עברה כיוון שהיא מעידה על כך שאדם חושב שיכול הוא לעקוף את הקב"ה בהשתדלותו- מוכיחה על פגם באמונה.

מסתבר שגם למעשה יש מה לומר ולא רק לכוונה, כיוון שסכה"כ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות..

אין דבר הנקרא השתדלות יתירה, כפי שציינתי למעלה.
כוחי ועצם ידי מדבר על התוצאה, וכאן הוא הנסיון, שלאחר מעשה נייחסו, אף שנעשה בכחנו, להשי"ת. בטחון אמיתי לא נרכש על ידי ההכרה שהכל מאת ה', שזהו מעשה כל מאמין, אלא רק בשעה שאין בכח האדם לעשות השתדלות כלשהי.
יתירה מזו, אף אדם הטובע ואוחז עצמו בקש, שהוא דמיון בעלמא, אין בו ביטחון אמיתי, שהרי יש אחיזה באיזו מציאות (גם של שקר) בלתי הוא ית'.
מיעוט ההשתדלות אינו קיים, אלא מיעוט הייחוס שלנו להשתדלות, וממילא השתדלותינו נראית באופן שונה, אך לא בכמותה, שהיא כל דבר לפי עניינו.

כמדומני הרעיון הוא מיעוט בהשתדלות ולא המנעות מוחלטת ממנה
הכותב יודע כי באופן טבעי אנו נוטים להשתדלות יתרה ולא למיעוטה, מובן שישכנע למעט בהשתדלות
איני רואה בכך פסול.

כמו"כ, הכותב רואה את הדברים מפרספקטיבה מעט שונה, הוא מתייחס להשתדלות כאל מסכה חיצונית העוטפת את האמת האלוקית שבבריאה, זא'- תעתוע בנו, לראות האם נאמין בהשתדלות או נראה את יד אלוקים בכל על אף הפיתוי לייחס חשיבות לכוחנו ועוצם ידינו. וא"כ, כשאדם יגיע לדרגת אמונה כזאת של ראיית הדברים בצורה נכונה ( שהכל ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם. וא"כ אין הפרש בין נס לטבע, הכל אותו הדבר, רק שהנס הוא יש אלוקים בצורה גלויה, והטבע נסתרת, עקב התרגלותינו אליו), הקב"ה לא יצטרך להנהיגו בדרך טבעית- אין זה מהווה יותר נסיון עבורו, ולכן אף השתדלותו תפחת למינימום ההכרחי. מבין הוא שאין לו יכולת לעקוף את הקב"ה בהשתדלות מרובה. מאמין הוא באלוקים ולא בהשתדלות.

אני מקווה שדייקתי בדברים והבנתי נכון
תקן אותי אם טעיתי

קראתי את הדברים. גם עלעלתי קדימה ואחור, ואני מוכרח לציין, שעל אף ריבוי המקורות, הבנתם על ידי הכותב לוקה בחסר.
לדוגמה דברי הרמב"ן שמדברים במיעוט הנס במקרה נסי לחלוטין, ואחר כך שאלה על עמדתו הקרובה לבחיי שהבאתי לעיל. כמו כן האמירה החותכת של רמח"ל, כי השתדלות היא הכרח מביאה אותו לפיסקה נרחבת בענין בירור מקום ההשתדלות, כשבעצם אין שאלה כלל, שהרי, היא כדבריו, הכרח. אלא שאין זה הכרח לתוצאה, שזהו נפעל על ידי הקב"ה, אך בודאי שזהו תנאי הכרחי למעשה האדם, וכולל כל השתדלות שהיא, וזה ברור.
דשוגמאות רבות לא שייכול לנושא, אלא לענין האמונה, ודוקא מוכיחות ההיפך, בקצת מחשבה.

ניכר שהכותב "נסחף" בגודל מעלת הביטחון, עד שדחק את ענין ההשתדלות ועשאו לשלילי, ואשר יש להשתמש בו רק כ"רע במיעוטו" ואין זה נכון כלל, שהרי זהו ציווי כשאר הציווים, ובשעת קיומו הרי המשתדל הוא בדיוק כמאמין ובוטח, ואינו גרוע מהם, אלא הוא כמוהם (והרי זהו דבר אחד ואדם אחד) - שאיפתו למלא רצון ה' מתוך ביטחון בדרך הנכספת לכך.

כמין חומר,
עיין כאן ותמצא נחת;)

http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/hishtadlut/lesson2.html תוקן על ידי - דלת_אחורית - 21/04/2006 16:08:31

שלום שלום ברוך הבא...

נכתב כאן, כנראה בהשראת הקטע מדברי הרב מאור הנ"ל, כי יש שיפגשו כמה שפחות, והדבר מראה על חוזק ביטחונם (המתבטא במיעוט השתדלותם). לדידי, הדברים לא מובנים כלל ועיקר.
ראשית, הרי מצוה עליו לעשות ככל אשר ביכולתו (למכור הכל..) על מנת לשאת אשה, ואם כן מהו שכביכול יש נתינת מקום לחיבוק ידים בנושא, כאשר אנו קוראים בתורה על נסיעה לחו"ל עבור שידוך..
שנית, אינני מבין כלל את המושג השתדלות רבה או פחותה, שהרי אם שם "השתדלות" לה, דהיינו - דבר שבכחך לעשות - חובה עליך לעשותו, אלא שאם ישא פרי, זהו כבר חשבון שמים, אולם בודאי שזה לא מלמד כלל על קטנות. וכי אדם שלא מצא מנעלים לרגליו בעשרה חנויות, לא יכתת רגליו הלאה, עד שיצא מנוח לכף רגלו? (וזה בחשבון שבכל עשר אלו באמת לא הוצע לו דבר הולם).

מועתק כאן קטע מדברי הבחיי בגודל ענין ההשתדלות, ובמה שלא תסמוך התורה על הנס:
"שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהלים קמז) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה.
זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם.
ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה.
וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקב"ה (שמואל ב ה) הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה."

מי אנו שנגיד שזה נכון ומדוייק. אבל לא אמנע ואומר זה נכון ומדוייק.

מצורף קובץ

בנושא ההשתדלות: ("המאמין לעומת המשתדל" הרב מאור)