ירושלמי ולא מירושלים

משני תלמודים שיש לנו, היה הראשון ארץ ישראלי והשני היה בבלי, ואף שמחבר התלמוד הארץ ישראלי היה זה שקבע:

"טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים", (יומא דף ט עמוד ב, נקבעה ההלכה כתלמוד הבבלי ולא כתלמוד "שלו", מסיבה אחת:

הוא היה קודם יותר, והלכה כבתראי.

כאשר רב האי נשאל:

"שאנו מוצאין בתלמוד בבלי הלכות סתומות ... ובתלמוד ארץ ישראל פרשו חשבונם... יש לנו לסמוך על פירוש תלמוד ארץ ישראל ולהחזיקו בידנו עקר, או נאמר שמא חולקין ויש לנו לבקש לתלמודינו טעם אחר"?

הוא השיב:

"דבר זה אינו מסויים. מיהו כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל מפורש שאין חולק על דבר שיש בתלמודנו, או שמשמע בסתמא ונותן טעם, נאחזנו ונסמוך עליו, דלא גרע מפרושי ראשונים, אבל מה שמצינו שחולק על תלמודנו נעזבנו". (ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף ס עמוד ב, האשכול (מהרצב"א) ח"ב עמוד 48, וראו את דברי הרב מיימון פישמן ב"רב האי גאון" ירושלים חצר"ת מעמוד 86, "סיני" לט מעמוד יט, ובקובץ התורני- מדעי "רבנו משה בן מיימון", עמוד קנב, על דעתו של רב האי במחלוקות הבבלי והירושלמי, ועל הלכה כבתראי).

הדברים מובאים גם ברי"ף, (סוף מסכת עירובין), אם כי הוא כותבם כאילו "מעצמו" ללא ציון המקור, ומסביר, (ואולי היתה לפניו גירסא אחרת בתשובת רב האי):

"... לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא, ואינהו הוי בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן, ואי לאו דקים דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא, לא קא שרי ליה אינהו...".

ואין "ראשונים כמלאכים" סותר ל"הלכה כבתראי".

כשהרב ישעיה מטראני, (נולד בערך בשנת 1180 בטראני איטליה), נשאל, (שו"ת הרי"ד סימן סב ), איך זה שהוא חולק על רבנו יצחק, הוא השיב:

"תחלת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבת אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת ולא עלתה במחשבה כחולק עליו, ומה אני נחשב פרעוש אחד ... אלא אני דן בעצמי משל הפילוסופים, (משל המובא בהקדמת בעל "שבלי הלקט" בשם הר"ר ישעיה מטראני), שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם, ואמרו לו: הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם, וסותרים דבריהם בהרבה מקומות, והאמת אתנו היאך יכון הדבר הזה? השיבם, אמר להם: מי צופה למרחוק הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק, מי צופה יותר למרחוק? הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליה ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם ...".

וכך גם לעניננו.
________

התלמודים.

"במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל", ובגרסאות ספרי ראשונים רבים: "זה תלמוד בבלי", אולם ברור שאין כאן הכוונה למה שאנו קוראים "תלמוד בבלי", אלא לשיטת הלימוד הבבלית, במיוחד הסבר טעמי המשנה:

"ותלמוד הוא חכמת הראשונים דסברין ביה טעמי משנה, דת"ר שם (ב"מ לג, א) רבו שאמרו, לא רבו שלמדו משנה ולא רבו שלמדו מקרא אלא רבו שלמדו תלמוד". (אגרת רב שרירא גאון כתיבת התלמוד, וראו י ח. מרחביה: "סברה ולא ראיה", סיני כרך נו (תשכ"ה) עמודים קיט-קכ, ו"תיובתא לא חזינא, סיני כרך נז (תשכ"ה) עמוד צג).

אם לא ברור מאימתי קראו לכל החומר שנאסף ע"י רבינא ורב אשי והמאוחרים להם,"תלמוד בבלי", הרי מצאנו את רב שרירא קורא לו באיגרתו "גמרא" שהיא המילה המקבילה בארמית לתלמוד: "וכמה סברי אקבעו בגמ'", (אגרת רב שרירא גאון, רבנן סבוראי).

התלמוד הבבלי ידוע ברבים כ"גמרא" וכ"ש"ס", אולם רק מעטים יודעים שהוא "בזכות" התלמוד דפוס בסיליא, (משנות שלח-שמא) , שבו שינתה הצנזורה כל "תלמוד", בתלמוד או ברש"י לש"ס וגמרא, ראו נתן נטע רבינוביץ: "על הדפסת התלמוד", מהדורת א.מ. הוברמן, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ב, עמוד עז, הערה 7, (על הכנסת ה"גמרא" לספרי הרמב"ם בגלל הצנזורה, ראו במאמרו של הרב דוד צבי הילמן, "צפונות", שנה א גליון ד עמוד סד).

ואילו לתלמוד הארץ ישראלי היו שמות רבים עוד מימי הגאונים והראשונים:

"תלמודא דמערבא". (ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק ראשון עמוד לו)ץ

"גמרא דבני מערבא". (תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק), סימן קו, תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן סא, שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד ד"ה ואם יבוא).

"גמרא דמערבא". (רא"ש כתובות פרק יב סימן ב, חידושי הרמב"ן פסחים דף ז עמוד ב, בבא מציעא דף לד עמוד ב

"גמ' דמערבאי". (הלכות בכורות להרמב"ן, פרק ג דף יח עמוד ב).

(שני האחרונים הם שמות "ארמיים" לשני אלה שקדמו להם).

"תלמוד ארץ ישראל". (רב האי גאון, שדבריו הובאו ב"ספר העתים" למהר"י אלברצלוני, סימנים לד, קנד, רכא, ומחזור ויטרי סימנים יא, רסה, שסה (שרבים מסתמותיו הם דברי רב האי, ראו:

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1364648

ספר האשכול (אלבק) הלכות סעודה דף כו עמוד ב, הלכות ספר תורה דף ס' עמוד ב, הלכות קריאת התורה ודף ס"ה עמוד ב, הלכות מילה דף ק"ד עמוד ב, הלכות סוכה דף קע"ב עמוד א, ס' האשכול (מהרצב"א), הלכות ספר תורה סי' י"ד (ח"ב עמ' 48).

בסדר ר"ע גאון, נזכר תלמוד זה פעמים כ"תלמוד ארץ ישראל", (סדר רב עמרם גאון ק"ש וברכותיה ד"ה ואותן האנשים), ופעמים כ"ירושלמי" סתם, (סדר רב עמרם גאון ק"ש וברכותיה ד"ה וא"א דברים), אלא שלדעת ב.מ. לוין, (ספר המתיבתות, עמוד ,(vii ה"ירושלמי" שבסדר ר"ע גאון, הוא הוספה מאוחרות יותר.

"גמ' ירושלמית". (הקדמת הרמב"ם ל"יד החזקה", רש"י במדבר פרק כו פסוק יג, שמואל ב פרק טו פסוק יא, שמואל ב פרק כא פסוק א, ובמקורות רבים אחרים).

ובשמו הידוע בימנו שלו מקורות קדומים: ה"תלמוד הירושלמי".

מה לתלמוד זה ולירושלים?

לא הרבה.

תלמוד זה אינו לא מירושלים, ולא ליד ירושלים, שמאז החורבן ועד לחיבור הירושלמי, ואף יותר מאוחר לא היה בה מקום וועד, וכל הנאמר בו הוא בעיקר מחכמי ישראל שהיו בצפונה של ארץ ישראל- טבריה וציפורי, וקיסריה שבדרום, או מאמוראים בבליים, והקשר שלו לירושלים הוא לא יותר מאשר של התרגום לתורה הידוע בשם "תרגום ירושלמי", שגם הוא תרגום ארץ ישראלי, ("אין אנו יודעים תרגום ארץ ישראל מי אמרו...". רב האי, אוצר הגאונים לקידושין סימן רצו),

א"כ מדוע הם נקראים בשם ירושלמי?

ייתכן שהסיבה היא בגלל חשיבותה וקדושתה של העיר, או מפני שבהרבה מקומות בדברי הנביאים כלולה כל ארץ ישראל בשם ירושלים. (שערי חומת ירושלים, סוף שער ב').
___________

איתא בירושלמי?

כאשר אמרו או כתבו "התלמוד הבבלי", היתה הכוונה ברורה לאיזה ספר כוונתם, וגם בד"כ היה הדבר בפרק אליו ציינו, ובאם הוא לא היה "שם", הרי הוא היה "שם" במקום אחר, אך לא כן כאשר ציינו שהמקור הוא ב"ירושלמי".

כשהמדובר ב(תלמוד ה) "ירושלמי, מצאנו פעמים רבות שהראשונים מציינים שמקורם הוא מאמר "בירושלמי", (אם או בלי לציין ל"כתובת"), והדבר אינו בירושלמי שלפנינו, לא במקום אליו ציינו, ולא בירושלמי במקום אחר.

למה זה כך?

יהיו שיענו:

הדבר בטח היה בירושלמי שהיה לפני הראשונים, שהרי הם כתבו שהוא שם, אלא שמאז זמנם הם אבדו או הושמטו, והרי אין זו האבידה היחידה:

"דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו". (הרמב"ם, ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק עא).

על האבדות הרבות מ"הירושלמי והבבלי", מאז ימי הראשונים, ראו "שערי חומת ירושלים" שער ד, שנדפס בראש הירושלמי ברכות הוצאת האלמנה והאיעם ראם, (המבוא הושמט במספר דפוסי-צילום, אולי מפני שהיה מי שגילה שהוא מבוסס על ספריו של ז. פרנקל "מבוא הירושלמי" ו"שיבת ציון").

לפי הסבר זה היו אבידות הירושלמי רק מאז ימי הראשונים.

חוקרים רבים טוענים שלא כל מה "שאינו בירושלמי שלפנינו" "היה לפני הראשונים ואבד", לדברי החוקרים, הדברים מעולם לא היו בתלמוד הירושלמי, אלא בספרים אחרים שהיו בידם ושהראשונים קראום בשם "ירושלמי".

מהם ספרים אלה?

" ... אבל כי כן דרך הקדמונים לכנות מדרשי אגדות בשם ירושלמי, לפי שהם אגדות א"י ... ומזה תשכיל בכמה מאמרים שהביאו הקדמונים בשם ירושלמי ולא נמצאו בתלמוד ירושלמי שלנו, שכוונתם היתה לאחד ממדרשי חז"ל או לז' מסכתות קטנות...". (יעקב שור במבואו ל"ספר העתים", (הוצאת "מקיצי נרדמים", קרקא תרסג, הערה לעמוד XX):

"וכבר גיליתי דעתי והוכחתי בראיות כמעט הנדסיות שלפני חכמי אשכנז וצרפת הראשונים היה ירושלמי אשר נקבצו ובאו לתוכו הוספות הרבה מן הבבלי ומספרי אגדה והלכה אחרים וביחוד מספרי הגאונים". (אביגדור אפטוביצר בהערותיו לראבי"ה, (מסכת ברכות סימן י"ב הערה 1):

לירושלמי הזה הוא קורה: "קובץ ירושלמי" או "ספר ירושלמי...".

"וזה מביאני לעורר כאן את השאלה על הציטטים מתוך "ירושלמי" המובאים אצל ראשונים (ביחוד האשכנזים: הראבי"ה הרוקח, האור זרוע והשואבים מהם), שאינם בירושלמי, ואינם יכולים להיות לקוחים מירושלמי, מפני לשונם ומפני תוכנם, ומפני שיש בהם דברים שהם נמצאים בדברי גאוני בבל.

ודאי שיש מהם הלקוחים במקצתם מספר שכלל כמין קיצור ירושלמי, שהשתמש גם במדרשים אחרים, והכניס גם דברים של גאוני בבל בתוכו ... וקרוב איפוא שכמה ציטטים שבראשונים לקוחים ממין קיצור שכזה, שנתבר בוודאי בא"י ...". (י.נ. אפשטיין במאמרו: "מעשים לבני ארץ ישראל", (תרביץ שנה א ספר ב עמוד 38),

פעמים המקור "ירושלמי" אינו אלא טעות בפיענוח ר"ת.

ב.מ. לוין טוען במאמרו "קונטרס ערבוב השטן", ("התור", שנה ו תרפ"ו גליון מ-מא), נדפס בסוף אוצר הגאונים לר"ה עמוד 98, שסופר טועה שפענח "בירוש'" בספר "הערוך", כ"בירושלמי", במקום "בירושלים", גרם לטעות שנשתרשה בספרי הראשונים, שכתבו שהמקור למנהג תקיעת הקולות לערבוב השטן הוא ב"ירושלמי".

___________

ה"ירושלמים" שאינם.

ב"ירושלים" של לונץ, (כרך שביעי, תרס"ז), ישנם מספר מאמרים העוסקים ב"ירושלמים" שאינם לפנינו.

בעמודים 146- 179 מופיעים מאמריהם של אברהם עפשטיין ושל זאב וולף רבינוביץ, ובעמודים 229-278 תגובתו של שלמה באבער לדבריהם.

לדברי אפשטיין יש לחלק את ה"ירושלמים" שאינם לפנינו, לארבעה סוגים:

המין הראשון: מאמרי ירושלמי "אמיתיים", ובפרט אותם המאמרים שהפוסקים מציינים בהם את המסכתא או הפרק ממנו נלקחו, שהיו בירושלמי לעיני הקדמונים, אלא שהם חסרים בירושלמי שלפננו, ראו מהר"ץ חיות, שו"ת ח"ב, (אמרי בינה), סימן ב.

המין השני: "ירושלמי" שבו לא היתה בכוונת המחברים לתלמוד הירושלמי, כ"א לאיזה ספר אחר ש אותו הם כינו בשם "ירושלמי", או למאמרים הנמצאים במדרשים ובפסיקתא, שאותם הם קראו "ירושלמי", ואף את ה"מדרש ילמדנו" מצאנו, שהם כינו אותו בשם "ילמדנו ירושלמי". ( עפשטיין שם עמוד 150)

המין השלישי: מאמרים שבדו להם קצת סופרים, כדי להביא מהם ראיה לדבריהם, כמו מאמרי הירושלמי שבתשובות המזוייפות שבספר שערי תשובה, (סימנים נ"ה, ר"כ, שלה, שלז). וכן ה"ירושלמים" שהובאו ע"י מחברים שדבקו בחכמות חיצוניות, שבדו מאמרים "ירושלמיים", כדי להביא ראיה שחז"ל היו אוהבי חכמה, (כמו המאמרים שהובאו ע"י ר' יעקב פרובינצאלי.

המין הרביעי: המאמרים התמוהים שהסופרים בדו מליבם בכוונה כדי להתגדר בפירושם, שהם קראו להם מדרשי פליאה, ובאמת לא נעשה הפירוש בשביל המאמר, אלא המאמר הומצא בשביל הפירוש.

מבין ארבעת סוגי ה"ירושלמי", רק אחד הוא "תלמוד ירושלמי", והנותרים: מדרש "ירושלמי" אחד, ושני ירושלמים מזויפים.

לדבריו, הסיבה שהזייפנים נתלו כמקור בירושלמי היא, מפני שהוא לא היה ספר מצוי, והמזייפים היו בטוחים, כי איש לא ידע כי מאמרם מזוייף הוא.

גם ייתכן, (הוספה משלי), שמפני שישנם כ"כ הרבה "ירושלמים" שאינם, וההסבר של היו ואבדו נתקבל אצל רבים, היה להם נוח להסתתר מאחורי ההסבר: "היה ואבד".

מאמיני פעם אחת יאמינו פעמיים.

אם "פעם", די היה לכתוב "מצאתי בכת"י ישן נושן", כדי שדבריו יהפכו למקור "בר סמכא", אין הדבר כך כיום.

היום ישנם רבנים שאינם חוששים לטעון שספרי ראשונים הם מזוייפים, מפני שאינם מתאימים להשקפת ה"גדוילים" של ימינו.

סיפור סליפקין יוכיח.

___________

זיוף הירושלמי קדשים.

הזיופים לא היו רק ב"מאמרי ירושלמי" פה שם, גם היה מי שניסה לזייף סדר שלם.

ניסה וכמעט הצליח.

זיפן זה שכינה את עצמו "שלמה יאודה ס"ט בהגאון מהר"ם זצ"ל הספרדי המכונה פריעדלענדער, שהדפיס בשנת תרס"ו "מתוך כת"י, "ירושלמי" על סדר קדשים, בתוספת פירושו "חשק שלמה", הדומה לפירושי רש"י ותוספות, הצליח לשכנע גדולים רבים שהאמינו לו ואף תמכו בידו.

לא אאריך בפרשת הזיוף, פרשה זו נדונה באריכות במספר מאמרים בקובץ "סיני", שבהוצאת מוסד הרב קוק,. הראשון שבהם הוא מאמרו של שמואל הכהן ויינגרטן: "ירושלמי על סדר קדשים", שנדפס בכרך סב, (תשרי-אדר תשכ"ח) עמודים רפא-רפז, והשני הוא בכרך ק"י, (ניסן אייר תשנ"ב), עמודים רעח-רפד, מאמרו של ל. אייזנשטיין: "הירושלמי המזוייף", והשלישי, מאמריהם של דוד תמר ויצחק רפאל: "עוד על הירושלמי המזוייף", בכרך קי"ב (ניסן-אייר תשנ"ג), עמודים צב-צה.

ראו גם את המאמר: "הפולמוס אודות ירושלמי קדשים המזוייף", צפונות, טבת תש"נ, (שנה ב גליון ב), מעמ' סז.

ובמאמרי קובץ "אור ישראל"- מאנסי, המצויינים בגליון שנה ו גליון ד (כ"ד) בהערה שלפני הערה 542 בעמוד רט.

טכניקת זיופו היתה לאסוף מספרי הראשונים את כל אותם ה"ירושלמים", שאין להם זכר בירושלמי שלפנינו, ולהכניסם לירושלמי "שלו", ואח"כ להוכיח מירושלמים אלו ש"היו" בירושלמי שלו, "הוכיחו" לדבריו, את מקוריותו ואמינותו של הירושלמי "שלו".

הוא אפילו הצליח למצוא את התיקוני זוהר בירושלמי שלו:

"ובגין דא אוקמוהו מארי דתלמודא ירושלמי הויו"ת באמצע". (תיקוני זוהר הקדמה דף ט עמוד א).

והוא כותב:

"כן הוא באמת לפנינו מנחות סו"פ ג".

איך ייתכן שרשב"י ציטט את הירושלמי? תשובתו פשוטה:

"אבל הבקי בתיקוני זוהר ימצא הרבה מאמרים זרים... אבל יהיה איך שיהיה, מה תאמר שהוא תוספת מאמוראים האחרונים או גם לאחר זמן זה, הלא המוסיף לא הוסיף דבר שאינו בעולם, ומאין לקח זה, ובאמת איתא בירושלמי...". (מבוא לירושלמי המזוייף בד"ה אבל עוד).

הוא לא היה הראשון שציין לתיקוני זוהר ולירושלמי מנחות הכותב שהוויות באמצע,
החיד"א (שם הגדולים מע' ספרים, ע' ירושלמי), מביא בשם הראב"ד, (שאינו הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם) שכתב בפי' ספר יצירה שהוא עצמו ראה בתלמוד ירושלמי מסדר קדשים, דהויות באמצע. וכתב שכן הוא בתיקוני הזוהר (דף ט): ובגין דא אוקמוה מארי דתלמודא ירושלמי הויות באמצע".

בנו של החפץ חיים מספר בספר "מכתבי החפץ חיים", (עמוד כז), שאביו לא היה מניח תפלין דר"ת, ורק לעת זקנתו שהתגורר בין החסידים היה מניחן עד הסתלקותו, וכששאלו בנו הגאון ר' אריה ליב ז"ל מדוע הוא עושה כן, הוא ענה, שבירושלמי מנחות שנתגלה מחדש מפורש בו סדר הנחתן כר"ת דהויות באמצע. ואף כשבנו הרב הודיעו כי ירושלמי זה אינו אלא זיוף, לא הזכירו הח"ח עוד, מ"מ המשיך להניחם,.

האם הזייפן לא ציין לדברי הראב"ד, מפני שלא ידע מהם, או שחיכה לפרסום ה"ירושלמי" ולציין אליו בפירושו חשק שלמהב, וכפי שעשה ב"שחיטת הנשים"?

___________

ה"ירושלמים" ושחיטת הנשים.

אף שלדברי המשנה, (חולין פרק א משנה א):

"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה...".

הרי לדברי התוספות בד"ה הכל שוחטין:

"כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות".

בעלי התוספות שוללים הלכה זו מכל וכל, וכותבים:

"ואין נראה, דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה, כדאמרינן פרק כל הפסולין'', (זבחים דף לא עמוד ב: "שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים לאחרים, ואפילו בקדשי קדשים".

הלכת ה"הלכות ארץ ישראל" מובאת אצל בעלי התוספות גם בפירושם למסכת זבחים דף לא עמוד ב, הגיבו בצורה יותר חריפה:

"כל הפסולין ששחטו, שהשחיטה כשרה בנשים - בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפי' לכתחילה הא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למיתני טמאים דלכתחילה לא ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דקתני ברישא מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטה פסולה, ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות ארץ ישראל".

לא ארץ ישראל אלא א"י, היש הבדל ביניהם?

המנחת אלעזר, שמזייף הירושלמי הביא לו את הירושלמי "לאישור", וכפי שעשה לאחרים, מספר על הנסיון בתשובה, (חלק ד סימן נד):

"שלח אלי עלים לדוגמא מירושלמי חולין, וביקש לשלוח הערותיו וראיתי שם מדי עברי, שנמצא בדברי הירושלמי, כי נשים לא ישחטו, ("ואנן חמין נשיי דלא שוחטין", ה"ירושלמי" המזוייף חולין, סוף דף ג עמוד א), כנראה עשו זאת בכוונה לזייף כדי שיהי נראה אמיתי, כיון שהביאו התוס' זאת, דנשים לא ישחטו, בשם הלכות ארץ ישראל, וחשב ע"כ יאמינו עי"ז הך דנשים לא ישחטו בירושלמי הלז, כי ע"ז היתה כוונת התוס' הלז".

ואכן, הזייפן כתב בפירושו "חשק שלמה", בד"ה וראה כיצד הציבור:

"מהירושלמי דהכא נובע שיטת בעל הלכות א"י, דנשים לא ישחטו ולא מצד הדין..."

הוא לא התעלם מדברי התוס' והראשונים האחרים שהובאו לעיל, וששללו את פסול הנשים לשחוט וראייתם מהמשנה התירה, אלא עשה להם איגוף.

את דברי התוס' שהובאו לעיל: "כדאמרינן פרק כל הפסולין'', (זבחים דף לא עמוד ב: "שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים", הוא הכניס לתוך ה"ירושלמי": "תמן תנינין כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים...", והסביר, הנשים אסורות לשחוט לא מאיסור אלא מחומרה.

המנחת אלעזר המשיך לכתוב:

"כתב בהלכות ארץ ישראל", ז"א, /זה אינו/ דעינינו רואות כ"מ שמביא התוס' דברי הירושלמי, קורא אותו ירושלמי כמו אנן, ולא הלכות א"י, ונראה כוונתם בתוס' להלכות א"י, היינו מה שהביאו מאלדד הדני", וכפי שהוא בדברי המרדכי, (חולין סימן תקעא): "כתב רבינו ברוך ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים , אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה...".

אף שמסקנתו של המנחת אלעזר היתה נכונה, והירושלמי היה מזוייף, ייתכן שהספר "הלכות ארץ ישראל", שלדברי המנחת אלעזר, הטעה את המזייף, אין לו דבר עם ארץ ישראל, ואינו ארץ ישראל אלא הוא שיבושו של סופר ומגיה, שפענח פענוח טועה את ראשי התיבות "א"י" כ"ארץ ישראל", בעוד שפיענוחו של א"י שבתוספות הוא לדעת רבים "אמר יהושע".

רבים הביאו הסבר מקורי זה:

ר"ר מרגליות. (בהערותיו לשו"ת מן השמים, סימן ה' בד"ה והשיב:

"וראה תוס' חולין ב' ריש ע"ב, שהובא מהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו, ונודע שצ"ל הלכות א"י =אמר יהושע, היינו הלכות שהביא אלדד".

הרב ברוך אפשטיין, בעל ה"התורה תמימה", בספרו "מקור ברוך", בפרק כוכבים נוצצים, מעמוד תשל"ה:

"וקרוב לומר כי כנודע חיבר אלדד הדני הלכות מיוחדות בדיני שחיטה וטריפות משמו של יהושע בן נון, .. והנה ספר הלכות אלו של אלדד הדני מתחיל בלשון....''.

הרב נפתלי צבי הילדסהיימר, הערות ל"הלכות גדולות", (מקיצי נרדמים, ירושלים תשמז), חלק שלישי עמוד 104 הערה 2:

"מסתבר שיש לפענח הלכות א"י: הלכות אמר יהושע", (ראו עפשטיין "אלדד הדני"...).

מי היה הראשון שפענח הלכות א"י כהלכות אמר יהושע"?

לדברי הרב מאיר הרשקוביץ, ("הדרום"-הסתדרות הרבנים באמריקה, חוברת י"ח, תשרי תשכ"ד, עמוד 40, היה זה יעקב רייפמן, שפיענח בספרו "קול מבשר" שיצא בפראג בשנת תרי"ט, את "א"י" , כ"אמר יהושע" ולא כ"ארץ ישראל", והוא ה"יש מי ששיער" שבכתבי ר' אברהם עפשטיין, (נקבצו ע"י א. מ. הברמן מוסד הרב קוק תש"י, כרך ראשון, חלק ליקוטי הלכות עמוד קמז, מספרו של עפשטיין "אלדד הדני", פרעסבורג תרנ"א עמוד 28).

יש שרצו לשמר את הגירסא הישנה, ולהתאימה לתיאוריה ה"חדשה".

שמעון משה האנעס, המו"ל של הספר "רב פעלים", לר"א בן הגר"א, שי"ל בווארשא בשנת 1894, כותב בהערה בעמ' 38:

"הלכות ארץ ישראל שמזכירים התוס' והרא"ש הם הלכות לחכם אחד, בדיני שחיטה שאמר אלדד הדני הבא מעשרת השבטים בימי הגאונים ... ואולי הוא הנקרא בפי קצת הקדמונים מסכת ארץ ישראל".

ועל דבריו אלו העיר ר"ש באבער, במחברת יריעות שלמה (הערות לספר "רב פעלים" בעמ' 15):

"אינו כן ... והטעם שיכנום הלכות א"י לא אדע".

והמו"ל השיב לו בהערה:

"אולי נקרא כן מפני שחובר בא"י".

גם הרצ"פ פראנק מי שהיה רבה של ירושלים, (שו"ת הר צבי, יו"ד סימן ב), היה בטוח, ש"הלכות ארץ ישראל", מקורם בארץ ישראל, וכתב:

"ברא"ש ובמרדכי ריש חולין, הביאו בשם הלכות ארץ - ישראל" (ויש להעיר שבמרדכי שבש"ס וילנא, הגירסא היא "א"י"), ורבינו סעדיה גאון בשו"ת שערי צדק (שער ב סי' ט), ובתשובות הגאונים רגילים הם תמיד להזכיר את התלמוד הירושלמי בשם תלמודא דארץ ישראל, וא"כ נכון מאד דהלכות א"י לשיטתו דתלמוד א"י"!

באחד מפלאי הפלפול, יצר הרצפ"פ קשר בין אלדד הדני שהופיע בקירוואן, ליד טוניס בצפון אפריקה, וטען שהוא משבט דן מעבר לנהר הסמבטיון, והתלמוד הירושלמי שמקורו בא"י, משום שמדפיס תועה, פענח את א"י – שפענוחו הוא "אמר יהושע" כ"ארץ ישראל".
_____________

הלכות "א"י" אינן אלא אותן ההלכות שהביא מי שטען ששמו אלדד שהגיע , מעשרת השבטים. שסיפורו מופיע בנוסחאות שונות, שנאספו במאמרו של אברהם עפשטיין "אלדד הדני".

להלן מסיפור א שבעמוד לח, ממאמרו של עפשטיין, המועתק באוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלדד הדני עמוד 19, המספר על השאלה שנשאל רב צמח גאון ועל תשובתו:

"לפני רכב ישראל ופרשיו, ... מר רב צמח גאון יעקב. ...נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום חוילה הקדומה אשר שם הזהב. ויש להם שופט עבדון שמו, ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום, ונלחמים עם חמשת (צ"ל שבעת) מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמשה מאותם המלכים סובבים אותם מאחוריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת, ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה'.

יש להם המקרא כלה, ואין קורין מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה כדי שלא לשבר את לבם, וכל תלמוד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה ...

[והרי התשובה שהשיב להם מר צמח גאון יעקב לדברי אנשי קירואן אשר שאלו על עסקי אלדד הדני ושנוי תלמודו].

בעסק ר' אלדד הדני ששלחם לפנינו, ואשר שמעתם ממנו, ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו ר' אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו במקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגין. ...

ואל תתמהו על השנוי והחלוף אשר שמעתם מפי אלדד, שהרי חכמי בבל וחכמי א"י שונים משנה אחת בתיקון רב, ואין פוחתין ואין מוסיפין, ולפעמים תלמידים הללו אומרים טעם אחד והללו אומרים טעם אחר, כמו שני חכמים היושבים להבין במקרא או במשנה, זה נראה לו טעם אחד וזה נראה לו טעם אחר. ואפילו במקראות שהן קבועין בכתוב יש שנוי בהן בין בבל לא"י בחסרות וביתרות ובפתוחות ובסתומות ובפסקי טעמים ובמסורת בחתוך הפסוקים. וכל שכן המשנה שהיא דבר מסותם, עמוק עמוק מי יכילנו, ויש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו וטורח הדרך המענה גוף האדם. אבל המשנה תורה אחת היא, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, ואין אתה מוצא חלוף, לא חלוף בדבר גדול ולא חלוף בדבר קטן, אלא בתלמוד. שאנשי בבל גורסין אותו בלשון ארמית ובני א"י לשונם לשון תרגום (סורסי). ואף החכמים שגלו לכוש פתרו התלמוד בלה"ק שהם מכירים אותה. וזה שאין בו שם חכם לפי שכל משנה שהיו ישראל דורשין במקדש סתם היתה ולא היה בה שם חכם. והתורה אחת היא בין במשנה בין בתלמוד וממעין אחד הכל שותין, ואין נכון לפרש כל דבר, שנאמר כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ"ה)".

לאדם בימנו נשמע הסיפור, כסיפור ילדים בדיוני, אולם מה שמעניין אותי אינו הסיפור אלא ההלכות אותן הביא, שאף שאינן כהלכה, היו קראשונים שהתייחסו אליהן ברצינות, אם כי לא כולם,

וכך גם תגובתו החריפה של המהר"ם מרוטנברג, (שו"ת חלק (דפוס פראג) סימן קצג):

"ועל שחיטת נשים אם יכולת /יכולות/ כבר משמע בזבחי' (ל"א ע"ב) שהשחיטה כשרה בנשים ואפי' לכתחלה כדמשמע התם ומה שמביאי' מהלכות א"י הרוצים לחדש והשמחים ללא דבר כתבהו".

המהר"ם מרוטנבורג התייחסו רק להלכות ולא לסיפור לסיפור, לעומתו התייחס האבן עזרא (שמות פרק ב פסוק כב), גם לסיפור, ויחסו לסיפורי אלדד הדני הן כאל שטויות:

"ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ס' אלדד הדני והדומה להם".

מי א"כ היה אלדד הדני?

אם היה.

היה מי שטען שכל הסיפורים, ההלכות ותשובת רב צדוק גאון הם זיוף אחד גדול, (עפשטיין עמוד טז).

גם היו חוקרים שטענו ש"אלדד" היה מסית קראי,שרצה להפיץ את תורת הקראים, והיו שטענו שאלדד היה שארלטאן רמאי הפכפך, והיו שחשבו שחבל על הזמן לעסוק ב"הלכותיו", אולם עפשטיין אינו מוכן לקבל את דבריהם, והוא טוען:

"תמיד היו יהודים רחוקים ממרכזי התורה של בבל וארץ ישראל, שהתנהגו במקצת דברים על פי התורה שבע"פ ובדברים אחרים התרחקו מנה, לא שהיו כופרים במצוות הקבלה רק מגודל המרחק לא הגיעה אליהם כל התורה ההיא, ומה שהגיע אליהם ממנה לא הגיע בטהרתו ובתכונתו כמו שהיה בארץ ישראל ובבבל..."

סיפור אלדד הדני עורר אצלי מספר שאלות:

א. תשובת הרב צדוק גאון (כמובן אם היא אמיתית) מתייחסת בסובלנות לשינויים בהלכות

ב. הראשונים שקיבלו את הסיפור כאמיתי מתייחסים להלכות כאוטנתיות וכהלכות שיש להתחשב עמן, למרות שאינן כהלכה.

ג. לדברי עפשטיין: ומה אם הם היו יהודים רחוקים ממרכזי התורה של בבל וארץ ישראל, האם זה מצדיק להתחשב עם הלכותיהם?

ד. היו אחרונים שהמשיכו להאמין בהלכות אלדד הדני עד כדי להצדיקם, ראו שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן צח:

"שאלה אם הנשים מותרות לשחוט לכתחלה כדעת הב"י אחרי שהפר"ח מעשה חזה שנשים שוחטות וכן ראיתי בס' ברכי יוסף בי"ד סימן א' אות ד' כתב בשם גור ארי' בהגהותיו וז"ל ובגלילות האלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידם ...

... אחרי אשר יגעתי ומצאתי סעד וסמך לבעל הלכות ארץ ישראל חלילה להקל לתת לנשים לשחוט ואף שאינו כן דעת הפוסקי' הראשונים כבר כ' האגור שהמנהג בכל גלות ישראל שנשים לא ישחטו ולעולם לא ראיתי נוהג לשחוט ואין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה עכ"ל וכן כ' הרמ"א שלא להניח לנשים לשחוט והעיד שכן המנהג שאינן שוחטות וכן כ' בעל עט"ז וז"ל ומיהו כבר נתפשט המנהג שאין הנשים שוחטות וטעמא נ"ל משום דרובן יש להן מורך בלב ומתעלפות מראיית הדם וכ"כ הב"ח וכן ראיתי ביש"ש ריש חולין שהאריך קצת וסיים ומש"ה נהגו האידנא בכל ישראל שהנשים אין שוחטות עייש"ה ואפי' מומחיות וידועות ובין לעצמן ובין לאחרים כ"ז נלע"ד...".

ב"צפונות" יב (תשנ"א) שנה ג גליון ד (יב) עמוד ל"ה, מצאתי שהיה מי שלמד מה"הלכות ארץ ישראל" שעל השוחט לחבוש מגבעת בעת השחיטה בנוסף לכיפה, וכן שעל השוחט

שאלה אחרונה:

האם ידוע אם שוחטי עשרת השבטים חבשו מגבעות מעל הכיפות, או שהם חבשו רק כיפות או רק מגבעות?



נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר

באורח פלא, גם ספר הזוהר הצליח להיות קשור לאשכול זה.

מי שקרא את הספר "קדמות ספר הזוהר" של רד"ל, נוכח באחת ההוכחות שלו לקדמות הזוהר עד רשב"י, משום שנזכר בדברי הגאונים ירושלמי, וירושלמי זה אינו לפנינו, אבל ניתן למצוא בזוהר רמזים לאותו ירושלמי שעליו דיברו הגאונים (גם הזוהר דרש את אותו מדרש על פי דרכו), מכאן שספר הזוהר כונה אצל הגאונים בשם "מדרש ירושלמי".

על השימוש במילת הקסם "ירושלמי" לדברים חסרי מקור (כמו "מדרש פליאה" עד לדורות האחרונים), יעיד המאמר הבא שהכל מביאין בשם הירושלמי, ולא נודע מקורו: "מאן דדמיך בריש שתא, דמיך מזליה".