יום הכיפורים
יום הכיפורים
על התשובה
פרופ' שלום רוזנברג
שלושה מימדים לחגים בלוח העברי: טבעי, היסטורי ודתי. יש בחגי ישראל סינתזה מיוחדת. הדת, הטבע וההיסטוריה מתמזגים בסמלי החג, במנהגים ואף בפולקלור שבהם. יוצאי דופן הם הימים הנוראים, ובמיוחד יום הכיפורים, שהוא חג שכולו פרטי, קיומי, דתי. אולם, ההיסטוריה הטרגית של דורנו קישרה את יום הכיפורים עם רישומה האיום של אזעקה בה נפתחה מלחמה קשה ורווית הדם. וכך, ההיסטוריה של כלל ישראל התמזגה עם חשבון הנפש של היחיד. מלחמתו של עם ואבלנו על כל קורבן, נקשרו בתודעתנו עם הכאת "על חטא" על לבנו הדווי.
מהו יום הכיפורים? מהי תשובה? את הרהורי על נושאים אלה אנסה להעביר לקורא באמצעות יצירה ספרותית של סופר ציני והולל, שבסוף ימיו זכה להבין את משמעות הסבל והרחמים. הוא זכור לרבים בגין חטאות נעוריו, האנוכיות והנרקיסיזם שבו. עבורי הוא זכור בעקבות הנובלה שהוא כתב. כוונתי ל'תמונתו של דוריאן גריי', ספרו של אוסקר ויילד.
מילים ספורות על עלילת הספר. הגיבור, דוריאן גריי, הוא צעיר נאה, עשיר ומצליח. צייר מחונן מצייר אותו בתמונה העתידה להנציח את עלומיו ויופיו. כנרקיסוס המאוהב בתמונתו, עומד הגיבור מוקסם לפני ה תמונה, וקובל על כך שהוא עתיד להזדקן, בעוד שדמותו בתמונה תישאר תמיד ברעננותה. הוא מכריז אז, שהוא מוכן למכור את נשמתו, אם הדברים יתהפכו, אם הדמות שבתמונה תזדקן והוא יישאר צעיר תמיד. כוח שטני מקבל הצעה זו. ואמנם כך מתרחשים הדברים. התמונה המוסתרת מזדקנת. דוריאן גריי הוא עתה מאושר בעלומיו ובשרירות לבו. הוא עוזב את אהובתו, והיא מתאבדת. הוא אף רוצח את ידידו הצייר. והנה התמונה המוסתרת משקפת כל זה. פני הדמות התעוותו, ובידיה כתמי דם. התמונה "תיעדה" לא רק את זרימת החיים הפיסיקליים אלא גם את המימדים הרוחניים והמוסריים של האדם. אחרי שנים, עייף מחייו חסרי-המשמעות, קורע דוריאן גריי את התמונה, ואז הקסם נעלם והמציאות מתהפכת. לתמונה חוזרת הדמות הצעירה המקורית, וגופו של דוריאן גריי נחרש כקמטי הזמן.
הספר זכה לעיבוד קולנועי ב1945-. התמונה המתארת את עיוותו של דוריאן גריי צוירה, עבור הסרט, על-ידי איבן אולברייט (Ivan Albright) וניתן לראותה ב- Art בשיקגו, ואם תרצו אף באינטרנט. תמונות אלו של דוריאן גריי מלוות Institute אותי שנים רבות. הן מתארות עבורי בצורה פלסטית את אחד המסרים המרכזיים של המוסר היהודי. האדם חי מאחורי מסיכות ובגדים. לב עקוב מסתתר מאחורי חיוכים, מילים יפות ואף מחוות. הרשע שבאדם יכול להסתתר מאחורי קוסמטיקה. תורת המוסר היהודית מלמדת אותנו שנפשנו היא מעין תמונה של דוריאן גריי. תמונה זאת המשקפת את חטאיו, עוונותיו ופשעיו של האדם באיזה שהוא חדר פנימי, ושעתיד להתגלות לנו ביום מן הימים, במימד זמן אחר. או אז נראה את ה'אני' האמיתי שלנו.
לכאורה יכול קין לרחוץ את דמיו של הבל המכתימים את ידיו. אולם המקרא מלמד אותנו, וחז"ל מדגישים זאת שוב ושוב, שאין הדבר אפשרי: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיה, ב', כ"ב). העוון הוא כתם שאינו מצוי בטבע, אלא בעולם מסתורי, שבעיניים הרגילות לא ניתן לראות אותו. זה לא העולם של הגלקסיות, הדי.אן.איי והאלקטרונים. זה עולם מסתורי, בו יש פתח להתקרב אל הקב"ה, אך בו אנו מופיעים בזהותנו האמיתית: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע - ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו, א', ט"ו).
המוסר היהודי מלמד אותנו שלא רק האדם, אף הארץ מתעוותת בעקבות החטא. כך קוראים אנו בתהלים (ק"ו, ל"ז-ל"ט): "ויזבחו את בניהם ואת בנותי הם - לשדים... ותחנף הארץ בדמים. ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם". "ותחנף הארץ", הארץ עצמה חוללה ונטמאה בגלל החטא. תייר יכול להתרשם מהציוריות של עיר עתיקה, מהאדריכלות המפוארת שבה. אך עיניו לא יראו את העיר המסתורית האמיתית, הטמאה והחנפה, זאת שנבנתה על-ידי עריצים, בשעבוד עבדים, בגזל ובגניבה. על בניינים אלה אמר ירמיהו (כ"ב, י"ג): "הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט - ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו". אילו היו לנו עיניים אחרות, היינו רואים את היזע והדמעות המכתימים את הבניינים המעוותים, שלכאורה כה יפים ואסתטיים הם.
זהו הסוד של עולם הבא. הגיהנום האמיתי איננו זקוק לא לאש, ואף לא לכפור. מספיק לו שהאדם יגלה את האמת על עצמו ועל עולמו. את זאת לימדו אותנו החכמים באמצעות סיפור יוסף. כאשר יוסף, לכאורה המשנה לפרעה, מתגלה אל אחיו בזהותו האמיתית, נאמר (בראשית, מ"ה, ג'): "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אתו". על כך קוראים אנו במדרש (בראשית רבה צ"ג, י'): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה... יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בת וכחתו... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר (תהלים, נ', כ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך". האחים אינם יכולים לעמוד בפני האמת המתגלה. זה לא פחד, זאת הבושה, ההכרה שהעבר, הבגידה באח, הפקרת האב, המעשים שרצה האדם להשכיח חוזרים כדי להיות נוכחים בתוכנו. העבר נוכח בהווה.
* * *
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". יום הכיפורים משמיע אזעקה, המיועדת לעולמנו הפנימי. זאת היא אזעקה המבטלת את שיגרת החיים, ודורשת מאיתנו חשבון הנפש והיטהרות: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע" (ישעיהו, א', ט"ז). כל זמן שאנו חיים, אנו מסוגלים להעביר את המפלצתיות והטומאה שדבקו בנו. אנו מסוגלים להעביר את רוע הגזירה שאיננה אלא עולמנו הפנימי, התמונה האותנטית של קיומנו שמלאה כתמים ולכלוך. זהו האתגר שבבקשת הסליחה, התשובה והתיקון.
* * *
הכותב הוא פרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
 |
|
|
