ש ואמשלום
בהמשך לדברי לעיל באשכול בהם טענתי שבתורה לא מצאנו קריאה לעמים לאמונה בייחוד ה'. אציע להלן פרשנות שונה לחלקים מכמה נבואות. את אלו נוטים לפרש כחזון לקבלה והכרת ביחוד ה' ע"י כל העמים ובעיקר כחלק מחזון אחרית הימים. וכך באו לידי ביטוי בתפילה.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
אכן, ידוע לי שהפרשנים בחלק מהמקרים פירשו כך ושלא כדברי, אך 'כפטיש יפוצץ סלע' ואף ציינתי בחלק מהמקרים לפרשנות קרובה לחלק מהפסוקים ע"י פרשנים קלאסים.
טענתי כי הנבואות ניתנות לפרשנות מצומצמת לפיה אין בהן קריאה להכרה באמונת הייחוד, אלא לכל היותר הכרה בזכות ישראל לאמונתם שלהם, או להכרה בזכות בשילטונם הדתי בארצם.
ידי יד כהה ולא סיפק בידי להתבונן בפרשנים רבים, ואך יתכנו נבואות אחרות אותן קשה לפרש כך, אך לא באתי אלא לפתוח כיוון חשיבה.
זכריה יד,ח-יא
והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. יסוב כל הארץ כערבה מגבע לרמון נגב ירושלם וראמה וישבה תחתיה למשער בנימן עד מקום שער הראשון עד שער הפנים ומגדל חננאל עד יקבי המלך.
מה פירוש 'כל הארץ'? - האם אין הפסוקים המקיפים רומזים כי כל ארץ - אין היא אלא ארץ ישראל, ואין הנבואה מדברת אלא על הכרת הגויים הבאים למלחמה (-שבכך עוסק הפרק), בניצחונם של ישראל. אך אין הכוונה בדווקא להכרה דתית בא-ל ולא כל שכן להכרת כל העמים ב-ה'.
עתה נפנה לסיום הפרק פסוק טז:
׳והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צב-ות ולחג את חג הסכות'.
ראה אבן עזרא שיש פירשו 'למלך' במשמעות המלך השולט - והכוונה להכרה בשילטון היהודי. ואף אם נפרש במשמעות של עליה לבית ה', אין הכוונה אלא להכרת העמים הקרובים שבאו בתחילה למלחמה על ישראל בשילטון היהודי הדתי, וכביטוי לכך הם מבאים מתת בחג הסוכות, אך אין הכוונה בדווקא שהדבר מחייב עזיבת פסיליהם וכדרך שהיה בתקופת שלמה, ועכ"פ מדובר על העמים השכנים בלבד.
נתבונן בפרקים אחרים:
ישעיהו ב, ב-כב:
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
האם הכוונה שכל העמים יתגיירו?
הרואה יראה שבחלק הראשון הדגש הוא הלימוד מדרכי ישראל במשמעות של 'וכיתתו חרבותם לאתים'. כלומר ההכרה כי מערכת היחסים בין עמים צריכה להיפתר שלא בכח ובדרכי מלחמה, אלא בדרכי שלום הוראה וקבלה של השפעוות מוסריות בדרכי צדק ומשפט. אמנם אין כל רמז לעזיבת מערכות דת חילופיות של העמים. דבר זה מודגש בהנגדה למובא להלן בהמשך הפרק כלפי ישראל.
"בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו...
ותמלא ארצו כסף וזהב...ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו. וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם....ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלף. ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפר פרות ולעטלפים. חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".
דווקא כלפי ישראל נאמר שתחילה 'בילדי נכרים ישפיקו', וארצו מלאה אלילים וכלפי מציאות זו נאמר 'והאלילים כליל יחלוף'. זאת ועוד, הנביא כורך את המציאות האלילית ברדיפת ישראל אחר תרבות נכר ובאמונה בכח האדם ועושרו, וגם כנגדה הוא יוצא 'אלילי כספו' - מסתבר ככפילות עבודת אלילים והפיכת הנכסים לאליל. עכ"פ בפשטות אין הנבואה עוסקת כלל בנכרים.
ישעיה מב:
כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה. אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים. לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך... שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ יורדי הים ומלאו איים וישביהם...ישימו ליקוק כבוד ותהלתו באיים יגידו....והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים...נסגו אחור יבשו בשת הבטחים בפסל האמרים למסכה אתם אלהינו...החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד ה'...והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב.
ראה רש"י 'לאור גוים' - "כל שבט קרוי גוי" - הרי שהנביא מדבר לישראל (וכן שם רש"י פס' טז,יח). וראה בהמשך - מי הם העיורים - 'עבדי'. אלו שאומרים למסכה 'אתה אלוהינו' - הם ישובו אל ה'. אין הנביא מדבר אלא על גאולת ישראל ושיבתם אל ה' והצלתם, אך אינו מדבר על הכרת הנוכרים בה'.
ישעיה מה:
"...כה אמר ה' יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעברו ולך יהיו אחריך ילכו בזקים יעברו ואליך ישתחוו אליך יתפללו אך בך א-ל ואין עוד אפס אלקים."
ראה מצודת דוד על אתר שפירש שמדובר בדווקא על שוביהם של ישראל, והכוונה שיהיו שבויים לישראל ויבקשו ויתפללו להם שיתירום ממאסרם (עיי"ש)
"...לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דבר צדק מגיד מישרים. הקבצו ובאו התנגשו יחדו פליטי הגוים לא ידעו הנשאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע. הגידו והגישו אף יועצו יחדו מי השמיע זאת מקדם מאז הגידה הלוא אני ה' ואין עוד אלקים מבלעדי א-ל צדיק ומושיע אין זולתי. פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני א-ל ואין עוד. בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. אך בה' לי אמר צדקות ועז עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו. בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל."
לולי שיראתי הייתי מפרש שהכוונה בדווקא לישראל והם פליטים בגויים והם 'אפסי ארץ', ששמים יהבם בפסילים והנביא דורש מהם שיבטחו בה' וישימו בו יהבם, אך לא סיפק בידי למצוא מי שפירש כך. עכ"פ אפילו נפרש שהנבואה כלפי העמים האם אין היא עוסקת (-בהקשר של הפרק) באלו שמשעבדים בישראל, והכוונה שהן יאלצו להודות בגאולת ישראל. וראה תחילת הפרק בהשוואה לכורש. האם כורש שנתן לגיטימציה דתית לישראל ודתם שב בתשובה? האם אין הנביא עוסק בהקשר לכך שמשעבדי ישראל כדרך שכורש הכיר בזכות של ישראל לאמונתם כן יכירו העמים המשעבדים האחרים.
ישעיה נו:
ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
ברור שאין הכוונה שכל בני הנכר ישמרו שבת, אלא הנביא מדבר לאלו מבינהם שמתגיירים (- ראה מצודת דוד), ואף אם לא לאלו שהתגיירו הרי בדווקא לאלו שרוצים להילוות אל ה', שלא יחשבו ששאין להם מקום, אלא שבית ה' הוא גם להם.
וראה גם ישעיה סו,יח-יט (עיי"ש מצודת דוד).
כמו כן אוסיף תיקון לדברי לעיל, לענ"ד הציווי נגד עבודה לפסילים כלפי ישראל ביסודו מכוון לביסוס האמונה רק בה', ולאו דווקא מההיבט של סילוק ההגשמה, אלא מהמישור הפרקטי. עבודה לחפצים ובכללם גרמי השמים מעצם טיבה מאפשרת ריבוי אלילים ובמשמעות זו יש כאן ע"ז ואין כאן בלעדיות. בעצם הציווי כנגד עבודה לכל חפץ אחר טמונה ההכרה בבלעדיות של הייחוד.
לשון אחר: אין כאן ביטוי בדווקא בהקשר של ביסוס תיאולוגי / פילוסופי (-כדרך שפירש הראב"ד), אלא רק להקשר המעשי המצותי של האמונה של מיקוד העבודה לפני ה' בלבד, וממילא מסתבר שהדגש הוא כנגד עבודה זרה בפועל.
