כמה הלכות מהמקרא

לבקשת מודה ועוזב
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1888356

העתקתי כמה הלכות היוצאות מהמקרא, והם אינם לפי המקובל בידינו מחז"ל. הדברים כבר התפרסמו בעבר, והעתקתי אותם לכאן למלא את מבוקשו. 

קורא יקר, אל ייחר אפך שהדברים שאכתוב אינם מקובלים באומה, לא להקים כת כתבתי את דברי, ולא לפתוח מלחמה כנגד כולם ערכתי את המאמרים, מקיים אני את התושב"ע כפי הבנת חז"ל, אבל משוכנע אני בכל נימי נפשי שזהו פשוטו של מקרא, וזה מה שכתב ה' בתורה, וכך אני סובר עד שיוכיחני אדם על פני ויגלה את טעותי. 

1- דיני גר

הפסוקים נכתבו בקישור הבא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1410321
ונעתיק כאן את עיקרי הדברים.

הגר מצווה על קרבן פסח, על המילה, על השבת, על עינוי בכיפור, לזבוח את זבחו בפתח אוהל מועד, לא לאכול דם, אם יאכל נבלה וטריפה יכבס בגדיו ירחץ במים ויטהר בערב, מצווה על העריות, לא להעביר מזרעו למולך, להקריב קרבן תמים, אם יקלל את ה' יומת, מצווה על פסח שני, מצווה על הנסכים, יביא קרבן כפרה על שגגתו, ינוס לעיר מקלט, הגר מותר באכילת נבילה, מצווה בהקהל.
כל ההלכות זהות לחז"ל חוץ מאכילת נבילה, כמובן ניתן לעקור פשוטו של מקרא ולומר כאן בגר צדק כאן בגר תושב, הבעיה היא שהדבר לא נכתב אפילו לא ברמז, מי שיודע להבין את פשוטו של מקרא, ידע שיש לפנינו מעמד נחות שהיה אז בישראל לכל מי שרצה לבוא לגור בארץ ישראל ביחד עם עם ישראל. מטבע הדברים לא היתה לו נחלה, מעמדו לא היה אמיד, תמיד הוא נזקק לאכול מהמתנות, בנוסף מכיוון שראו אותו כנחות גם את הנבילה נתנו לו לאכול.

נמשיך להבין, לא מדובר כאן באדם שבא להצטרף לעם ישראל והוא מקבל עליו את מצוותיהם, נכנס לדת במילה בטבילה וקרבן, כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
יג,א בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית--במילה, וטבילה, וקרבן. [ב] מילה--הייתה במצריים, כשנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי; ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג,ט). [ג] וטבילה--הייתה במדבר, קודם מתן תורה: כשנאמר "וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט,י). וקרבן--כשנאמר "וישלח, את נערי בני ישראל, ויעלו, עולות" (שמות כד,ה), על ידי כל ישראל הקריבום.
יג,ב [ד] וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה--צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן; ואם נקבה היא, טבילה וקרבן: שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו)--מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. [ה] ומה הוא קרבן הגר--עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה המקדש, יביא קרבנו. (ע"כ מהרמב"ם).

כי אז לא היו נותנים לו לאכול את הנבילה, והרי לפי חז"ל מעמדו של הגר כמעט זהה למעמדו של ישראלי מבטן ומלידה, אלא מדובר כאן באדם המעוניין להתיישב בארץ ישראל, ואז הוא מקבל על עצמו את מנהגי העם אשר הוא בא להתיישב בתוכו, אבל עדין מעמדו נחות, ויש מצוות שלא חייבוהו לקיים.

קורא יקר, אל תמהר לדחות את פשוטו של מקרא, אל תמהר לדחות מקראות פשוטים ולפרש אותם בצורה חלקית, אל תחשוב שיש כאן שטחיות בהבנת המקרא, אל תחשוב שאי אפשר להוציא הלכות מהמקרא, כל מה שכתבתי הוא ברור ופשוט, הוא תואם לתקופת המקרא ולחמולות שהיו אז בין השבטים, וגם חוקי התורה כך הם, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא.
לאחר תקופה השתנה המצב, השתנו פני החברה, החוק של מעמד נחות של גרים כבר לא אקטואלי, ואז אמרו יש גר צדק ויש גר תושב, ועקרו את הפסוק בדברים יד,כא מפשוטו, ואמרו שהוא מתייחס לגר תושב. קורא יקר כך היא ההסתכלות הישרה על הדברים, וכל הסתכלות אחרת היא התחכמות והתעלמות מהאמת.

בנוסף, דיוק מדהים, אם מעמדו של הגר נחות, כי אז יש טעם מדוע האריכה התורה לחייבו בעוד ועוד מצוות, למרות שהוא לא בא להתחייב על כל המצוות, אבל התורה מצווה אותו, גם בחוק זה אתה חייב. אבל אם הגר הוא גר צדק, והוא קיבל עליו את כל מצוות התורה, מה מקום לחייבו בעוד ועוד מצוות, הרי הוא קיבל על עצמו את כל המצוות והוא כישראלי לכל דבריו, ונמצא שכל אריכות התורה לפי חז"ל היא לשוא. הדיוק הוא מדהים, והוא מגיע עד עומקו של פשט.

2. דיני נישואין של הכהנים

ספר ויקרא
כא,א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ... כא,ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ: כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו. כא,ח וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. כא,ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת--אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. {ס}

זונה בעברית פירושו- שזנתה פעם אחת ולא שמרה על בתוליה. חללה בעברית פירושו- שחללוה אחרים ואיבדו את בתוליה בעל כורחה. ידוע הסיפור על תמר.
נמצא שכהן חייב לישא בתולה, רק אם היא אלמנה, יכול לישא אישה שהיא לא בתולה. וכהן גדול גם אלמנה אסור לישא, כך שהוא חייב לישא דוקא בתולה.

נמשיך לעיין בספר יחזקאל, הנביא יחזקאל היה כהן.
מד,כב וְאַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה, לֹא-יִקְחוּ לָהֶם, לְנָשִׁים: כִּי אִם-בְּתוּלֹת, מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.
הנביא יחזקאל כותב במפורש שהכהנים צריכים לישא רק בתולות, או אלמנה מכהן.

כבר כתבנו על הסתירות בין חוקי התורה לחוקי ספר יחזקאל, וכאן היא אחת מהסתירות, לפי התורה כהן מותר לישא אלמנה גם אם לא היתה נשואה לכהן, בא יחזקאל בנבואה והגביל שרק אם היתה אלמנה הנשואה לכהן מותר לישא אותה.

נחזור לענין, הנביא יחזקאל כתב שכהן צריך לישא בתולה אלא אם היא אלמנה מכהן, נמצא שהפירוש שאמרנו על זונה וחללה, נכון ומוכח. זונה= עשתה זאת ברצונה פעם אחת. חללה= הכריחוה לעשות זאת בעל כרחה.

מי שהעירני על פירוש זה הוא יוספוס פלביוס, גם הוא היה כהן, הוא שייך את עצמו לפרושים, בספר חיי יוסף הוא כותב שהוא היה בקי בכתבי הקודש והוא הורה הוראות לשואלים, ובכלל דבריו הוא כתב שכהן חייב לישא בתולה.
לא נראה לי שיש סיבה לחשוד אותו שהוא לא ידע הלכה פשוטה זו, גם לא נראה לי שהוא שיקר בזאת, כך היתה אז ההוראה בישראל, גם אם לא קיבלנו את דבריו במחלוקתו כנגד התנ"ך אבל בהלכה מפורסמת זו, הוא ידע את מנהג העם ואמר אותו בתום לב.

כעת נפנה לחז"ל, רמב"ם הלכות איסורי ביאה
יח,א מפי השמועה למדו שה"זונה" (ויקרא כא,ז; ויקרא כא,יד) האמורה בתורה--היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו.
לסיכום, זונה= בת ישראל שנבעלה לאסור לה.

יט,א איזו היא חללה: זו שנולדה מאיסורי כהונה; וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכוהן, נתחללה. אבל הכוהן עצמו שעבר העבירה, לא נתחלל.
לסיכום, חללה= שנולדה מאיסורי כהונה.

כך שלפי חז"ל כהן מותר לו לישא אישה גם אם אינה בתולה, ובלבד שלא תיבעל לאסור לה, או שהיא מאיסורי כהונה, ואילו לפי פשוטו של מקרא, כהן חייב לישא בתולה אלא אם היא אלמנה.

כדאי לדעת שפסק הרמב"ם מבוסס על התלמוד, הרמב"ם פסק כחכמים, אבל בתלמוד מצאנו הרבה דעות מהי זונה.

וזה לשון התלמוד ביבמות סא: "והתניא זונה, זונה כשמה דברי ר' אליעזר, ר' עקיבה אומר זונה זו מופקרת, ר' מתיא בן חרש אומר אפ' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, ר' יהודה אומר זונה זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה" (ע"כ מהתלמוד).

קורא יקר הסכת ושמע, הדברים נפלאים ומחכימים, יש כאן הוכחות פשוטות להתפתחות תושב"ע, אין כאן שום מסורת שהגיעה מסיני, שמת לב קורא יקר כמה דעות הובאו בתלמוד מהי זונה.
כבר כתבתי את אשר לימדנו הרמב"ם, שכל דבר שיש בו מחלוקת הרי הוא נלמד מסברא, והוא אינו מסיני, כי אם הוא מסיני לא יתכן שתיפול בו מחלוקת.

וההיגיון, כאשר מדברים על תורה שבעל פה שעברה אלינו דור אחרי דור מסיני, מדברים על העברה אמינה של הדברים, כאשר ההעברה היא אמינה אין מקום לספקות או שאלות או מחלוקות, אם אנו מוצאים מחלוקת, יש כבר ויכוח מה אמר ה', מדוע? כי חל שיבוש בדרך, ונמצא שבאור המקרא נעלם מאיתנו ואנחנו מתווכחים מה פירושו.

על פי האמור, מכיוון שמצאנו מחלוקת על מצוה מאוד מרכזית בחיי העם, דיני נישואין של הכהנים, הרי שגם במצווה זו אין לחכמי ההלכה מסורת רציפה, הם התווכחו מדעתם, וכל אחד אמר מה שהוא חושב.

אנו חקרנו ובלשנו היטב מה פירוש המילה זונה, ומצאנו את ביאורה על פי פשוטו של מקרא, וגם הוכחנו את ההגדרה מספר ויקרא ומספר יחזקאל, ובכך העמדנו את דברי המקרא על אמיתתם, ודחינו את הפרשנויות המוטעות.

בשולי דיון זה, כדאי לשים לב, שגם כאן מי שהגדיר נכון את המילה זונה הוא ר' אלעזר, כלומר ר' אלעזר בן עזריה, הוא היה כהן דור 10 לעזרא, כנראה שהכהנים מחמת כבוד הכהונה החשוב בעיניהם, דייקו היטב בביאור מילה זו.

3. דיני שבת

קורא יקר, כעת הגענו לדיון רציני, הדברים הם בליבה של התורה, והם מהמצוות המרכזיות של התורה, בכוונה הקדמתי 2 נושאים קלים, בכדי שתקלוט את הראש כיצד מפרשים את פשוטו של מקרא, וכעת נפרש את דיני שבת לפי פשוטו של מקרא.
אל תמהר להשיב, אל תדחה את הדברים במחי יד, הם מוכחים ובדוקים, ובעזרתם יתיישבו כל פסוקי המקרא בצורה פשוטה וברורה.

ותחילה נגדיר מהי מלאכה לפי דעת חז"ל
מלאכה = מעשה שהוא מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה.
בנוסף המעשה נמדד לפי דעתו של האדם, אם התכוון לגמר מלכה חייב משום מכה בפטיש, אם התכוון לבנין חייב משום בונה.
בנוסף, חז"ל קבעו שיש 39 אבות מלאכות, בדרך הדרש הם הוכיחו שצריך לחקור מה היו המלאכות שבמשכן, הם חקרו בדעתם איזו מלאכות עשו במשכן, וכעת כל דבר יבחן לפי אותם מלאכות, האם הוא דומה אליהם או לא.

לפי דעתי, מלאכה = מעשה שהוא מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה. לא הגיוני לומר שאדם שמכה בידו על הכותל במשך שעות עד שהתעייף עשה מלאכה, הוא עשה מעשה שטות ולא מלאכה.
בנוסף גם אני חושב כמו חז"ל שהדבר נמדד לפי דעתו של האדם, אדם שנשא ביום השבת ספסלים כבדים בביתו מצד לצד, הטריח את עצמו אבל לא עשה מלאכה (אין מעשהו מעשה חכם), לעומת זאת אם מלאכתו היא סבל, והוא נשא את הספסלים לצורך חבירו מפינה לפינה, הרי שהוא עסק במלאכתו, ואסור משום עושה מלאכה בשבת.
בנוסף, לא נראה לי שצריך לקבוע מס' אבות מלאכות, ולדמות אליהם כל מעשה, האם הוא דומה אליהם או לא. מלאכה נמדדת לפי דעתם של בני אדם, האם עשה מעשה חכמה, מעשה שבני אדם בדרך כלל מתפרנסים ממנו, מעשה שטרח בעשייתו בכדי להשיג את צרכיו, כמו בישול או קישוש עצים, וכדו'.
בנוסף (וכאן הוא ההבדל הגדול) מלאכה הרי היא מעשה משמעותי, מעשה שגורם לאדם טורח בשבת, כי רצתה התורה שננוח בשבת, מעשים פעוטים גם אם יש בהם יצירה חכמה, אינם נחשבים מלאכה.

כעת נכתוב הבדלים במקרים שונים על פי ההגדרות הנ"ל
א- אדם שלקח תחת בית שחיו חומש ביום השבת, וצעד אתו ברשות הרבים, לבית חבירו על מנת להגות עמו בדברי ה', לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי ישלם לו ה' שכר טוב על פעולתו. התורה לא רצתה לשים אותנו בשבת בהסגר, ואין במעשיו משום מעשה מלאכה, או מעשה טרחה.
ב- אדם שצעד ברשות הרבים, ובכיס מכנסיו נמצאות ממחטות אף, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי אינו חייב כלום, הוא לא עשה שום מלאכה, אין במעשיו שום מעשה טרחה המפריע את מנוחת השבת.
ג- אדם שהבריג בורג במשקפיו ביום השבת, לפי דעת חז"ל בנה כלי ואסור, לפי דעתי מעשהו פעוט ואינו גורם שום טורח, לא הפריע מעשהו הפעוט למנוחת השבת, והדבר מותר.
ד- אדם שצעד בפרדס ביום השבת, וראה פרי נאה וקטפו ביום השבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה טורח, אין במעשהו הפעוט משום הפרעה למנוחת השבת. (דוגמה זו נוכיח אותה להלן מהמקרא)
דומה לזה, אדם שישב על הדשא בשבת, ותוך כדי ישיבתו תלש מהדשא, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי אין במעשהו הפעוט משום מלאכה או טורח.
ה- אדם שכיבה שעון מעורר בשבת, לפי דעת חז"ל הוא אסור משום שדומה למלאכה, לפי דעתי הוא מותר כי הוא עשה מעשה פעוט שאינו ראוי להיקרא מלאכה.
ו- אדם שהדליק את מתג החשמל בשבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה שיש בו טורח המפריע את מנוחת השבת.

קורא יקר, לאט לך, אל תמהר לדחות את דברי, הם קרובים מאוד להגדרת חז"ל, רק שבדברי מעשה שהוא פעוט ואין בו טורח אינו ראוי להיחשב מלאכה. כשם שלפי חז"ל מעשה שטות אינו ראוי להיחשב מלאכה, כך לפי דעתי מעשה פעוט שאין בו טורח אינו ראוי להיחשב מלאכה.

בנוסף, לפי דברי אין להגביל את מלאכות שבת ל- 39 אבות מלאכות, ולדמות את כל מה שעושה אליהם, עוד נוכיח להלן שישנם מעשים שהעושה אותם בשבת עשה מלאכה, כגון מקח וממכר, ואם נצטמצם רק ב-39 אבות מלאכות כי אז לא עשה מלאכה האסורה מהתורה, ואנו נוכיח מהנביאים והכתובים שהוא עשה מלאכה האסורה בשבת מהתורה.

כעת נעבור לאבות המלאכות של חז"ל, המשנה במסכת שבת פרק שביעי אומרת, "הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" ובתלמוד דף עה: "חסר אחת- לאפוקי [להוציא מדעתו של] מדר' יהודה, דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק, אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג" (ע"כ מהתלמוד).

שמת לב קורא יקר במה מצאנו כאן מחלוקת, במנין אבות מלאכות, לפי חכמים מנין אבות מלאכות 39, לפי ר' יהודה מנין אבות מלאכות 41.
כעת נפעיל את ההיגיון, אם אפילו על דבר מאוד מרכזי בדת כמו מנין אבות מלאכות בשבת, לא הצליחו חכמים להגיע לעמק השווה והם נחלקו מהו המנין, כי אז הוכחנו בצורה נחרצת והחלטית שכל האבות מלאכות אינם קבלה דור אחרי דור מסיני, כי אז היינו יודעים בדיוק כמה אבות מלאכות ציוונו ה', אלא מנין אבות המלאכות נלמד ע"י חז"ל, כאשר הם התחילו לעיין ולהגדיר מהי מלאכה לפי התורה, ואז פרצה ביניהם מחלוקת האם יש 39 אבות מלאכות או 41, כך ששום דבר איננו מסיני, הכל נלמד מסברתם של חכמים.
וכיון שכן, גם אנחנו נחקור בדעתנו, ונדייק היטב בהגדרה מהי מלאכה, ונראה שלפי הגדרתנו כל פסוקי המקרא יתיישבו על פשטותם, ואין צורך להוציא שום פסוק ממשמעותו הפשוטה.

לפני שניגש לפסוקים, כדאי לכתוב את המשנה במסכת אבות א,א "... ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם [אנשי כנסת הגדולה] אמרו שלושה דברים, היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה" (ע"כ מהמשנה).

כלומר שהסייגים והתקנות הנוספים על התורה החלו להיכנס לעם ישראל מאנשי כנסת הגדולה ואילך, אבל לפני כן, כל מה שנמצא בדברי המקרא בתנ"ך, הרי הוא פירוש פשוט של דברי המקרא, עדין לא היו חכמי ישראל רגילים להוסיף ולהחמיר מעבר לפסוקי התורה.

כעת לפסוקים
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1410321
הפסוקים נכתבו בקישור שם מס' 3 וכאן הושמטו

לסיכום- אסור לאפות או לבשל בשבת. אסור ללקוט את המן בשבת. אסור לצאת בשבת מהמקום, כלומר אסור לצאת מחוץ למחנה (ע"מ ללקוט את המן, ועוד נוכיח את הדברים). אסור לעשות כל מלאכה בשבת, האדם וכל משפחתו, עבדיו בהמתו וגרו. מי שמחלל את השבת ועושה בה מלאכה, יומת. אסור לחרוש או לקצור בשבת. העושה מלאכה בשבת יומת, אסור להבעיר אש בשבת. ביום השבת צריך לערוך לפני ה' 12 חלות במשכן. אסור לקושש עצים בשבת. מי שעשה מלאכה בשבת יומת בסקילה. צריכים להקריב ביום השבת 2 כבשים במשכן. אסור לעשות כל מלאכה בשבת, האדם וכל משפחתו, עבדיו בהמתו וגרו.

אם ננסה למצוא מכנה משותף לכל הדברים שנאסרו לעשות בשבת, נראה שבין ההגדרה שכתבו חז"ל מהי מלאכה, ובין ההגדרה שאני כתבתי מהי מלאכה, לפי שתי ההגדרות, כל הדברים שנכתבו בתורה אסורים להיעשות בשבת.

כדאי לבאר, שהמקושש הרי הוא מלקט עצים דקים בשביל הסקה, ודרך המקושש ללקט עצים דקים המונחים על פני השטח, או עצים דקים המחוברים בקרקע, תוך כדי ליקוטו הוא עורם ערימה של העצים שליקט, לאחר מכן הוא לוקח את הערימה שערם בטליתו על כתפו, וצועד איתה לביתו.

חז"ל במסכת שבת כתבו, שהמקושש חייב משום קוצר, או מעמר, או מעביר 4 אמות ברשות הרבים.
אם נניח שהמקושש רק לקט עצים המונחים על פני הקרקע, אבל לא תלש שום עץ המחובר, בנוסף הוא לא ערם את העצים בערימה, אלא ישר הכניס אותם לתוך טליתו, בנוסף הוא עשה זאת בחצר ביתו הרחבה ולא יצא לשדה, כי אז לפי הגדרת חז"ל הוא לא עבר על מלאכה מהתורה, לכל היותר הוא טלטל מוקצה וכדו'.
לפי דעתי, מכיוון שכתבתי שאין צורך לחפש בכל מעשה האם הוא דומה ל- 39 אבות המלאכות, אלא הדברים נמדדים לפי דעת בני אדם, מכיוון שלפי דעת בני אדם הוא עשה מעשה טורח, מעשה חכמה ולא מעשה שטות, לכן הרי הוא עושה מלאכה בשבת, ואין צורך לדקדק איתו האם העצים היו מחוברים או תלושים, האם אסף אותם על פני השדה לערימה או שנתנם ישירות לטליתו, האם הוליכם 4 אמות ברשות הרבים או שאירע הדבר בחצירו, עצם מעשהו הרי הוא מעשה מלאכה בשבת ואסור.
כך שאמנם טכנית הגדרת חז"ל והגדרתי מסבירות מדוע כל מה שנזכר בתורה אסור בשבת, אבל בקלות יתכן למצוא הבדלים בין ההגדרות.

כעת נעבור לדברי הנביאים והכתובים, הדברים נזכרו גם במאמר המחכים באתר דעת.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/har-4.htm

ספר עמוס
ח,ה לֵאמֹר, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר--לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.

כלומר בתקופת הנביא עמוס נאסר למכור בשבת ובראש חודש.
כעת נבדוק את הדבר, לפי הגדרת חז"ל שכל מעשה צריך להיות מושווה ל- 39 אבות המלאכות, כי אז יש לנו כאן בעיה, מדוע אסרו לסחור בשבת והרי הדבר אסור רק מדברי סופרים.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבת
כג,יב כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב. (ע"כ מהרמב"ם).

אבל לפי דברינו שהגדרת מלאכה לא צריכה להיות מושוות ל- 39 אבות המלאכות, כי אז ברור שאסור לסחור בשבת, מעשה מסחר הרי הוא מעשה חכמה, מעשה עם טורח, ולכן אסור לעשותו בשבת. כך שלפי הגדרת חז"ל אירע דבר מוזר, הנביא עמוס מתאר דבר שאסור לעשות בשבת, ולפי דעתם הוא מותר, ורק לאחר תקופה, בזמן אנשי כנסת הגדולה החלו לגזור גזירות, ואז גם אסרו לסחור בשבת.

כמובן שאין בעיה לתרץ, הרי לפנינו הוכחה שכבר בתקופת עמוס היו איסורי דרבנן וגזירות, כבר כתבתי בתחילת דברי שמוטב לתרץ תשובה אחת על כל השאלות מאשר על כל שאלה תשובה, ולכן עד מתי נתעלם מדברי הנביא המפורשים ונתפתל בפרשנות מוטעית, אם כל דברי הנביאים מפנים אותנו להגדרה השונה מדעת חז"ל, כי אז נדייק בהגדרת מלאכה, ונזכה להבין את דברי הנביאים על נכון מבלי צורך להידחק.
אם עדין לא השתכנעת קורא יקר אל דאגה, ראה להלן בדברי נחמיה, הוכחות מוחלטות ומוכרעות שלדעתם היה הדבר אסור מהתורה, לא מדרבנן, לא משום גזירה, איסור זה הוא מהתורה לגמרי.

כעת נעבור לספר נחמיה
נ י,לב וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת-הַמַּקָּחוֹת וְכָל-שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמְכּוֹר--לֹא-נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם קֹדֶשׁ; וְנִטֹּשׁ אֶת-הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וּמַשָּׁא כָל-יָד.

נ יג,טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים, וְכָל-מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וָאָעִיד, בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. נ יג,טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִָם. נ יג,יז וָאָרִיבָה, אֵת חֹרֵי יְהוּדָה; וָאֹמְרָה לָהֶם, מָה-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, וּמְחַלְּלִים, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם--וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַל הָעִיר הַזֹּאת; וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל, אֶת-הַשַּׁבָּת. {פ}
נ יג,יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה, אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת; וּמִנְּעָרַי, הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים--לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר, מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם--פַּעַם וּשְׁתָּיִם. נ יג,כא וָאָעִידָה בָהֶם, וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה--אִם-תִּשְׁנוּ, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם; מִן-הָעֵת הַהִיא, לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת.

לסיכום- נחמיה אסר על הפלחים להביא את מרכולתם ביום השבת, בנוסף הם היו מביאים ערמות של ענבים ותאנים ויין על גבי חמורים לירושלים בכדי למכרם, כמו כן היו הצורים מוכרים דגים בירושלים, ואת כל זאת אסר עליהם נחמיה לעשות בכל תוקף, כי הם מחללים את יום השבת.

שמת לב קורא יקר, לא דרבנן ולא כלום, דאורייתא גמור, אסור לסחור בשבת, הדבר אסור מהתורה, הוא מובן במושכל ראשון, רק כאשר מסתבכים עם הגדרות מוטעות, צריך למצוא הסברים מדוע הם אסרו לעשות את כל זה בשבת.

אתה בודאי תפנה לחז"ל ותגלה שהם למדו שהאיסור שאירע אצל נחמיה היה איסור העברה 4 אמות ברשות הרבים, גם כאן אנו נדייק יותר ונאמר, לא סתם טלטול ברשות הרבים אסור, משא חמורים ענבים ותאנים ויין הוא שאסור, משא כבר הגורם לאדם טורח רב בנשיאתו הוא שאסור ביום השבת, אבל לקחת ממחטות אף בכיס הבגד בשבת, אין בדבר שום איסור מלאכה, ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור את הדבר. אילו היו תושבי ירושלים לוקחים בידיהם את ספרי התורה בשבת, וצועדים זה לביתו של זה על מנת להגות בהם, לא היה פיו של הנביא מפסיק מלהלל אותם על מעשיהם.

כעת נעבור לדייק עוד בהלכות שבת
כבר כתבתי למעלה שלפי דעת חז"ל, הקוטף תפוח בודד מהעץ בשבת יומת בסקילה, ולפי דעתי הדבר מותר. לפי דעת חז"ל כיון שעשה מעשה חכם הרי עשה מלאכה ויומת, ולפי דעתי אמנם עשה מעשה חכם אבל אין בו טורח ולכן אינו מלאכה ומותר.

כעת נצטט מספר ויקרא
כג,מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים.
אם אדם קורא את אשר לפניו הרי שכתוב, קח לך ביום הראשון אתרוג לולה הדס וערבה, ותשמח בהם לפני ה' 7 ימים. מהיכן יקח דברים אלה? מהעץ. המינים הנ"ל גדלים במחובר לקרקע, הרי שציוותה התורה על האדם, צא לגינתך וקח לך 4 מינים אלה, לך עימם למקדש, ושם תשמח בהם לפני ה'.

מדובר בחברה חקלאית, 4 המינים היו גדלים הרבה באזור מגורי בני האדם, בכוונה ציוותה התורה לקחת מ- 4 מינים נאים ומשובחים, המצויים בסביבת מגורי האדם. ציוויי התורה נכתבו לפי אורח חיי העם שאליו היא מדברת, ואז ניתן להבינם על נכון.
אם צודקים אני בדברינו, כי אז הוכחנו שוב שלפי התורה, אדם הקוטף ביום טוב אתרוג מהעץ, וכן לולב הדס וערבה, לא רק שלא יומת, אלא הוא אף קיים בזאת את מצוות ה'.
ונמצא שהוכחנו את ההגדרה של איסור מלאכה, שרק מלאכה הגורמת לאדם טורח אסורה, אבל קטיפת פרי מהעץ, כיון שלאחר שנייה הפרי הוא בידו של האדם והוא נהנה ממנו, אין כאן שום עשיית מלאכה.

דברינו כאן בקטע הזה, הם פרשנות עומק דברי המקרא על נכון, כמובן שיש מקום למתווכח להתווכח, אבל הגדרת מלאכה הוכחה למעלה מספר עמוס וספר נחמיה, ודברינו כאן הם פרשנות, לאחר שאנו יודעים את ההגדרה המדויקת של מלאכה, גם מקרא זה שבספר ויקרא נזכה להבינו לפי פשטותו ואמיתותו.

כעת נפנה לחז"ל ונראה כיצד הם פירשו את "ולקחתם לכם ביום הראשון", מיד בתחילת העיון גילו חז"ל שלא יתכן לומר שיקח ביום הראשון את הפרי מהעץ, כי הדבר הוא מלאכה בשבת לפי הגדרתם, ולכן הם הסבו את "ולקחתם" שיש כאן תיאור של עיקר המצוה, עיקר מצות 4 המינים הוא בלקיחה, כלומר בהגבהה, מהרגע שהגביהם כבר יצא ידי חובת 4 המינים.

כאמור פירוש זה הוא טעות, עיקר מצוות 4 המינים הוא לשמוח בהם לפני ה', אבל מעולם לא חשב ה' שעיקר מצוות 4 המינים היא בהגבהתם.

נחתום את דיני שבת, בפסוקים העוסקים בדיני תחומים.
כבר כתבנו למעלה את הפסוקים מספר שמות העוסקים באיסור יציאה מחוץ לתחום
טז,כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. טז,כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ. טז,כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה': הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. טז,כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. טז,כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ. {ס}
טז,כח וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי, וְתוֹרֹתָי. טז,כט רְאוּ, כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת--עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ--בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. טז,ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.
לסיכום- משה אסר על עם ישראל ללקוט את המן בשבת, ולאחר מכן ציווהו ה' "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת".

חז"ל פירשו פסוק זה שיש איסור לצאת מחוץ לעיר בשבת, הם למדו מפסוקים אחרים שגם 2000 אמה מחוץ לעיר עדין נחשב כעיר, ולכן פירשו שיש איסור לצאת בשבת מחוץ לעיר 2000 אמה.

והנה אם נבדוק היטב במקראות נגלה, שדוקא מותר לצאת מחוץ לעיר בשבת, וכך היה המנהג בתקופת המקרא.

ותחילה נעיין בספר דברים
טז,ה לֹא תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז,ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. טז,ז וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ; וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.
נשים לב, בפסוק ז נאמר, שלאחר שיקיים את מצוות קרבן פסח, יפנה בבוקר וילך לאוהלו. מדובר באדם שבא מאחד השערים (פסוק ה), כלומר הוא לא גר בירושלים כי אם בשאר ערי ישראל, והתורה אומרת לו שלמחרת הקרבת קרבן פסח, כלומר ביום טוב ראשון של חג המצות, יפנה וישוב לאוהלו. נמצא שאיסור היציאה מחוץ לתחום בשבת, נעלם ואיננו.

נמשיך לעיין בספר מלכים
ב ד,יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. ב ד,יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים. ב ד,יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ. ב ד,כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת. ב ד,כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא. ב ד,כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה. ב ד,כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּי (אַתְּ) הֹלֶכֶתי (הֹלֶכֶת) אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. ב ד,כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ. ב ד,כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.
לסיכום- ידוע הוא הסיפור עם השונמית שאירחה בביתה את הנביא אלישע, ולאחר שמת בנה לקחה את אחת האתונות ללכת אל אלישע משונם להר הכרמל, ובפסוק כג נאמר שבעלה שאל אותה "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" הרי שביום ראש חודש או ביום שבת, מקובל היה אז ללכת לאיש האלהים גם אם הוא התגורר בעיר אחרת, משונם להר הכרמל. נמצא שהוכחנו שוב, שאיסור היציאה מחוץ לתחום נעלם ואיננו.

כעת נעיין בדברי הנביא ישעיה
סו,כג וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'. סו,כד וְיָצְאוּ וְרָאוּ--בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים, הַפֹּשְׁעִים בִּי: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן, לְכָל-בָּשָׂר.
גם כאן מנבא הנביא שלעתיד לבוא, יבואו כולם למקדש בכל שבת ובכל ראש חודש, כמובן שניתן לפרש את הפסוק כמדבר על הגוים, אבל על פי מה שביארנו למעלה אין צורך להוציאו מפשוטו.

כעת נחזור לדברי התורה בספר שמות, האיסור שציווה משה את ישראל היה, איסור של ליקוט מן בשבת, הדבר הוא מעשה חכם, יש בעשייתו טורח, ולכן הוא אסור בשבת. אח"כ אמר לו ה' שיצווה את בני ישראל, שבו ביום השבת במחנה ואל תצאו אל מחוץ למחנה, אבל כאמור עיקר הציווי הוא שלא יצאו מחוץ למחנה ע"מ ללקט את המן, אבל לטייל מחוץ לעיר להנאתו של האדם, אין בדבר איסור, והוכחנו את הדברים מספר דברים מלכים וישעיה.

לפני שנעזוב את הל' שבת, נעיין קצת בפסוקים שנכתבו אצל המקושש
טו,לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. טו,לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. טו,לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. {ס}
טו,לה וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. טו,לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה.

כאמור- בני ישראל ידעו שאסור לקושש עצים ביום השבת, בנוסף הם ידעו שמי שמחלל שבת יומת, אבל הם לא ידעו כיצד יומת, ואז שאל משה את ה', וה' השיבו שיומת בסקילה.
מדובר כאן בספר במדבר, כבר שהה משה בהר סיני 40 יום ו- 40 לילה, לפי דעת המסורת באותם 40 יום לימד ה' את משה את כל תורה שבעל פה, והנה הפסוק שלפנינו מלמדינו שלא לימד ה' את משה כלום בהר סיני מלבד המצוות שציווה משה את בני ישראל, והראיה שאפילו איזה עונש מגיע למחלל שבת לא ידע משה. אם אפילו עונש של מחלל שבת לא ידע משה אז מה הוא כן ידע?
בנוסף משה לא ידע מה דין פסח שני, מה דין ירושה של בנות כשאין בנים. כך שמי שקורא את פסוקי המקרא בצורה פשוטה והגיונית, יגלה על נקלה שכל מה ששמע משה בהר סיני הוא כתב בתורה לפנינו, אבל מעבר לזאת הוא לא שמע כלום מה'.
כמובן שניתן לפרש את המקרא שלפנינו בצורה שונה, אבל מה שכתבתי הוא פשוטו של מקרא.

תרומתי הצנוע לדיון.

מאיר

יפה אמרת

גם אני לא רואה את עצמי מהפכן, בעקבות הפנינים שמצאתי כאן בין בתרי הפורום.

הנקודה היא מהיכן באתי

אני אולפתי על שיטת הרמב"ם, שבכל מצוה מהמצוות הגיע אלינו פירוש מסיני, וזה הופרך.
אני חונכתי על דעת הרמב"ם, שכל מפי השמועה או מפי הקבלה (שנזכרו במשנ"ת להרמב"ם) הוא מסיני, או במסורת, מה שבטוח שהוא איננו פרי ההמצאה של חכמים, וגם דבר זה הופרך.

שיטת הרמב"ם מוכחת אצלי מהרבה מקורות, כך שחז"ל לדעתי סברו כמו הרמב"ם, ונמצא שסתרנו את השקפת חז"ל.

בנוסף וכאן הוא העוקץ שלא תוכל לעבור עליו בשלווה, העיון הביא לומר, שגם אותם הלכות שיוחסו לסיני (חצי עמוד מחברת), הם אינם מסיני דור אחרי דור, אלא הם הלכות שהיו מקובלות באומה ביד החכמים, ומכיוון שלא מצאו להם מקור בכתוב אמרו, הרי הם מסיני.

וההוכחות
גם בהלכות אלה יש מחלוקת, ההלכה מסיני כן או לא.
הלכות בסיסיות מהם לא יוחסו מסיני, וכיצד יתכן שהלכה בסיסית לא הגיעה מסיני, והלכה נדירה כן הגיעה מסיני.

מה דעתך ידידי הנערץ?

דרום חוקר
אם חפצך להוכיח כי אין כל או רוב פרטי ההלכות שבידינו מסורים בקבלה איש מפי איש הרי אין צורך להתאמץ שכן הרמב"ם באותה הקדמה שציטטת כבר הודה בדבר ומנה כמה עשרות הלכות וכתב שאפשר שהם כולם, אין צורך בחצי עמוד מחברת כדי למלא את מה שמנה שם.
אלא שפירוש תורה שבעל פה כולל גם את כוחם של חכמים להוציא פירושים על פי דרכי הלימוד שנמסרו או התפתחו ואת מחוייבותינו לחכמי ישראל כמחוקקים ופרשנים.
השאלה שנותרה היא מיהם אותם חכמים ולמה לא ימנה עליהם דרום חוקר. מאיר

מציץ_ונפגע כתב באשכול הצדוקים

מואדיב

למיטב ידיעתי , את כל המקורות הראשוניים בנוגע לצדוקים, ניתן להכניס לתוך פחות מעמוד אחד של A4 . אלפיים שנה אחרי שהם ירדו מבימת ההיסטוריה מבלי להותיר זכר , אתה מצפה שבעצור יהיה מישהו שיוכל לענות על השאלה מי היו הצדוקים?

***

מאיר
חוששני שבקצב ההכחשה של הדברים שהם מסיני, גם את כל מסורת חז"ל שהגיעה אלינו מסיני, יהיה ניתן להכניס בעמ' A4.

לעצם הענין
אינני מחפש תירוצים או דוחקים, ספר התורה גלוי וברור וגם פירושי חז"ל גלויים וברורים, אם שום דבר איננו מסיני, אנו נבלוש ונפרש את פשוטו של מקרא בצורה פשוטה והגיונית. 

והרי כל בר בי רב יודע שחז"ל עקרו את פשוטו של מקרא, וכולם גם יאמרו לך שהדבר הגיע במסורת, כי כך צריך לפרש, והנה להפתעתינו גילינו ששום דבר איננו מסיני.

***

בנוגע ל-13 מידות שהם מסיני, הרי שהדבר מוכחש מיסודו, הלל מנה רק 7 מידות שהתורה נדרשת, ורק ר' ישמעאל שהיה בדור שאחריו מנה 13 מידות, וגם בשיטת הלימוד היתה התקדמות ושינוי.

אלא שהפעם מצאתי לי חבר נכבד לדעה, מיכי מיודענו, תוכל להתבסם מנועם אמרותיו ודבריו.
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1120818

***

מאיר
בעבר התכתבתי עם מיכי, הוא טוען שתושב"ע זהו משהו היולי, לא מוגדר, ואני טוען (בעקבות הרמב"ם) שתושב"ע זהו ביאור דיני התורה בצורה ברורה.

למשל ישיבה בסוכה
לפי מיכי מסיני נמסר רק שישבו בסוכה הראויה לישיבה
ולפי דעתי כפי שכתב הרמב"ם, אם יש מסורת בדין זה, הרי שהמסורת גם ביארה בדיוק מהו גודל הישיבה בסוכה.

לומר שיש לי מסורת, שצריך לישב בסוכה הראויה לישיבה, זה איננו מסורת, זה איננו תושב"ע, זה מה שכתוב בתורה במפורש, וכי ציותה תורה לישב בסוכה שאיננה ראויה, כל התועלת במסורת של תושב"ע זה ביאור דיני התורה, מהו גודל הסוכה, וכפי איך שביאר הרמב"ם.

גם מהי זונה
יפרש מיכי בצורה היולית מופקרת
אבל וכי בכל אותם דורות לא התחתנו הכהנים? מדוע לא שאלו החכמים מה היתה ההוראה בדור הקודם? עם פירושים היולים אי אפשר לקיים מצוות, דברי התורה זוקקים ביאור מפורט ולא ערפילי.

***

לא איכפת לי שתסבור כמו מיכי שתושב"ע זהו פירוש ערפילי היולי לא מוגדר ולא ידוע, ואם תרצה חצאי ביאורים מילים, רק שלדעת הרמב"ם מי שסובר כך מכחיש את המסורת, הוא איננו מאמין בתושב"ע, ודברי מכוונים לפשטי הרמב"ם ולמילותיו הישירות, ולא לביאורים בלתי מוגדרים שאי אפשר להבין מה היה הביאור ומהי תושב"ע, ומימלא גם אי אפשר להקשות על כך.

דרום חוקר
אין כוונת הרמב"ם שכל פרטי המצוות נאמרו בסיני שהרי הוא כותב שם בהקדמה שכל דבר שנאמר בסיני לא תיפול בו מחלוקת ומכאן שכל דבר שנפלה בו מחלוקת אינו בקבלה אלא בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם והאריך שם בזה.  מאיר

מאיר היקר

התעלמות לא תועיל כאן, וגם ראש קטן לא יועיל כאן, חוששני שנתעלמו ממך לרגע דברי הרמב"ם בהקדמה למשנה, לכן אני אזכיר לך את דבריו.

כך כתבת
< איש לא אמר שהלכה למשה מסיני איש מפי איש מהי בתולה או מהי זונה.
אך זה שזונה אסורה לכהן ושכהן גדול ישא בתולה אינו ניתן לויכוח. >

איסור זונה או חיוב בתולה איננו תושב"ע, זה תורה שבכתב, הדברים כתובים במפורש בכל ספרי התורה, תושב"ע זהו ביאור מה שלא נכתב בתורה.

חז"ל אמרו שיש בידיהם מסיני ביאור לכל פרטי המצוות מסיני, הדבר קשור לפרשת השבוע שלנו פרשת בהר, מה שמיטה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל התורה ניתנה למשה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני.

וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה עמ' ב' (מהדורת הרב קאפח), כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.
הרמב"ם מדגים זאת במצות סוכה "והנה לך משל, אמר לו ה' [למשה] בסוכות תשבו שבעת ימים, וגם הודיעו יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים ... ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח [משה] עליו השלום קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופרושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה" (ע"כ מפרהמ"ש)

ידידי הנכבד, שמת לב, תושב"ע זה ביאור התורה שבכתב, ולא לימוד טעמי המקרא.

גם אתה נוכחת כאן בעוצמת הראיות שכתבתי, שאין כאן שום תושב"ע, כי בהכל יש מחלוקת, ולבסוף לא מצאת מה לומר אלא שאין תושב"ע.

***

בנוגע לנידון דידן בדיני נישואין של הכהנים, לכאורה לא חידשתי כלום, זונה פירשתי כר' אלעזר, אישה בבתוליה פירשתי כר"א ור"ש, כמו שאומרים אני נמצא בחברה טובה, אלא שהדגש כאן הוא כיצד לקרוא את דברי התורה בצורה פשוטה והגיונית, כאשר נאמר בתורה "והוא אישה בבתוליה יקח" אין הכוונה לאיסור בוגרת, גם ר"א ור"ש סברו כך, כי התורה ממשיכה לבאר מה כוונתה, זונה חללה אלמנה וגרושה אסורות כי אם בתולה, כך שלהעמיס על אישה בבתוליה איסור בוגרת, הדרך רחוקה.

***

לסיום

מה שאתה יכול לומר, שהלכה מסיני לא נאמרה כאן בדיני נישואין לכהנים, וכאן בדיני נישואין לכהנים לא הגיע אלינו מסיני כלום, שלא כמו שכתב הרמב"ם שיש בידינו ביאור על כל מצוה ממצות התורה.

אנו נמשיך לחקור בדברי חז"ל, ולבסוף נגלה שבכל הדברים אין מסורת, ישארו לנו 40 דברים שבהם חז"ל השתמשו במושג הלכה למשה מסיני במפורש.

גם שם נמצא שיש מחלוקת בין חכמים, חלקם סברו שהדברים מסיני, וחלקם סברו שגם באותם 40 הלכות הם אינם מסיני, (מחלוקת האם הדין מסיני כן או לא).

ואז לאחר שזאת תהיה תמונת המצב, בדברים הבסיסים יש מחלוקת, ובדברים שהם מסיני יש מחלוקת בין החכמים ליחוס מסיני, ישאר להכריע, האם מי שאמר שיש בידו דין שהוא מסיני, האם הגיע אליו מסורת נפתלת ומיסתורית לאותו דין שהוא מסיני (בעבר ייצג התלמיד את חז"ל, שדבר זה בגלל הגזירות והשמדות), או שמא יש כאן יחוס של הלכה נפוצה בין החכמים מסיני, כי לא נמצא לה מקור בכתוב, אבל מסורת רציפה עד סיני דור אחרי דור אין.

***

מאיר הנכבד

לא נשאר בדיון כאן שום דבר נסתר, תמונת המצב ברורה וגלויה, וגם דעת חז"ל הוצגה ללא כחל וסרק, והבוחר יבחר.