התמודדות עם חורבן ואבל במקורות חז"ל

חורבן בית המקדש השני הוא אסון הנורא ביותר של ימי חז"ל, ובאמצעות יחסם אליו, אפשר לאבחן את דרכיהם ביחס להתמודדות עם חורבן ואבל בכלל. באשכול הזה אני מבקשת לבחון מקורות המתמודדים עם השאלות התיאולוגיות הנגזרות מחורבן וממוות.

שיטות שונות יש להתמודד עם החורבן, עם השבר התיאולוגי האפשרי בעקבותיו ועם השאלות המערערות שהוא מעלה ביחס להנהגתו של א-להים בעולם. רוב השיטות והדרכים, נמצאות, לענ"ד, במרחב שבין ארבע אלה:
 
א. לית דין ולית דיין – ביטול האמונה מיסודה, והבנה כי אין א-להים ולכן אין לצפות לצדק ולעקביות בדרכו של העולם.
ב. נסתרות דרכי האל – אמונה כי א-להים קיים ושופט את הארץ, אך שיקוליו נסתרים מבינת אנוש.
ג. צידוק הדין – קבלת המציאות כרצון הא-להים, וביטול של כל ניסיון להסבירו ולמצוא בו הגיון. שיטה זו דומה לשיטה קודמת, אך בניגוד אליה, היא אינה משאירה מקום לכעס או טרוניה כלפי אלהים.
ד. במה חטאנו? – קבלת העיקרון של שכר ועונש וחיפוש הסיבה והטעם לעונש במעשי הנענשים (האב, האם או הבנים עצמם).

כל אחת מן השיטות הללו יכולה להיות מיושמת ברמה הפרטית (במקרה של אובדן אישי) וברמה הלאומית (אל מול חורבן בית המקדש א אסונות לאומיים אחרים, כדוגמת השואה).
הניתוח של המקורות באשכול ייעשה בשתי הרמות גם יחד, גם כדי להדגיש את משמעות הדיון על חורבן בית המקדש והבניה שלאחריו, ככזה שיש לו גם פנים פסיכולוגיסטיים פרטיים.

אני חוזר על שאלתי.
האם בעיתוני התקופה אפשר לקרוא על ירידת טעם הפירות לאחר חורבן המקדש ?
התנא בחר להציג את חורבן הבית כמקור כל הפורענויות וקלקול העולם מסיבות אמוניות, אין בכך משום הכרעת הדיון איזה מאורע היה משמעותי יותר הסטורית.  מאיר

נו? באמת!

אתה מספיק זמן בעצכ"ח כדי לדעת שתיאולוגיה והיסטוריה הן אחיות תאומות.
הביטוי המשנאי משקף מצב ענינים ריאלי המוגדר בפי התנא כ'אין יום שאין בו קללה ' או 'ניטל טעם הפירות'.

פרופסור
המשנה בסוטה היא תפיסה היסטורית או תיאולוגית ? מאיר

ימי-מאיר:

ההפנמה וההתפכחות לאחר מרד ב"כ לא הייתה בשל אופיו של החורבן, אלא מהשניות שלו. מנסים פעם, מנסים פעמיים. לא עוד. ואין זה קשור לויכוח בינינו.
אמנם אינני תלמיד חכם, אבל את ההבדל בין יהודה והגליל אני עוד מכיר! כשכתבתי 'יהודה לא גלתה מעל אדמתה' התכוונתי להפקיע מהתפיסה העממית הרווחת שעלתה בדבריך כביכול לאחר מרד ב"כ הייתה יציאה  בכפיה לגלות נוסח בית ראשון. אתה ניסית לשוות למצב שאחרי המרד אופי של חורבן וסיום החיים היהודיים, ואני הצבעתי דווקא על ההתפתחות, עליית רמת החיים והפריחה הרוחנית שעלתה עשרת מונים על המצב שלאחר חורבן הבית. 

ולגופו של עניין, הרי משנה במסכת סוטה (ט, יב): 'מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות'.

משנה זו המשקפת יותר מכול את הלך הרוח שלאחר החורבן, עוסקת בסמוך בקטסטרופות אחרות כמו 'פולמוס של אספסיינוס' 'פולמוס של טיטוס' ו'פולמוס האחרון'. ולמרות הכול תולה המשנה את כל הרעה בחורבן בית המקדש דווקא. כל כך קשה היה לעורך לכתוב 'מיום שחרבה יהודה אין יום שאין בו קללה'?  תוקן על ידי - פרופיסור - 25/04/2006 11:50:19

ובאשר לדבריך כי יהודה לא גלתה מעל אדמתה וכי ארץ ישראל המשיכה להוות המרכז הרוחני, אין כל סתירה שכן הגליל גם הוא מארץ ישראל אך לא מארץ יהודה.
רבי ובני דורו וכן הדור שלפניו והדורות שלאחריו פעלו בטבריה ציפורי ושאר ערי הגליל. מאיר

פרופיסור,

תודה.



ישרן,

ילד הוא חיצוני? ההבנה כי שלושה שותפים באדם, היא סוג של חידוש על האינסטינקט היסודי של בני האדם. היא לא טריוויאלית, כפי שאתה מציג אותה. גם בהנחת יסוד של שלושה שותפים, עדיין ההבנה של פיקדון, היא צעד אחד קדימה, לניטרול כמעט של השותפות האנושית בילד.
גם במקדש יש שני שותפים - העם וא-להים. גם במקדש, הנחת היסוד האינסטינקטיבית היא, שבני האדם הם אלה שבונים או הורסים אותו. גם בעניין המקדש, ההבנה שא-להים הפקיד אותו (או את אפשרות קיומו) בידי בני האדם, ויכול לכשירצה לקחתו בחזרה, היא צעד אחד קדימה.
אני בהחלט רואה מקום להקבלה - גם מבחינה תיאולוגית, אבל בודאי מבחינת האבל והצער האישיים.