הרב סלומון והמקוה החב"דית

אני כותב אשכול זה לבקשת ווטו, אולי הארכתי במקום שהיה עלי לקצר, וקיצרתי במקום שהיה עלי להאריך, אולם מה אעשה, וכל שיש לומר בנושא מבחינה הלכתית הוא במאמרים שאליהם ציינתי.

מה שהביא לכתיבת האשכול הוא הידיעה הבאה:

http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=1403&cat_id=1

כשלפני מספר חודשים הוחל בבניית שלוש מקוואות טהרה חדשים בפתח-תקווה, פנה מנהל בית חב"ד בעיר, הרב אשר דייטש, אל רב העיר, הרב ברוך-שמעון סלומון, בבקשה שאחד המקוואות ייבנה על-פי שיטת אדמו"ר הרש"ב' (בור על גבי בור). הרב סלומון השיב לו, כי אם הרב אלישיב יורה לו לעשות כן, הוא יאשר את העניין.

הרב דייטש במקום לשאול את רב העיר מדוע יהיה זה הרב אלישיב שיחליט אם חסידי חב"ד בפתח תקווה ראויים למקווה כמנהגם, פנה לרבה של כפר חב"ד וסיפר לו על המקרה.

הרב אשכנזי-רב הכפר, שראה בבניית מקווה חב"ד בפתח-תקווה חשיבות מיוחדת, נסע אל הרב אלישיב להתחנן לפניו להרשות לרב סלומון את בניית המקווה החב"דית, אך כשהרב אשכנזי העלה בפניו את בקשתו, השיב לו הרב אלישיב שהוא אינו יכול לאשר את הדבר, כיוון שמחר יבקש כל חוג את הבקשות שלו, ולא יהיה לדבר סוף.

הסוף אולי לא היה "מחר", אך היה מהר מאוד.

בימים אלו, תוך מספר חדשים מאז הבקשה אל הרב אלישיב, אישר הרב סלומון את בניית המקווה החב"דית, ולא מטוב לב או בגלל שתדלנות רבנית, אלא מפני ש"אשה חב"דית" תושבת העיר, עתרה לבג"ץ נגד סירובו של הרב סלומון להתיר בניית המקווה החבד"ית, ותוך כדי שמיעת העתירה בבית המשפט, הודיעו אנשי המועצה הדתית, שהם יאשרו את בניית המקווה החב"דית בעיר.

אין זו הפעם הראשונה שהרב סלומון מפסיד בקרב נגד אשה.

לפני מספר חדשים סיפרתי כאן בפורום, על עתירה לבג"ץ שהוגשה נגד הרב סלומון ע"י אשה, על שהחברה קדישא המקומית סירבה להרשות לה להספיד את אמה בבית ההלוויות העירוני "סגולה", ומיד לאחר הגשת העתירה הסיר הרב את צו האיסור.

אם החילות לנפול לפניהן, נפול תיפול.

אם האשה שרצתה להספיד את אמה היתה אמזונה מ"קולך", הרי האשה שהביאה לכניעתו בפרשת המקווה החב"דית היתה "סתם" אשה, שפעלה על דעת עצמה, מבלי שבית חב"ד פתח תקווה או כל גורם רשמי אחר של חב"ד לא היו מעורבים בהגשת בקשתה לבג"צ.

אשרי המאמין.

אילו ירד הבג"ץ לעולם רק כדי להכריח אח הרב סלומון להתיר בניית מקווה חב"דית בעירו דיינו.

אם הבג"ץ ירד לעולם רק כדי להעביר מסר לרבני הערים, שכרבני ערים עליהם לספק את צרכיהם הדתיים של כל בני העיר, לפי אורח חייהם, ולא לשלוח אותם "להתחנן" לזכויותיהם לפני "גדול" זה או אחר, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת.

עד כאן הרקע והפרשנות לסיפור שהביא לכתיבת האשכול.
____________

המקווה והמקווה החב"דית.

"מקוה מים" אינו אלא הגדרה למקום אסיפת מים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם...". (שמות פרק ז פסוק יט).

ואילו "מקוה טהרה" הוא הגדרת מקום אסיפת מים המשמשים לטבילת טהרה.

עם הזמן נתקבל הביטוי "מקווה" (בהשמטת ה"טהרה") כמתאר מבנה שבו "בריכה" המיועדת לטבילות טהרה ובעיקר של הנשים הנדות.

"אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי". (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף א).


טבילת הנדה והזבה.

אם תחפשו מקור מפורש בתורה לטבילת הטהרה של הנדה או הזבה, לא תמצאוהו.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קצז אות א) מביא הסברים שונים, למקור טבילה זו.

א. שבימים וטבילה תלה הכתוב שנאמר (ויקרא טו יח) ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכתב הרב המגיד שזה הבנין אב הוא בספרא.

ב. ועוד דרשו רבותינו בפרק במה אשה (סד:) שבעת ימים תהיה בנדתה (שם שם יט) בנדתה תהא עד שתבוא במים, וכתב סמ"ג, (לאוין קיא לו:) על זה: מכאן לטבילת נדה מן התורה.

ג. ורב האי פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בקל וחומר ממגעה שנאמר (שם שם כא) והנוגע במשכבה ירחץ במים.

ד. ורבינו יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין, שנאמר שם (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא, ודורש בסוף ע"ז (עה:) במים שהנדה טובלת בהם, ובדברי הקבלה כתוב: (זכריה יג, א) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה עכ"ל"

והם כדברי התוספות ביבמות דף מז ע"ב ד"ה במקום, והביאם הרא"ש בסוף נדה פ"י סי' ח.


הטבילה במים והמים המטהרים.

"אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". (ויקרא פרק יא פסוק לו).

"אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים, תלמוד לומר בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע, או מה מעין מטהר בכל שהו אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין, המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה". (ספרא שמיני פרשה ט ד"ה פרשה ט.

במשניות "מקוואות", מצאנו מספר משניות העוסקות בבעיות ב"מים שבמערות" לגבי דיני טבילה:

"מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה ...". (פרק ד משנה ד).

"כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטביל בהם כמה שהם עוקת המערה אין מטבילין בה ...". (פרק ו משנה א).

"... מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה". (פרק ז משנה ז).

ולמה עוסקות כל אותן המשניות דוקא במים ש"במערה"?

מפני שאף שהיו שטבלו במעינות, היו "רוב טבילות שלהן במערות, ולכן קרי למקוה מערה". (ר' עובדיה מברטנורא שם).

המערות אולי היו מקום צנוע לטבילה, אך מימיהם היו מסריחים:

"שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין, התחילו ועשאום קבע - גזרו עליהם טומאה. מאי קבע? - אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין". (שבת דף יד עמוד א).

בפירושו למשנה, (זבים פרק ה משנה יב) הרחיב הרמב"ם בהסבר הבעייה שגרמו ה"מים הסרוחים":

"והבא ראשו ורובו במים שאובין גזרו גם עליו שיהא טמא ופוסל את התרומה, מפני שטבולי יום באותו הזמן היו טובלין במי מערות וכיוצא בהן, והן מים מלוכלכים וסרוחים שכבר נתעפשו, וזה דבר שאינו פוסל את המקוה, והיו רוחצין אחר כך במים שאובין דרך נקיות, ונמשך הדבר ונתרבה עד שהיו ההמון סבורים כי מים שאובין שבהן מתרחצים בסוף הן העיקר והן שמטהרין, ומזלזלין במי מקוה מחמת לכלוכו ואינם מתכוונים בו טבילה לשמה, לפיכך גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שהוא נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה כדי שיסמכו על מי מקוה וידעו שהוא המטהר, ולקיום ענין זה וחזוקו הפליגו בכך ואמרו שאפילו האדם הטהור שאין עליו שום טומאה ואינו צריך טבילה כל זמן שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין נעשה פוסל את התרומה כמו טבול יום מן הטעם שהזכרנו, והוא כדי שלא יתרחצו במים שאובין אחר הטבילה כלל".

בעבר כשכל הישובים היו ליד מקורות מים, לא היה מחסור במקומות טבילה כשרים, היו הטבילות במערות, ובמעיינות, וכנראה גם בנהרות, (אף שישנן דעות האוסרות טבילה בנהרות, כנראה שגם טבלו שם), וכמו שכתב הרמ"א, (שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף ב):

"... אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו".

אך מה עשו דיירי ודיירות ישוב ללא מעיינות, שלא ירדו בו גשמים בכמויות שיספיקו לכל טבילות השנה, ושלא היה באפשרותם לנסוע לעיר שישנו בה מקום טבילה?

היכן היה מקום כזה?

במצדה.

אשר גרוסברג כותב במאמרו "המקווה במצדה" (תחומין יז עמודים 389-399).

המקוה:

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/ishut/ishut35.htm

בחפירות מצדה-מעוז האיסיים, מצא יגאל ידין כמה מקוואות. אחד מהם, זה הנמצא בחומה הדרומית, התפרסם יותר מאחרים, ביום ג' כ"ח שבט תשכ"ד, ביקרה בו משלחת מ"המרכז לטהרת המשפחה" בראשות הרב מינצברג, שבדקה את המקווה.

יגאל ידין שתיאר באריכות ביקור זה, ( י' ידין, מצדה: בימים ההם - בזמן הזה, חיפה ותל אביב, תשכ"ו, עמ' 166-164. ראה גם: י' ידין, "מצדה, עונת החפירות הראשונה", תשכ"ד, ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 29 (תשכ"ה), עמ' 104-102), כתב, כי הן המשלחת והן הרב גורן אישרו כי המקווה בנוי לפי כל כללי ההלכה.

את שיטת ההכשרה של המקווה הוא תיאר על-פי שיטת ההשקה.

בין הרבנים במשלחת היה גם הרב שמואל הכהן וינגרטן. שכתב מאמר על שיטת ההכשרה של המקווה, ("המקוה במצדה (עיון בהלכה)", סיני, סז (תש"ל), עמ' פג-צג ושיער, כי המקווה הוכשרה בשיטת הזריעה.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hamikve-4.htm

[מהי הכשרה ע"י "זריעה" ומהי הכשרה ע"י "השקה"?

במאמרם "הכשר מקוואות בימינו", (תחומין טז מעמוד 112), מתארים הרב שלמה דיכובסקי ואיתי בז'סקי את צורות ההכשרות השונות, ואת הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהן:

ה. הכשר מקוה ע"י זריעה, (עמוד 117):

הביטוי "זריעה" בהכשר מים מופיע במסכת פסחים (לד עמוד ב):

"מכדי זריעה נינהו, מה לי השיקן ואח"כ הקדישן, מה לי הקדישן ואח"כ השיקן" - ופרש"י: "ומיא סלקא להו השקה, דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשו חיבור ובטלו".

הכשרת מים ע"י זריעה משמעותה מילוי האוצר במים, עד אשר ישפכו ממנו מ' סאה למקוה, כאשר האוצר מתמלא תוך כך במים אחרים שאובים.


ו. הכשר מקוה ע"י השקה מן הצד.

הדרך המקובלת להכשר מקוה היא באמצעות אוצר מן הצד, שבו נקב השקה בכותל המפריד בינו לבין המקוה. כאשר ממלאים את המקוה במים שאובים, נוצרת השקה בין מי האוצר שהם מי גשמים לבין מי המקוה.

המעלה באוצר זה היא שמי האוצר אינם מתחלפים כעבור זמן קצר כמו באוצר זריעה האמור לעיל. כמו"כ, אין צורך להקפיד שהמקוה יהיה ריק ויבש לפני מילויו מחדש (מחשש ג' לוגים מים שאובים), כי מי המקוה כולם שאובים ונכשרים ע"י השקתם. ואכן, בחלק גדול מן המקוואות צירפו אוצר השקה מן הצד לאוצר זריעה, כך ששני האוצרות מגבים זה את זה.

עם זאת יש גם באוצר זה בעיות הלכתיות לא מעטות ...]


על ה"ארבעים סאה" שבמקווה במצדה כותב אשר גרוסברג:

"... סימני המים על קירות המקווה מאפשרים לנו לדעת בכמה מים השתמשו לטבילה, וממילא נלמד מהם על שיעורי המידות - אמה, ביצה, רביעית וסאה - בהם נקטו הקנאים במצדה. שיעורים אלו גדולים מעט משיעורי ה"ר אברהם חיים נאה, וקטנים הרבה משיעורי החזון-איש. לפיכך נוכל לומר כי אנשי מצדה נקטו בשיעורי המידות הקרובים לשיעורי רא"ח נאה, ולא בשיעורי החזון-איש. אמנם, איננו יכולים לעמוד על דיוקם של השיעורים בהם הם נקט".

כיצד הכשירו את המקווה?


המקווה בנוי משלוש ברכות ... שתי הברכות הראשונות מחוברות ביניהן בנקב, שקוטרו 4 ס"מ. קוטר זה הוא רק מצד ברכה א, בעוד שמצד ברכה ב קוטרו 3.5 ס"מ. הנקב נמצא בגובה של 85 ס"מ מרצפת הברכות, וכ- 30 ס"מ מתחת לקצהו של הקיר המפריד ביניהן.

א. האפשרות שהמקווה הוכשר בהשקה

הדרך בה מתאר ידין את הכשרת המקווה במצדה לטבילה היא על-פי שיטת ההכשרה של מקווה באמצעות אוצר השקה, וכך סבר גם הרב גורן. בשיטה זו המקווה בנוי משתי ברכות. ברכה אחת היא האוצר, ובה נשמרים מי גשמים שאינם שאובים. הברכה האחרת היא ברכת הטבילה. מי ברכת הטבילה מוכשרים על-ידי השקת מימיה למי האוצר באמצעות נקב בקיר שביניהן. דרך זו מאפשרת לרוקן את ברכת הטבילה ולנקותה, ולאחר מכן להכשירה שנית לטבילה עם מים נקיים.

כאשר קוטרו של הנקב הוא "כשפופרת הנוד", קיים מצב של "עירוב מקוואות", ושני המקוואות נחשבים כאחד. השיעור "כשפופרת הנוד" מוגדר במשנה (מקוואות ו,ז): "כשתי אצבעות חוזרות למקומן." התוספתא (מקוואות ה,ד - מהדו' צוקרמנדל עמ' 657) מבהירה כי הכוונה ל"בינונית של כל אדם" - כלומר: שתי האצבעות הסמוכות לאגודל (מפרשים), והן צריכות להסתובב בנקב בקלות. במצב זה ניתן להכשיר גם מקווה שפסולו מהתורה, כמו מקווה חסר (שאין בו 40 סאה), מכיוון שהוא נחשב כחלק מהמקווה הסמוך לו (האוצר), ויחד יש להם כמות המים הדרושה למקווה.

בדיקה של קוטר הנקב המחבר בין שתי הברכות מראה כי שתי אצבעות יכולות להיכנס לנקב מכיוון ברכה א, אך הן אינן מסתובבות בו בקלות. מכיוון ברכה ב הנקב צר יותר (3.5 ס"מ), וכלל לא ניתן לסובב בו שתי אצבעות. אם אמנם המקווה במצדה הוכשר בשיטת ההשקה, נראה שאנשי מצדה לא סברו כדעה הדורשת נקב "כשפופרת הנוד" בהכשרה של מים שאובים". (אשר גרוסברג / המקווה במצדה, תחומין יז עמוד 389).

לעיל הובאו דברי גרוסברג שכתב:

" שתי הברכות הראשונות מחוברות ביניהן בנקב, שקוטרו 4 ס"מ. קוטר זה הוא רק מצד ברכה א, בעוד שמצד ברכה ב קוטרו 3.5 ס"מ".

ה"פאר הדור" (חיי החזון איש, ח"ג ת"א תש"ל, פרק כ"א הערה 176), מספר בשם הרב דוד מינצברג שהנקב היה בקוטר של 4-3.5 ס"מ, (וכפי שהוא במאמרו של גרוסברג דלעיל).

יעקב גרשון וייס מחבר הספר "מדות ומשקלות של תורה" מספר (עמוד שעו בהערה 10 כותב:

"וכפי נראה יש שיבוש באחד המקומות, ושאלתי את הר"ש ויינגרטן ואמר לי שבמאמרו אין שיבוש".

מהו גודל "שפופרת הנוד" בשיעורי החזון איש?

ב"שיעורין של תורה" (שיעורי החזון איש) שיעורי המצוות עמוד סד סימן י"א, הוא כותב:

"נקב לחיבור מקוואות- לחבר מקווה שאובין עם מקום כשרה צריך שיהיה הנקב כשפופרת הנאד, והוא כשתי אצבעות (שאצל האגודל חוזרות בריווח, ובנקב עגול שיש בקוטרו באמצעו 5 ס"מ והיקפו 15 כבר יש שם שייעור לחבר המקוואות".

האיסיים בטח שלא הקפידו על שיעור חזון איש.

אם בעבר הרחוק ביותר היו הטבילות בטבע-במקורות המים הטבעיים שהיו ליד הישובים, וכאשר היהודים עברו לגור בערים, היו הערים ליד נהרות, (ששימשו כאמצעי תחבורה), ואז או שהטבילוה היתה בנהרות, או שבנו את המקוה לא הרחק מהנהר, וחפרו תעלה שהזרימה מים מהנהר למבנה המקווה, כך שהמקווה הפך להמשכו של הנהר, וכשם שהנהר היה כשר לטבילה כך היה המקוה.

אך לא בכל מקום היה נהר, מה עשו שם?

שם המציאו "פטנט" אחר:

בנו שתי בורות:

א. "בור רזרבי" המכיל לפחות ארבעים סאה מי גשמים הטהורים לטבילה.

ב. "בור טבילה" המכיל מים שאובים-מים רגילים שמצד עצמם אינם כשרים לטבילה, אך היות והם מחוברים לבור מי הגשמים, הופכם חיבורם ל"מי גשמים" הכשרים לטבילה.

מה שנשמע פתרון פשוט שאין כמוהו-הפך לפתרון מסובך שאין כמוהו. זה לא טוב, זה לא מהודר, וזה לא כשר, וזה לא לפי שיטת החזון איש.

אחד הספרים הקלאסיים בבניית מקוואות הוא ספרו של הרב ניסן טלושקין "טהרת מים" שבסימן סד-סה הוא מתאר בסיוע תרשימים את ה"מקוואות בדור שלפננו ושל עכשיו".

ההתנגדות למקווה החב"דית בפתח תקווה לא היתה הראשונה, על התנגדות לבניית מקוה כזו בבני ברק, ניתן להבין ממאמרם של הרבנים שלמה דיכובסקי ויצחק מרוה "מקוה על גבי מקוה" (תחומין יא עמוד 248.

במאמר זה דנים הכותבים במקווה החב"דית ו"בעיותיה" והצעת הפתרון שלהם.

לפניכם סיפורם על המקווה החב"דית:


"א. שיטת מהרש"ב מלובביץ' בבנית מקואות

1. מקוה על גבי מקוה - השקה תחתונה

בספר טהרת-המים להרה"ג ר' ניסן טלושקין זצ"ל הובאה רשימת הוראותיו של האדמו"ר מהרש"ב מלובביץ' זצ"ל, בענין בנית מקוה, שהעתיק לעצמו הרה"ג ר' יעקב לנדאו זצ"ל. בין שאר ההוראות מובא:

א. רצון קדשו של כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע היה, שיעשו מקוה ע"ג מקוה, היינו שבתחתונה יהיו מי הגשמים, וממעל לרצפה תהיה המקוה ממים הרגילים, אשר בה יהיו טובלים (כ"ק נבג"מ הכריע לעשות את המקוה מי הגשמים למטה, מחשש "נתן סאה ונטל סאה", לחוש לדעת הראב"ד. וכשהיא מלמטה, רחוק הדבר שיתערבו מצד שינוי מדת חום שבמים).

ב. ההשקה תהיה ע"י נקב שמחזיק טפח על טפח. ובטעמו של דבר, נאמר לי מפי קדשו, שעכשיו - דהיינו בזמן שהיה הדיבור אלי על זה - אינו זוכר; אבל היה לו טעם בזה, שיהיו שני נקבים כאלה - אחד במקום אחד, והשני בפינה אחרת. וזה פשוט, מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם, ולא ירגישו בזה.

על הוראתו הראשונה של האדמו"ר זצ"ל, לקביעת השקה תחתונה ולא השקה מן הצד, יצאו עוררין מצד אחד וסנגורים מצד שני. דבריהם פורסמו בכתבי עת שונים. לאחרונה התחדש הויכוח ההלכתי בנושא, עקב התקנת שתי מקואות (מתוך ארבע אחרות) במקוה ברח' אחיה השילוני בבני ברק, בהתאם לשיטת האדמו"ר מהרש"ב. דברי המערערים נכללו בחוברת "להבדיל בין מים למים", מאת חבר אברכים בשכונת רמות, בירושלים; ודברי המצדיקים נכללו בחוברת "יתבררו ויתלבנו הדברים", בהוצ' אגודת בני תורה, בשכונת רמות, בירושלים.

היות ורבותינו הפוסקים יסדו לנו, כי מן הראוי לצאת ידי כל הדעות בעשית מקוה - עיין שו"ת תשב"ץ (ח"א סי' יז) ושו"ת עמק-שאלה (להרה"ק מהורונסטייפל סי' נז) - יגעתי למצוא דרך להתקין את הוראותיו של האדמו"ר מהרש"ב, באופן שלא יהיה מקום להשגותיהם של המקטרגים".

מדבריהם ניתן להבין שהבעיות עם "מקוה החזון איש" הן חמורות יותר מבעיות המקווה החב"דית והם "ממליצים" על החב"דית עם "תיקונים".


נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר



תוקן על ידי - נישטאייך - 30/04/2006 15:09:27

בעל בעמיו

<"בשביל מה יש מושג של מרא דאתרא?">

האם ידוע לך מתי היה מושג שכזה?

רבני ערים ממשלתיים, אינם יותר מאשר פקידים ממשלתיים, שעליהם לספק שירותי דת, ומכאן גם אפשרות הערעור לבג"ץ.

לפניך תהליך בחירת רבני ערים מבג"ץ 6499/99 - המפד"ל נ' הרב שלמה בן עזרא ו-6 אח' . פ"ד נג(5),.

"... בתקנות בחירות רבני עיר, התשל"ה-1974, והן תקנות שהתקין השר לענייני דתות מכוח סמכותו בסעיף 13 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, תקנות אלו, כשמן, עניינן בבחירות רבני עיר, ורב עיר הוא רב של ישוב שהוא עירייה או מועצה מקומית (תקנה 1 לתקנות). דרכי בחירתו של רב עיר סבוכות משהו, ואנו לא נדבר אלא בעיקריהן, ככל שאלה לענייננו.

שלושה המה הגופים שידם רב להם בבחירתו של רב עיר: האסיפה הבוחרת ברב העיר, ועדת הבחירות והשר לענייני דתות.

האסיפה הבוחרת היא הגוף הבוחר ברב העיר. מספר חבריה הוא זוגי וקובעות אותו מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית (תקנה 6(א) לתקנות). אשר להרכבה של האסיפה הבוחרת: שליש מחבריה הינם נציגי מועצת הרשות המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי הכנסת (תקנה 6(ב) לתקנות). הבחירות הן אישיות, ישירות, שוות וחשאיות (תקנה 1 לתקנות).

ועדת הבחירות היא בת חמישה חברים: שניים מהם בוחרת מועצת הרשות המקומית, שניים המועצה הדתית, והארבעה בוחרים ביושב-ראש. ועדת הבחירות היא המנהלת את הבחירות והמפקחת עליהן.

השר לענייני דתות מלווה את הבחירות מתחילתן ועד סופן, ומשגיח הוא כי תהליך הבחירה יזרום ללא תקלות. השר מודיע ברשומות על הצורך לבחור ברב עיר (תקנה 4(א) לתקנות); השר מודיע לרשות המקומית ולמועצה הדתית על הצורך להקים ועדת בחירות (תקנה 4(ב) לתקנות); השר מוסמך להתלות הליך בחירת רב עיר (תקנה 4(ג) לתקנות); והשר מוסמך לעשות מעשים מסויימים במקום שבעל-סמכות חדל מעשותם (תקנה 14(ג) ו-(ד) לתקנות).

האם לדעתך מי שנבחר לרב עיר הוא גם נבחר למרא דאתרא?
  עולם הפוך אני רואה

זו הודעת הנהלה:

שלוש ההודעות האחרונות הועתקו לאשכול חדש,

צורתם של לוחות הברית

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1995367

נא לכתוב רק שם בנושא זה, על כל השלכותיו.

כשהגמרא והמסורת היהודית קובעים שהלוחות היו מרובעות .

ולעומתן

מיכאל אנג'לו מסיבות אסטטיות התלויות בקונצפציה של "משיכת מכחול מעדנת" בתפיסת אמנות  הרנסאנס, ולאחר מכן הכנסיה במאה ה17 מאמצת זאת בהשקעתה השיטתית בפרסקות האיטלקיות - כדי לפתח מסורת ויזואלית נוצרית המשפיעה פסיכולוגית על מנת ליצור הגמוניה הסטורית למוטיבים שבברית הישנה, ועל מנת למחוק את ההשפעה היהודית - קובעים את הלוחות כעגולות.

במקרה כזה יש יתר חשיבות  לדבוק במסורת אבות, מעבר לצורך הבסיסי להעמיד דברים על אמיתותן ולהזהר מהשפעות חיצוניות המחלחלות.

דא"ג כאיש ירושלים ציני למחצה...אני כרבים וטובים אחרים מתבונן, די בהשתאות למחצה ומשועשע למחצה,  במלחמת החורמה הילדותית נגד כל מה שמריח שמקורו ברבי מלובביץ...זה מזכיר את פתגמו השנון של ה"לב שמחה" (בהקשר של תיקון חוק מיהו יהודי,  תשמ"ב) - להזהיר את הלובביצר שלא יקרא ברבים לשמירת שבת שכן מיד יקום מישהו בבני ברק ויקרא לחילול שבת....

ידידי היקרים "מתנגדים" לשליש ולרביע...האמינו לי גם אם הרבי מלובביץ יחשב צדיק ממנהיגי הדור העבר וגם אם ימנה בהסטוריה על גאוני ישראל, עדיין ישאר מספיק מקום גם לרבי שלי וגם לרב שלכם...אפשר להרגע  תוקן על ידי - אמרי_בינה - 26/07/2006 11:52:09

מה כ"כ עקרוני לעשות בבית הכנסת כמו שמוכח בגמרא, למאי נפק"מ?

<"בקיצור לפני שהופכים כל דבר שחושבים שהוא חב"די לפסול , יש לבדוק אם זה בכלל חבדי ואם זה באמת לא יותר מהודר מפתרונות אחרים, עכ"פ נא לא לשפוך את התינוק עם המים...גם אם התינוק ר"ל מחב"ד....">

נתקלתי במכתב הבא:

"בדבר שאלתכם אודות צורת שתי לוחות הברית אם לעשותם עגוליםאו מרובעים. הנכון שברוב בתי כנסיות שראיתי, הם עגולים בראשן, אי כי איני יודע הטעם בזה כי הלוחות בעיקרן היא מרובעות, אבל מנהג ישראל הלכה היא, והטעם כמוס אצלינו, אבל יען שראיתי שבבית המדרש ע"ש החזון איש זצ"ל וכולל שיסד החזון איש זצ"ל ציווה הגאון ר' יעקב קנייבסקי שליט"א שלא לעשות עגולות אלא מרובעות, ע"כ בטלה דעתינו בזה ויש לעשותן מרובעים בראשן". (מכתבו של הרב שך, מיום עש"ק תולדות ג' כסלו תשמ"ג, מכתבים ומאמרים חלק ב, עמוד ס"ח).

הנראה לכם שהוא ידע מדברי האדמו"ר:

"לאחרונה יצא לאור ספר של רב באה"ק, ששם מוכיח מדברי הגמרא הנ"ל, שבהכרח לומר, שהלוחות היו מרובעות, ולא בצורת חצי עיגול מלמעלה.

ואעפ"כ, בכמה וכמה בתי כנסיות שבהם מצויירים הלוחות ע"ג הפרוכת, ובכמה מוסדות חינוך וישיבות המציירים את הלוחות ע"ג הסמל שלהם, מופיע ציור הלוחות באופן של חצי עיגול מלמעלה-היפך דברי הגמרא! ועד היום הזה ישנם כמה וכמה שלא מתאים להם לשנות זאת, מתוך תירוץ כיוון דדש דש". (תורת מנחם, תשמ"ב, חלק ד, שבת מברכים מנ"א). 

http://www.chabad.info/bm/index.php?magazine=bm_&status=goto_id&id=1887
תוקן על ידי - נישטאיך - 26/07/2006 11:36:43 עולם הפוך אני רואה

בשביל מה יש מושג של מרא דאתרא?

תלמיד יקירי

רק עכשיו הבחנתי באשכול  וכמה הערות לי לדבריך , היות ואני עוסק בתחום

א.ראשית המקוה הנקראת "מקוה ע"ג מקוה" והמוצגת פה ובעתונות כמקוה חב"דית, היא אינה המקוה הקלאסית הנקראת בספרי השו"ת הקדומים כמקוה ע"ג מקוה, כי שם מדובר במקוה עליונה המחוברת בצינור למקוה תחתונה, ובה דנו הדברי חיים והגולות עליות  כ"מקוה על גבי מקוה".

המקוה שכאן מדובר בה היא מקוה עמוקה המחולקת לשתיים ע"י מדף שהופך לרצפה  עבור הטובלת ומבוטל מתורת מחיצה או כלי ע"י נקב בגודל "מוציא רימון". ומתחתיה וקצת מעליה מי הגשמים ומוסיפים לה ממי העיר.

ובכן מקוה זו אינה חב"דית, אלא מוזכרת בספרות ההלכה ומומלצת ע"י גדולי הפוסקים עוד לפני שהרש"ב מלובביץ' בחר בה כברירת מחדל לאחר שברח במלחמת העולם הראשונה ושוב לא יכל עוד לבנות מקוה על מעין כמו שהי'ה לו בעיירת מוצאו.

אזכיר מהזכרון רק כמה תשובות מהדור הקודם שממליצים על מקוה כזו בחום רב - ה"עמק שאלה" להורנסטייפלער חתן הד"ח, ה"שירי טהרה" לרבי שלמה קלוגר, ה"אמרי יושר" לרבי מאיר אריק, הר"ש ענגיל בשו"ת שלו, ה"דברי מלכיאל" הנצי"ב מברלין ועוד רבים וטובים שאיני זוכרם כרגע . כולם כאחד מדגישים שזו מקוה אחת מחולקת, (ולא שתיים שמחוברות) שלמטה תחת המדף המי גשמים ומעל למדף השאובים. וממש ברוח זו כותבים  וממליצים כאופציה בין המועדפות גם פוסקי דורינו כה"כוכב מיעקב" מטשעבין ,ה"אגרות משה" לר"מ פיינשטיין וה"מנחת יצחק" לר"י וייס (ובהקשר לדיון ע"ד קטפרס קבעו שאין בה חשש זוחלין לשיטת הרמב"ם לפי חידוש הדברי חיים כי אין שם צינור מחבר). והם רואים בה פתרון מועדף יחסית , למשל,  למקוה עם רק בור זריעה או רק בור השקה. אלא שרמ"פ מעלה את הדיון אם באמת חם וקר עוזר מצד בילה בלח, אולם חתנו הרב טנדלר עשה ניסוי שאכן עוזר והציג לפני חותנו וחזר בו.

זה שגם חסידי חב"ד מאמצים דוקא את המקוה הזו , לא הופך אותה לחב"דית, מקוה כזו היתה מאד נפוצה בפולין וברוסי'ה לפני השואה. דא"ג גם החזו"א העדיף מקוה זו על מקוה עם בור השקה בלבד, אלא שעוד יותר העדיף מקוה עם בור זריעה בלבד (דבר שכידוע לא  התקבל על רוב רבני דורנו, לבנות מקוה עם בור זריעה בלבד).

הסיבה שחששו לבור זריעה בלבד ידועה, הן בגלל דברי הש"ך בשם התשב"ץ שיש לחשוש לנתן סאה ונטל סאה יתר על רובו, כשיטת הראב"ד והרמב"ם והרמב"ן ורבינו ירוחם וכהתבטאות הדברי חיים שאסר מקואות אלו עם בור זריעה בלבד, כלשונו - כי מי הוא זה אשר יהין לכתחילה לבנות מקוה לנדה שאיסורה בכרת , מקוה הפסול לדעת גדולי הראשונים האלה. ונגד דברי הש"ך. וכידוע בזריעה אחרי פעמיים מילוי המקוה לא נשאר רוב ממי גשמים. וגם החשש שבזוחלין לא מועלת זריעה לדעת כמה פוסקים. לאידך השקה בלבד גם בעייתית, אם פוקקים בשעת טבילה כעצת הד"ח כי אז רק לשיטת הרא"ש נקראת זו השקה משא"כ רבינו ירוחם והראב"ד. וגם החזו"א נלחם בהשקה מסיבות נקיון ותקלות. ואם משאירים פתוח את הנקב אזי גם שם תהי'ה בעית נתן סאה ונטל סאה ולפי חישוב החזו"א אחרי כחמש פעמים לא יוותר רוב. אז מה הועלנו לגבי הזריעה.

משא"כ במקוה שאתה קורא חב"דית - במקוה המחולקת ההזרעה אינה בזוחלין אלא בעומדים, החשש שיאבד רובו מהמי גשמים המקוריים באם בתחתון פ' סאה כנהוג הוא רק אחר בערך 90 החלפות (לפי המדידות בארץ) בגלל שכשהשאובים נשפכים, למטה כבר מלא במי גשמים ובנוסף המדף- רצפה חוצץ וגם החמים למעלה ובמילא צפים, כידוע לאנשי המקצוע בתחום. ועם זאת  בין כה יש למלא מי גשמים  חדשים במקוה עירונית ממוצעת כזו לפחות פעם בשנה כי הפתרון לא אבסלוטי, אבל לא כל שבוע או שבועיים כמו בהנ"ל. ועוד מעלה בה שההשקה היא תמידית ומלמעלה למטה שעדיף לדעת הרמב"ם כדין חבית. ולמעשה טובלים במי גשמים עצמם אלא שנוספו עליהם שאובים. וזה שהרב אלישיב לא מעדיף מקוה כזו וכמובן גם לא פוסל, הדגיש יותר מפעם כי הדבר מסיבת המסורת הנהוגה בירושלים ולא מסיבות הלכתיות.

בכל אופן הפוסקים ההונגרים מעדיפים  אותו עיקרון אבל בור על גבי בור מן הצד, ובין הבורות השקה עצמן רק כחוט השערה ולא כשפופרת הנוד ואז לדעת הרבה , ביניהם גם ה"דברי יואל", מספיקה החלפה של המי גשמים רק פעם בשלש שנים. וזה עוד יותר טוב.

בקיצור לפני שהופכים כל דבר שחושבים שהוא חב"די לפסול , יש לבדוק אם זה בכלל חבדי ואם זה באמת לא יותר מהודר מפתרונות אחרים, עכ"פ נא לא לשפוך את התינוק עם המים...גם אם התינוק ר"ל מחב"ד....

 

השופט אליקים רובינשטיין פסק בפרשת 'מקווה חב"ד' באלקנה:

לא מתערב בשיקול דעתו של רב היישוב

http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=2059&cat_id=1
תוקן על ידי - נישטאיך - 21/07/2006 7:11:17 עולם הפוך אני רואה

מהקישור:

<"הרב יהודה שטרן, רב היישוב אלקנה, אמר ל-ynet: "פסקתי כמנהגנו לגבי המקווה, עם בור בהשקה ובור זריעה. איננו קהילת חב"ד ופסיקתי נעשתה על פי גדולי הדור">

אני רואה בדמיוני איך שופטי הבג"ץ מקבלים את טיעונו.

האם הוא עצמו האמין לשטויות שיצאו מפיו?!

עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 30/05/2006 4:54:21

החסידים עתרו לבג"ץ בעקבות סירוב המועצה הדתית המקומית לאפשר להם לבנות מקווה עם שני בורות טבילה; לטענתם מדובר בנסיון לגרום לעזיבתם את המקום. במועצה מסבירים: הם אינם חלק מהדת האורתודוקסית


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3256384,00.html בברכה.

הבעיות קיימות הן ב"בור זריעה" והן ב"בור השקה". לדעת הש"ך (יורה דעה סימן רא
ס"ק סג) ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם והראב"ד, הסוברים שדוקא אם רוב המים
שב"אוצר" הם מי גשמים ניתן להכשיר את מי ה"אוצר" ולדונם כמי גשמים גם אם
התערבו בהם מים שאובים, או כביטוי התלמודי: ב"נטל סאה ונתן סאה", אבל אם רוב
המים הם מים רגילים, מאבדים מי האוצר את מעמדם כמי גשמים והם הופכים להיות
מים רגילים, ושוב לא ניתן להכשיר את המקוה בכך.

לפי זה, הרי ב"בור זריעה" תמיד מתחלפים המים שב"אוצר" במי ברז, ואין להם עוד
דין "מי גשמים", ואף ב"בור השקה", בו לא מחליפים להדיא את מי ה"אוצר" במים
רגילים, מכל מקום הרי יתכן, כי במשך הימים יתחלפו המים שב"אוצר" עם המים
הרגילים, עד כי אט אט כבר רוב המים שב"אוצר" יהיו מים רגילים, שאובים, ובכך
יאבדו את מעמדם כ"מי גשמים". אמנם, לדעת רוב הראשונים, גם אם אכן יוחלפו
המים לא יאבדו מי ה"אוצר" את מעמדם המיוחד, כיון שהמים הרגילים המועטים
הנכנסים כל פעם יתבטלו שם ברוב של מי גשמים ויקבלו אף הם מעמד של מי גשמים,
אך רוב הפוסקים חוששים בדבר לדעת הש"ך המחמיר בזאת, וכנ"ל.

לצורך פתרון בעיה זו, הציע הרש"ב מלובאוויטש, וכבר קדמו ה"אמרי יושר" סי' קנא,
למקם את בור ה"אוצר" מתחת למקוה הטבילה, וכך, על ידי חימום תמידי של מי
הטבילה, ולמעשה - בדרך כלל בלאו הכי המים שלמעלה חמים יותר, וממילא לא
יתערבבו המים השאובים שבמקוה הטבילה עם מי הגשמים שבבור, כיון שכידוע,
משקלם הסגולי של מים חמים נמוך מזה של המים הקרים, ולכן תמיד ישארו המים
הרגילים - החמים, למעלה, ולא יתערבבו במים שב"אוצר". (ויתכן שאף בלי חימום
המים, לא יתכן ערבוב בין המים, על פי טבען של המים שאינם דוחקים להיכנס למטה,
וכמבואר ב"אמרי יושר" שם). הצעה זו עוררה פולמוס נרחב בין גדולי הגאונים בשעתו.

הבעיה העיקרית אותה העלו המתנגדים להצעה זו, היא, שיתכן וחיבור שכזה בין מקוה
הטבילה לבור ה"אוצר" אינו חיבור נאות שיכול לשמש כ"השקה". לדעתם, רק חיבור
על ידי חור מאוזן נחשב לחיבור, אבל חיבור על ידי חור מאונך, נקרא בלשון חז"ל
"קטפרס", ואינו חיבור. (ראה שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן נז ושם גם בשם הגה"ק
מסאטמאר זצ"ל, ושו"ת דברי יציב יו"ד סי' קי"ז). לחששות נוספים שהועלו, שבמקוה
כזה לא יהיה ניתן לנקות את בור ה"אוצר" מעפר ולכלוך העלולים להצטבר שם (ראה
שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן קי ועוד), כבר הוצע על ידי מחולל הרעיון, לקבוע
בתחתית מקוה הטבילה, לוח שיש בגודל של חצי מטר על חצי מטר, דרכו ניתן יהיה
להיכנס לבור ה"אוצר" ולנקותו במקרה הצורך.

אולם, מה יהיה באמת על החשש של "נטל סאה ונתן סאה", העלול לפסול את המקוה
לדעת הרמב"ם והראב"ד וכאמור? לשם כך נכנס לתמונה מושג ה"המשכה", שבסיועו
נעשה כל פסול מי הברז לפסול קל יותר: לדעת כמה מהראשונים הרי ניתן להכשיר בזה
גם מקוה שלימה, ואף לרוב הפוסקים שהכשירו רק אם רוב המקוה ממי גשמים
מקוריים, מכל מקום הפסול כבר קל יותר, וניתן כבר לסמוך על הסוברים שאין לפסול
ב"נטל סאה ונתן סאה" אף ברוב מי ברז (ראה שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קיז).
תוקן על ידי - עצכח - 04/05/2006 22:44:32

תלמיד

באשכול זה הועלתה שאלת סמכות בית המשפט העליון לבקר את פעולות רבני הערים ואת החלטותיהם.

מכמה סיבות איני רואה בזה כל בעיה, ובעיקר מסיבה אחת כוללת:

מישהו צריך לעשות את זה.

מישהו צריך לדאוג שרבני הערים, וחברי המועצות הדתיות, הכפופים להוראותיו-"המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל ענין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית". (סעיף 6א.החלטות המועצה [תיקון: תשנ"ט], חוק שירותי הדת היהודיים תשל"א-1971),ידעו שהקופה ואלוקים אינה שלהם.

לא יתכן שמי שמונה בכפיה על הציבור למלא תפקיד, "יתפוס בטחון" ויעשה ככל העולה על רוחו.

ואין לי אלא לשאול:

ממתי החלה האמונה, שלרב עיר סמכויות של "כזה ראה וקדש"?

נראים לי דברי השופט קיסטר, בבג"צ 291/74 - ראובן בילט, ואח' נ' הרב שלמה גורן . פ"ד כט(1), 98, בעתירה בענין מתן פסק הלכה ע"י הרבנות בענין הצטרפות לקואליציה, (לפני מ"מ הנשיא י' זוסמן, והשופטים ח' כהן, י' קיסטר):

"... בכדי לברר את השאלה אם מותר למשיבים להחליט כפי שהעותרים חוששים שיח- ליטו, וכן אם מותר להם לפעול כדי להשיג שינוי בחוק כאמור, אעמוד על מספר עקרונות משפטיים, אשר חייבים להנחות אותנו.

במדינה דמוקרטית קיימות חירויות שונות של כל אזרח או תושב וביניהן :

א) חופש דיבור ;

ב) חופש המצפון והדת (ודומה לו החופש האקדמי) ;

ג) חופש לפנות לממשלה או לגופים אחרים.

משמעותן של חירויות אלה היא, שאדם רשאי לפעול לפי שיקול דעתו המלא והחפשי, ובלבד שלא יפגע בחוק, בסדר הציבורי ובמוסר, ובתי-המשפט לא יתערבו בפעולותיו כל עוד אין איסור במעשהו של אדם המשתמש בזכויותיו.

שונה המצב לגבי סמכויות : כאשר המדינה מעניקה לאדם כוח, שררה או שלטון או פריבילגיה, הרי האדם שהוענקה לו הסמכות חייב לפעול בהתאם למטרות החיקוק שלפיו הוענקה לו הסמכות. אם המדינה מעניקה לאוניברסיטה, או לבעל תפקיד בעדה דתית, את הסמכות להוציא תעודה שהוא כשיר למקצוע או לתפקיד כלשהו, הרי בית- משפט זה יוכל לבדוק אם השיקולים בהם השתמשו הגופים הללו הם שיקולים נכונים ותואמים את מטרות החוק, או שמא פועל בעל הסמכות בשרירות.

ובכן, בית-המשפט לא יתערב בפעולותיו של פרופסור באוניברסיטה, אפילו היא בבעלות המדינה, כאשר הוא מפרסם את מאמריו, אפילו לא ינעמו לשלטון, אך כאשר הוא מסרב לתת תעודת כושר משיקולים פסולים יוכל בית-המשפט להתערב בפעולותיו. מצב דומה הוא לגבי כהני-דת ומנהיגים דתיים. מותר להם לבצע פעולות פולחן דתי באופן חפשי, וכאשר המדובר בדת היהודית, מותר לרב ללמד תורה ומצוות ולענות לשואלים בעניני דת באין מפריע. אבל בזמן שבידיהם סמכות שיפוט או סמכויות אחרות, כגון מתן כושר לרבנים ולדיינים, רשאי בית-המשפט להתערב בפעולותיהם לפי בקשת נפגע.

ניתן לומר, כי כאשר פועלים רבנים בתוקף סמכות שהמחוקק העניק להם, הרי הם זרוע השלטון וניתנים לפיקוח כמו רשויות מדינה אחרות. כן יש לומר, כי כאשר המדינה מעניקה לרבנים כוח או שררה בשטח מסויים, אין ללמוד מכך כי עליהם לחדול לפעול כרבנים ומנהיגים דתיים של העדה. להיפך, כאשר המדינה מעניקה סמכות כזאת לרבנים היא עושה זאת דוקא בגלל מעמדם כרבנים.

האם יש פסול בכך, שמפלגה פלונית תפנה לרבנים ? נראה שאין פסול בכך. כל אדם מישראל רשאי, אם הוא בר-הכי, לשאול את עצמו אם פעולה מסויימת מנוגדת או אינה מנוגדת להלכה. אם אינו יכול לסמוך על עצמו - ישאל תלמיד-חכם בר-סמכא, אפילו אינו רב שנתמנה על-ידי הציבור. אך אם הרב הנשאל נתקבל על-ידי הציבור (כרב שכונה. רב העיר או רב ראשי) חייב הוא לברר את השאלה שהופנתה אליו. למעשה, משמעותו של המונח "רב" היא "מורה", כלומר, מורה הוראה בעניני דת. כדאי להזכיר, שבכל דת ודת נמצאים מנהיגים רוחניים או כהני דת שתפקידם להורות לבני עדתם את עיקרי דתם ודיניהם. אם נטלת מאדם את האפשרות לשאול את מנהיגיו ומאת הרועים את האפשרות להשיב ולהורות, הרי ביטלת למעשה את חופש הדיבור ואף את חופש הדת.

מתוך ההבדל בין דת למשפט נובע, כי לתשובות של המורה (במקרה שלנו - הרבנים), אין תוקף משפטי או נפקות משפטית, אלא-אם-כן הוענקה להם סמכות משפטית בשטח מסויים.

באין סמכות משפטית, הנפקות של הוראות הרב היא בשטח המצפון והמוסר, והחלטה בידי השואל אם ישמע ואם יחדל.

העובדה שהשאלה נוגעת לא רק לעניני נוסח תפילה, כשרות או מנהגי האבילות, אינה מעלה ואינה מורידה. דת ישראל, או, כפי שרבים מכנים אותה, תורת ישראל. משתרעת על כל שטחי החיים, לרבות חיים מדיניים. אין כל דופי בכך אם אדם מישראל ישאל מפי רבנים אם מבחינת הדת והמצפון מותר לו לקבל תפקיד פלוני, והרב ילמד היטב את המציאות, יברר את כל הצדדים להיתר ולאיסור ויורה לו לנהוג כפי שיורה. חוזר אני ומדגיש, כי אין להוראה כזו כל תוקף משפטי, ואם לא ציית - אין כל סנקציה משפטית על כך...".

טענת שהבג"ץ אינו מתערב בפסקי בתי הדין הרבניים, אלא שהוא כלל ואלא הלכה קבועה. בבג"צ 44/86 - ענף האיטליזים של מחוז נ' מועצת הרבנות . פ"ד מ(4), 1, עמ' 7-8. אמר הנשיא שמגר:

"...יתרה מזאת, נכון אני להניח, כפי שגם ציין השופט ויתקון בבג"צ 359/66 (גיתיה נ. הרבנות הראשית, פד"י כ"ב (297 ,290 ,(1), כי המקרים בהם יחלוק בית המשפט על ענין שבהלכה יהיו נדירים, שהרי לא נמהר לחלוק על דעת מומחים בעניני דין דתי. אולם, יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שאנו עוסקים בענין שבדין, כהגדרתו כיום בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 וכל הכלול בגדר הגדרתו של מונח זה אינו מחוץ לתחום ההכרעה של בית המשפט, על פי כל מובניו, זוויותיו והיבטיו של מטבע הלשון " הכרעה".

זאת ועוד, יש וענין שבהלכה אינו לובש לבוש חד-משמעי ומונוליטי. גלוי וידוע הוא שיש דברים אשר להם הרבה פנים, ויכולות להיות לגביהן גישות שונות. דוגמה לכך יכול לשמש ענין מתן ההכשר לפסח של סוגי מזון מסויימים, נושא אשר בו אין, למשל, גישה אחידה בכל עדות ישראל. אך מובן שאין האמור כאן אלא בגדר דוגמה ולא ביקשתי למצות את הנושא על כל צורותיו ודוגמאותיו.

הוא שנתכוונו לו בבג"צ 359/66 הנ"ל, עת נאמר:

"ענין שבהלכה אינו מילת קסם המונעת את הדיון על הסף".

שובקש

ולטעמי 'לא נמנעו' הוא אירוניה דקה ראה עד היכן הגיעה המח' שרק עוד על זה מגיע התודה רבה!

<"החסר משוגעים אני ?">