זכר לקרבן העומר - קיום החגים המקראיים

ברצוני להודיע על כך שביום זה, ב' באייר תשס"ו, 30/4/06, החל קציר השעורים בארץ-ישראל (ע"פ אגודת מגדלי הפלחה). במועד זה התכנסנו מספר יהודים עם עומר שעורים, מול המקום המשוער של שער המזרח (שער שושן) של הר-הבית וקיימנו אירוע זכר-הנפת-העומר. זכירת ה' ומצוות הנפת העומר בעת תחילת הקציר בישראל מבטאת את מסירותנו למצוות ה', בתקווה שיתקיים בנו "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד')."
    במסגרת האירוע עסקנו בלימוד הלכותיה ומשמעותה של מצוות הנפת העומר, ובתפילה לה' שיאפשר לנו לקיים את מצוותיו באופן הנכון והמלא (אשר לפי המקרא כלל בית מקדש, כוהנים, הנפת עומר, קרבנו ומנחתו) בעת שכינתו בתוכנו. מכיוון שזו הפעם הראשונה מזה כיותר מ-2500 שנה, שמתקיים אירוע כלשהו לרגל מצווה זו במועד זה, שרנו גם הלל.
  בהמשך לזכר-הנפת-העומר, נקיים בעוד כ-49 יום, בכ"ב סיון תשס"ו, 18/6/06, זכר-חג-שבועות-המקראי. פרטים יפורסמו בהמשך.

יום הנפת העומר במקרא והקשר לקציר
    עצם העובדה שהקציר מתחיל לעיתים מספר שבועות לאחר ט"ז בניסן, היום המסורתי לתחילת ספירת העומר, מחזק את הפירוש למצווה הגורס שיש להניף את קרבן העומר בתאריך שאינו קבוע מראש, ותלוי בזמן תחילת הקציר בכל שנה ושנה. דבר זה גם משתמע מפשט הכתובים:

 י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכּהֵן: יא וְהֵנִיף אֶת-הָעמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן [ויקרא כג]

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ , מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת [דברים טז, ט]

כמו כן, בימי קדם, נהגו להתחיל את הקציר ביום ראשון של השבוע, וכך גם נהוג בימינו, וזאת משיקולים תועלתיים. מלאכת הקציר הינה פרויקט גדול, ופועלים ממקומות מרוחקים היו לנים בשדה בתקופה זו. בימינו אף משאירים את ציוד המכאני בשדה, ולכן מעדיפים להשיג רצף של מספר ימי קציר רב ככל האפשר, ובשל כך מתחילים את העבודה ביום ראשון של השבוע. דבר זה מבהיר את עניין 'ממחרת השבת' שמופיע בתורה.

חמץ ומצה

    עניין הקרבת עמר השעורים, ואכילת אביב קלוי באש (דבר זה אינו מופיע במפורש בהקשר של קרבן העומר), מהווה את צורת אכילת הדגנים הפרימיטיבית חסרת התרבות. הדבר תואם לרוח מצוות חג הפסח, שבו אוכלים לחם עוני, המבטא אכילה תכליתית של מאכל תמציתי (מצה) ללא אויר מיותר בתוכו (חמץ), שלמעשה יכול להיחשב כמאכל מותרות. זאת לעומת אכילת קרבן שתי הלחם בשבועות, שהינו לחם חמץ.
    דברים אלו יכולים אולי ללמד על המשמעות של ציון יום תחילת הקציר וספירת 7 מערכות של 6 ימי קציר ושבת, שבסופן מופיע יום נוסף ששובתים בו ממלאכה, ואוכלים בו גם חמץ. הקורבן היחידי הנוסף המלווה בלחם חמץ, הוא זבח תודה, שגם הוא כמו קורבן הביכורים בשבועות, מבטא הכרת תודה של האדם על כך שה' מילא את רצונותיו שלו, ללא קשר לשאלה האם היו אלו גם מצוותיו של ה'. יש מקום בחיים גם לחמץ ולתפל, אך רק בתוך מערכת שבה יש סדרי עדיפות, בין העיקר לתפל. הודאה לה' על החמץ, מאפשרת יציקת תוכן וקידוש גם של תחומים אלו בחיים, שנחשבים תפלים, וגורמים לנו אושר (אף אם הוא זמני בלבד).

    זמן העומר מייצג את העיקרון שלא המדרש עיקר, אלא המעשה. שכן מערכות השבועות בנויות מששת ימי המעשה, שגם הם מצווה בפני עצמה (ראה שמות כ, ט; שמות לה, ב; ויקרא כג, ג; דברים ה, יג; ומקומות נוספים), ויום נוסף של שבת, שבו אנו נהנים מעמל כפינו, מקדשים אותו ואת היום לה', ואולי מסוגלים אף לשמוע ולהבין דברים נוספים אשר יובילו למעשים נוספים. זהו למעשה, הרעיון של 'נעשה ונשמע'.

החייאת התודעה החקלאית
    החשיבות של ציון ימי קרבן העומר וחג השבועות המקראיים בימינו, היא גם בכך שהדבר מקנה לנו תודעה לזמן החקלאי. החקלאות היא יסוד תרבותו של האדם, ממנה כולנו ניזונים, ובימינו בשל הריחוק הרב שיש לאדם המודרני מתהליכי הייצור של המוצרים השונים המגיעים לקיבתו, יוצר אשליה כאילו קיומם של מוצרים אלו הוא מובן מאליו. באופן תיאורטי, היינו יכולים לחיות באזור טרופי ובו עצי פרי ושיחי ירק, ולחיות רק בגידולי בר אלו, אך האדם קולל "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלמעשה, פירושו הוא שלעולם לא נהיה מסופקים ממה שהטבע מספק לנו, ותמיד נרצה לשכללו. קללה זו פירושה שעבוד לתרבות. הדרך לתקן זאת, היא לא בביטול התרבות שפיתח את האדם, ובריחה להתבודד בטבע, אלא בכך שאנו מקדשים את התרבות ונותנים לכל דבר בה משמעות גבוהה יותר.

    לכן ישנה חשיבות בציון ימים אלו גם בימינו, כאשר רק מיעוט קטן מהאוכלוסייה עוסקת בחקלאות. אין הדבר אומר שיש לבטל את החגים החדשים שהתגבשו על ידי חז"ל ובדורות אחריהם ביהדות. לדעתי בתקופה שלאחר בית שני, החכמים הבינו היטב, שו' בסיון איננו ממש חג השבועות המקראי. הם עקרו את תוכנו המקורי, ויצקו לתוכו תוכן רוחני, ובכך הפך מחג השבועות לחג מתן תורה. כך גם ימי ספירת העומר, שהפכו ממצווה לאומית פשוטה של חישוב (לספור בלשון המקרא פירושו לחשב) תאריכו של חג השבועות, למצווה פרטית רוחנית, המתקיימת במשך 49 ימים, ובה למעשה לא העומר נספר, אלא שלבים רוחניים של התנקות ממ"ט שערי טומאה לקראת קבלת התורה בטהרה רוחנית בחג מתן תורה. חגים אלו התאימו בעיקר לזמן הגלות, שבו לעם לא היתה כלל עצמאות חקלאית.

   אי לכך, נראה שבימינו אין כל מניעה לציין בנוסף גם זכר למועדים החקלאיים המקראיים, ובכך להקנות לציבור את התודעה החקלאית הרצויה שאליה כיוון ה' כשציווה אותנו במצוות אלו.