| נשלח ב-11/5/2006 17:25 |
 |
| |
אני וסימון ומואיז הקטן (לזיכרו של יוסי בנאי)
מת הוירטואוז הענק,שחקן,זמר,בדרן.
יוסי בנאי אמן יוצר מן הנפלאים שצמחו מתוך התרבות הישראלית המתחדשת.ילד שכונת מחנה יהודה. בן למשפחה ספרדית (פרסית) מיוחסת מירושלים. החל את דרכו כאמן בלהקת הנח"ל הראשונה 1952 ומשם החל לפלס את דרכו אל לב העשייה התרבותית הנמשכת כבר קרוב לחמישים שנה.
יוסי בנאי, חתן פרס ישראל
חשוב גם לשמוע את הביצועים המדהימים שלו , הכשרון ,חיתוך הדיבור-בניחוח של שטיבל ספרדי במחנה יהודה- והקול הנשמתי שיוצא מעמקי הקיום.
ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי,
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים.
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות,
אני חוזר אל השכונה, אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט.
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.
אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות,
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים.
ובגן השעשועים על נדנדות
נשבענו אמונים לכל הילדות,
שיחקנו סנל וסוס ארוך וראשיות
המלחמות היו אז לא אמיתיות.
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן פעמיים,
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.
בנעלי שבת וכובע של בארט
ובעברית יפה עם עין ועם ח'ית
דהרנו על ענן עשוי מכרויות,
ובאקדח פקקים הטבענו אוניות.
הייתי טרזן וסימון ארון פלין
ומואיז הקטן דהר כמו דונגה דין,
ובלילות החורף הקרים מאוד
היינו מתכסים בכל החלומות.
עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים
אבל אני כשאני כך לבדי
אני חוזר לסימטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.
תוקן על ידי - קעלעמר - 11/05/2006 17:26:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2006 18:47 |
|
| |
לאחר מיצוי הדיון על סבתו.
הייתי רוצה להפנות אתכם שנית לבעיה שעורר אוסו בוקו:
יצירה חרדית/דתית שאינה שאבלונית ומגוייסת, היכי דמי?
האם צריך לה? (לדעתי כן כמו שהארכתי באשכול זה)
האם באי מגוייסות היא תשאר דתית או שדתיות יוצרה תהיה אקראית?
האם כדי לשמור על אי מגוייסות מצד אחד ודתיות מהותית מאידך יש הכרח (לא אפשרות) שהיא תביע עמדה ביקורתית כלפי הדת או מוסדותיה (כספרות ההשכלה למשל)?
תוקן על ידי - לבהעיברי - 15/05/2006 19:28:59
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2006 06:55 |
|
| |
מיכי,
אכן, בהודעתי הראשונה לא הבהרתי עצמי כראוי. אני חושבת שגם בסיפור דמיוני יכולה להיות כנות וזה תלוי בסגנון.
לבהעברי,
א. ראה דברי למיכי לעיל.
ב. הסגנון ה"עגנוני" של סבתו הוא חיקוי (לענ"ד). ככל חיקוי, הוא ירוד מן המקור ואינו משתווה לו. ההבדל בין חיקוי לפאראפראזה הוא בסוג של מודעות עצמית שיש בשני, המשתמש במקור ו"משחק" איתו. אצל סבתו לא מצאתי פאראפראזה, אלא חיקוי נטו.
ג. אני לא חוזרת בי מנימוקי לגבי רדידותו של סבתו בספריו, ולגבי חוסר הכנות הנשקפת בהם - אין בהם ולו טיפה של מודעות (לטעמי, גם לא מן הסוג שאתה מדבר עליו, שהוא מעין נוסטלגיה עם פרספקטיבה), ואף לא שמץ של בגרות (המסוגלת לראות את הדברים מעיניים של "היום" המבינות שיש ביחס לעבר הרבה מעבר לגעגוע נטו). לכן, לענ"ד, הם ראויים אולי לנוער, אבל לא לאדם בוגר שיש לו פרספקטיבה ספרותית רחבה.
ד. איני חושבת שיצירתו של בנאי (בשירים. על ה"גשש" יש לי עמדות אחרות) היא מדהימה באיכותה, אבל אני כן מזהה בה כנות, גם בגלל המודעות לפערים שבין העבר לבין ההווה.
לונלי,
לענ"ד, כל נוסטלגיה היא שמאלץ. תיאורי עבר (גם כזה שהוא אוטוביוגרפי), אינם מחוייבים להיות נוסטלגיים. הם יכולים להיות בעלי מימד של הומור עצמי, ביקורת עצמית, פרספקטיבה בוגרת וכו'. אצל שלום עליכם יש את כל אלה - יש בו גם געגוע (אבל גם הגעגוע שלו מורכב, כיוון שהוא כתב על החיים בימיו ממש, וכבר מתגעגע אליהם - יש בזה תחכום גדול, וביקורת בלתי נסתרת כלל), אבל גם הומור עצמי וביקורת עצמית. קשה לקרוא לסיפוריו "נוסטלגיה". ייתכן שהקוראים אותו ממרחק של מאה שנה (ואחרי השואה הנוראה), נוטים להתעלם מן הביקורת ומן המורכבות ולשקוע בנוסטלגיה, אבל זו בהחלט לא מבטאת את הקול השלם שלו.
והכל, כמובן, לענ"ד ולטעמי האישי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2006 00:15 |
|
| |
לונלי,
ייתכן שאנחנו צריכים לסנכרן מושגים. כנות היא התאמה למשהו, והשאלה היא למה. אתה כנראה מניח שהיא התאמה למציאות, ובכל מציאות יש אורות וצללים. אבל זה נכון לספר היסטוריה, ולא ליצירה ספרותית. לעומת זאת, אני מניח שהיא יכולה להיות גם התאמה לתחושות נוסטלגיות סובייקטיביות, כל עוד היא מבטאת אותן באמת ובאופן ישר ונאמן, וגם אם הן כלל וכלל לא מתאימות למציאות המרובדת. מדוע מי שיש לו נוסטלגיה חייב לזכור גם את הצללים כדי להיות כן?
אני נזכר כעת בבית המדרש של ביאליק, שנשמע לי נוסטלגי, וגם אמיתי וכן, ובכל זאת אם אני זוכר נכון אין שם צללים אלא בעיקר אורות. והרי ביאליק עצמו ודאי לא חשוד שלא ראה צללים בבית המדרש הישן. אם כן, השיר הזה אינו תואם למציאות, ואפילו לא לחווייתו שלו אודותיה. זה תואם למה שהוא רצה להביע באותו שיר, ותו לא. ועדיין זה כן לגמרי.
כל זה נכתב רק על סמך הזיכרון, אולי בפועל נמצאים שם גם צללים שאני לא זוכר. אבל העובדה שזוהי ההתרשמות שלי אומרת שאין קשר בין כנות למציאות וליושר התיאור.
לא אמרתי שיש קשר בין שמאלץ לנוסטלגיה. והעובדה שאצל שלום עלייכם יש נוסטלגיה בלי שמאלץ גם לא מהווה ראיה לכך שאין נוסטלגיה שהיא כן שמאלץ. על כן לא הבנתי את טענתך זו.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 23:58 |
|
| |
אמשלום
זה לא דיון על טעם וריח.
רציתי להראות שתי מגמות של שני יוצרים המתארים את אותה תרבות. האחד מעמיד אותה כחויה החושית גרידא, והשני מעמיד אותה בשיח עם רבדים אחרים (ונאלץ קצת לפנטז בשביל זה). גישה אחת מעמידה את העבר בפורמלין והשניה כחומר חי אורגני שעשוי לשנות צורה מבלי לאבד ישותו.
דבריך אינם מובנים כל צרכם:
הדמיון הוא חוסר כנות... אבל יצירה דמיונית יכולה להיות כנה.
לא המסר אלא הסגנון מהווה קריטריון... אבל זה לא מעניין אותי שהסגנון הוא תיאור של עולם ממשי.
ואל תבלבלו אותי עם עובדות - הוא חקיין של עגנון.
מותר לא לאהוב את יצירתו של סבתו גם בלי נימוקים כאלה.
תוקן על ידי - לבהעיברי - 15/05/2006 0:01:39
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 23:44 |
|
| |
שחרית, וכי למה לא ידמה ולא ישוה?
גם אני וגם הבושמן קטנים ,שחורים,
ובעיקר באים מרקע תרבותי רחוק כרחוק
מזה של האיטלקי, ואף על פי כן האיטלקי
מדהים אותי, למה שלא אסיק שהוא עשוי
להדהים גם אותו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 23:25 |
|
| |
לונלי דאב,
צחוק בצד (הייתי שולחת אליך כמה סמיילים חביבים, אבל מוזילה לא מאפשרת לי...).
אבל ברצינות, עם כל הריחוק התרבותי, ה"בושמן" הבני ברקי לא ידמה ולא ישווה לבושמן המקורי.
איך תדע שמה שמרטיט את לבך הוא משהו כלל אנושי?
יש לי חשש שמא אולי יש כאן גישה תרבותוצנטרית (מילה שהמצאתי ברגע זה), שאומרת שמה שמרגש אותך,
חזקה עליו שירגש כל אדם. הכצעקתה?!
[ושוב - זו לא שאלה מתחכמת, אני באמת שואלת את עצמי]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 23:19 |
|
| |
מיכי
הכנות היא מטבעה ספקנית,לעולם לא נחרצת,לעולם לא חד מימדית
ולא חד ערכית. בתיאור כנה יש שיקוף של כל הרבדים,הטוב והרע
הטוב שברע הרע שבטוב,אורות וצללים.
השמאלציות (ואין לה קשר לנוסטלגיה) לעולם לא מאוזנת ,לעולם לא
מרובדת,גם הצללים והרוע , במידה והם קיימים מרוככים ,מעובדים,
כמעט דידקטיים,
שלום עליכם,כולו נוסטלגיה, ואין בו גם שמץ של שמאלץ (להוציא אווזים
של חנוכה עד פסח)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 23:11 |
|
| |
אמשלום,
אז במה אני לא צודק? הרי זה גופא מה שאמרתי, ואת אמרת הפוך. להלן הציטוטים הרלוונטיים:
בנאי מתגעגע לילדותו שלו וסבתו מתגעגע לדמיונותיו. זה לא פוסל את היצירה מלכתחילה, אבל זה מוריד מרמת הכנות והאמינות שלה.
ואילו אני אמרתי:
שנית, אני לא חושב שכנות קשורה לריאליזם. אין כל מניעה שיהיו געגועים כנים למחוזות דמיון, ובודאי למחוזות שבהם הדמיון הוא מקרי ולא מהותי. האם קורא של עגנון (להבדיל מעגנון עצמו) לא יכול להתגעגע לבוטשאטש? ואפילו אם שמו הוא סבתו לא עלינו.
ועוד:
אבל זה כן קריטריון לכנות. ובפרט לאור הנחתך (המופרכת לטעמי) שכנות דורשת (או לפחות נתמכת ב) היכרות וריאליות.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 22:36 |
|
| |
מיכי,
אני לא בטוחה שאתה צודק.
אדם יכול לכתוב יצירה דמיונית לחלוטין ועדיין היא תהיה כנה. הכנות קשורה בסגנון, יותר מאשר בתוכן. סגנון חקייני (כדוגמת זה שיש לסבתו, לטעמי) אינו משדר כנות, גם אם הוא מתאר מציאות ריאלית מבחינתו (וגם על זה יש לי ספקות, אבל זה פחות מעניין אותי).
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 22:32 |
|
| |
אמשלום,
אבל זה כן קריטריון לכנות. ובפרט לאור הנחתך (המופרכת לטעמי) שכנות דורשת (או לפחות נתמכת ב) היכרות וריאליות.
ואגב, שכחתי להעיר ללונלי,
אני לא רואה מדוע כנות ושמאלץ הם כשמן מים. אני בהחלט רואה אפשרות סבירה לקיומה של כנות שמלווה בשמאלץ. אנשים רבים מתרפקים בנוסטלגיה שמאלצית למהדרין על עבר שהם באמת ובתמים מתגעגעים אליו. העובדה שאתה רואה בסבתו שתי מגרעות אינה מחייבת אותך לקשור אותן זו לזו. ואם את השנייה (חוסר הכנות) ראית רק מחמת הקשר שלדעתך קיים ביניהן (הקשר לשמאלץ), כי אז לענ"ד לא ראית אותה כלל.
ומתוך כך יש לדון כאן עוד גם על הקשר בין שמאלץ לקיטש (ובמאמריו של תומס קולקא על הנ"ל), ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 22:00 |
|
| |
לב העברי,
זה דיון על טעם ועל ריח, וככזה באמת שאין לו לא טעם ולא ריח.
[לטעמי האישי, דמויותיו של סבתו רדודות, סגנונו חקייני והתוכן של ספריו ראוי לנערים מתבגרים סרוגי כיפה.]
ובכ"ז, לנקודות העקרוניות ששליתי מדבריך -
העובדה שיש ליצירה מסר (ואפילו מסר חכם ומשמעותי), אינה הופכת אותה ליצירה טובה.
זה גם לא ממש מטריד אותי אם סבא של סבתו דיבר כך, או שהוא המציא לעצמו דמויות ושפה בראשו הספרותי. גם זה אינו קריטריון לאיכות של יצירה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 21:40 |
|
| |
לב העברי
בטיעונך מהדהדת אמירה ותיקה יותר
שתמציתה "נפשי יצאה בדברו,כח הפועל בנפעל"
ולאחר הרהור,יש בה הרבה מן האמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 21:27 |
|
| |
שחרית
מאין הבטחון?
מניסיוני! אני עצמי "בושמן" מהסאוואנות
של בני-ברק וירושלים
ועודני
.
תוקן על ידי - לונלי_דאב - 14/05/2006 21:30:28
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2006 21:22 |
|
| |
בהתכתבות אישית ייעץ לי מי מגדולי הפורום להשתדל לבאר דברי, ובפרט שורה ב"בצאתי מעצור שם" שרבים וטובים שגו בה.
"מי שכך שואל - גישמאק ב'קצות' לא חווה מעולם"
בצאתי מעצור שם
"אין לך גישמאק בברעכט ווייל - לכן פרקת עולם!"
בצאתי מעצור כאן
פי' שבכל מקום גם הנאור ביותר קיימת סכנה ללחץ פסיכולוגי חברתי בסגנון "בגדי המלך החדשים". כשאני שואל שאלה המעלה ביקורת על חיי חברת הלומדים אני מקבל תשובה שאמורה לערער את ביטחוני העצמי "כנראה שלא היה לך גישמאק בקצות", ועל זה הדרך קיימת סכנה שאותו טיפוס "יתדי" קיים גם בצד הליברלי ומנסה "להטיל דופי" באהבת ברכט כדי לא להתמודד. איני רוצה לחזור לויכוח הקודם, רק לבאר את השיר שהבנתי שכמה אנשים היפכו את כוונתו.
במסגרת ההבהרה אסקור את הנושאים שהעליתי כאן, לבל יערבו זה בזה:
1. (א) אי כינונה של תרבות אוטונומית בשובינו לציון והזדקקות למלא חלל זה בדברים זרים לחיינו. ההתחברות לתרבות אחרת יוצרת שניות ולא עושר. עושר יש למי שמכיר את ברסנס אחרי שיש לו את בית תרבותי המשקף את חייו, כמו מי שנוסע לחו"ל ויש לו בית בארץ, שניות היא ניכור בין העולם הרעיוני והחושי
(ב) הבנת הסיבות לחידלון: השקפת עולם מדכאת, חוסר התארגנות, מודעות וכו'
הבאתי דוגמא מעולם המוסיקה לנתק הקיים בין הציבורים ליוצרים.
2. דברי רשר"ה על נזק המתקפה על האורתודוכסיה להתפתחות החברה וחיזוק חשדנותה. דבר זה מעורר את השאלה האם הרצון לבנות מגביל פתיחות.
3. אחדות הרעיון והביטוי, היוצר והיצירה.
4. ביקורת על הנוסטלגיה של בנאי שאין בה אלא ריחות תבלינים וכובעי בארט, והשוואתה לסבתו כמי שנראה כביכול נוסטלגי אך אינו כזה, כמו שאבאר בהמשך. דבר שאינו דיון עקר כמ"ש פה אלא אבחנה חשובה בין פולקלוריזם חילוני למי שמחובר אורגנית לרוח וגוף החיים היהודיים בעבר הווה ועתיד.
ועתה לדיונים שהתפתחו כאן היום.
לונלי דאב חולק עלי בטענה 3 הוא טוען שניתן להפריד בין תרבות ליצירה. לדעתי גם אם בושמני יכול להתחבר למיכלאנג'לו השאלה היא איזה רושם יווצר בנפשו? האם הוא לא יהפך לקצת יותר איטלקי? מכמה רפאלים, דה וינצ'יים וחרוזים של דנטה צריכים להתרגש כדי שהנפש תקבל עיצוב יותר איטלקי?
אוסובוקו טען שכל המחלוקת על אחדות היוצר והיצירה היא בגלל פערים השקפתיים וגם החילוני יודה שלא יפתח לינק לאמן אנס ורוצח. טענה זו צריכה בדיקה לדעתי המפרידנים מאמינים בהשקפתם עד הסוף, וצריך לבדוק אם יש איסור לשבח את ויליאם בורוז למשל בפורומים ספרותיים מהוגנים.
אוסובוקו קישר נושאים 1 ו-3 בצורה מעניינת שלא חשבתי עליה. ככל שנכיר יותר בחשיבות הרעיון מאחרי היצירה - האמנות תהיה יותר מגוייסת. אומנות מכאניסטית מגוייסת הלוא כבר יש לנו. המסקנה הראשונית שלי מהשאלה שכנראה יצירה מצריכה יותר פתיחות, גם כשרואים את המהות שעומדת מאחרי היצירה אפשר לראות את החלק הטוב של אותה מהות כמו שכתבתי לעיל על הנצרות של באך שאפשר לראות בה חרדת קודש מסויימת. ויתכן שזה הכוונה ל"תיקון" ניגוני רועים נוכרים של החסידים על דרך הפשט. ואכתי צ"ע.
להערתו של מואדיב, הבהרתי כבר שהיוצר משתקף ביצירתו. ביחוד כשיצרתו מילולית כבנאי, והשקפותיו ותחושתיו מבוטאות בהדיא. אין כאן הסקת מסקנות לא עניינית על סמך אישיותו אלא עיסוק במסרים העולים מתוך יצירתו, ומתבטאים גם באישיותו.
לאמשלום.
בנעורי הייתי הולך לביתו של ידיד חלבי, ואביו שהיה איש פשוט מאד נהנה לתבל את שיחתו בפסוקי תנ"ך מתגלגלים, מדרש ופיוט להביע בהם מיליה דעלמא - אח"כ הכרתי עוד כמה קשישים כאלה. אני ערב לך שהוי החיים הגליצאי רחוק משפת עגנון ממה שהחלבי לסבתו. סגנון המליצה הפיוטית של סבתו מושרש בעולם הספרדי, יתכן שההשפעה העגנונית היא זה וזה גורם אבל בהחלט אין כאן חיקוי מעושה.
מבלי לכתוב הערכה כללית על סבתו אסביר מה התכוונתי בהשוואה לבנאי:
אמנם "עפעפי שחר" היא יצירה פנטסטית, אבל הפנטזיה שבה גורמת לצאת מההבנה המצומצמת של עוד תיאור על כובע בארט ועפיפון אדום. תיאור הריאליה מקבלת את משמעותה כשהיא מונחת בצד מציאות אחרת. היציאה מהריאליה למחוזות של "הלואי שזה היה כך" מעמידה את החיים לצד החלומות שלהם לצד מורשת תרבותית ואמונה מטאפיזית.
זו גם התשובה לשינוי אורחות חייו לכיוון ישיבתי יותר. מי שמבין את המנגנון הרעיוני העומד מאחרי התמונה הנחמדה של התבלינים והעפיפונים ומחיה אותה, מבין שבשביל לשמר את התמונה לא צריך דוקא "להתחפש" לדמויות ולסגל את המניירות שלהן, אלא להבין את ההנעה הפנימית ולהמשיך את דרכן גם אם בתנאים החברתיים הנוכחיים זה נראה אחרת (עד כאן הנאום הרפורמי שלי).
לדעתי "עפעפי שחר" כתוב בשני רבדים: למי שלא מכיר את החברה הדתית זה ספר נאיבי קסום. למי שמכיר - הספר מעמיד ביקורת סוציולוגית נוקבת במעטה תמים. המפגשים של הדמות המיצגת מסורתיות תמימה עם העידן החדש של האורתודוכסיה: ברסלבים, למדנים מנותקים, אקדמאים בקונפליקט ועוד, לא רק מאירים את קריסתו של עולם ישן, הם מעירים בעדינות על העולם שהחליף אותו.
תוקן על ידי - לבהעיברי - 14/05/2006 21:25:35
תוקן על ידי - לבהעיברי - 14/05/2006 21:34:03
תוקן על ידי - לבהעיברי - 14/05/2006 21:38:58
|
|
|
|
|
|
