השנה פיניתי מלבי את רגשות התיעוב הרגילים המתעוררים בי בדרך כלל כבאופן אוטומאטי יחד עם פתיחת חינגות הרשב"י. כאשר ברקע בוקעים נעימות של "אמר ר' עקיבא אמר ר' עקיבא" , מתוקים כקולות של עגלה ערופה, מתוך מגברים רבי עצמה, החודרים אל ביתי משלושה כיוונים שונים - כאילו נועדו לשתף גם אותי - בבחינת מלאך רע בעל כרחו יענה אמן - התמקדתי השנה בכיוון פילוסופי יותר וסלחני יותר.
יש רגעים שבהם אני מתאונן על כך שלא ניחנתי בכשרון של סופר . הייתי מתאר כאן את עומק חללם של חגיגות ל"ג בעומר בשכונה שאני מתגורר בה, שיש בהם הרבה יותר ממה שנראה ממבט שטחי. הייתי מתאר את כל הגרוטסקה , ריחות הזיעה , הריקודים המשולהבים , הדבקות , העיניים העצומות של הרוקדים , חסרי הכישרון האוחזים ברמקולים , הניגונים עצמם וסגולתם המיוחדת וכו' וכו', ואולי הייתי מצליח גם להסביר מדוע הסיטואציות האלה מעוררות בי מחשבות כלליות על המצב האנושי.
על רקע החגיגות האלה הגעתי לתובנה מסויימת באשר למהות החרדיות והאנטגוניזם שהיא מעוררת. לכאורה הרי מדובר בחגיגה חסרת כל משמעות. לשמחה מה זו עושה? מה עשה רשב"י לכל הרוקדים האלה , שהם כל כך שמחים ביום ההילולה שלו? ואם כבר חוגגים , האם אין אפשרות לעשות זאת בטוב טעם? למה המגברים הזוועתיים האלה ? למה הניגונים האלה שכבר יוצאים מהאף? ואיך אנשים מוציאים מעצמם רגשות של שמחה והתעלות כל כך באופן אוטומאטי עם הערב שמש השמונה עשר באייר . התשובה יורדת לדעתי לשורש המצב החרדי.
החרדיות , לפחות הגירסה הארצישראלית שלה , היא התרסה נגד הערכים התכליתיים השולטים בכיפה. בעוד בעולם רווחת תפיסה שאדם צריך להיות יצרני , לעסוק בדברים ה"אמיתיים" וה"חשובים" , כמו פרנסה והתקדמות בחיים והנאה מהחיים, החרדיות מציעה התעסקות בלא כלום, אבל במידה לא פחותה של רצינות והתמסרות .
למעשה אפשר לומר שאין כאן משהו ייחודי לחרדים , שהרי כל הדת היהודית/הלכית היא במהותה התרסה כזאת. ההלכה יצרה עולם שלם של מושגים שהם כאילו תיאורים אובייקטיביים של מציאות , כמו להיות חייב במצוה כלשהי או להיות פטור ממנה או שאובייקט מסויים הוא טמא או טהור , כשר או טרף וכו' ולמרות שמדובר במשהו הקיים רק בדמיון , אנשים מתעסקים בדברים האלה במלוא הרצינות . כאשר אדם מבזבז את מיטב זמנו בבחירת לולב או סתם ביציאת ידי חובת תפילה, הוא אינו עוסק במילוי פונקציה ביולוגית כלשהי , הוא גם אינו מקדם את יישובו של עולם וגם אינו נהנה במיוחד. הוא עושה זאת בגלל שיש לו איזה ג'וק בראש שזה מה ש"צריך" לעשות. וכבר הרחיב הגרי"ד מבוסטון בעניין זה שבעיני איש ההלכה יש מציאות של חיובים ופטורים ודינים שעומד במעמד שווה לזה של המציאות הטבעית. וישעיהו לייבוביץ דיבר על כך שדוקא הדבר הזה , שהאדם כופה את טבעו ועושה משהו שאין לו שום נטיה "טבעית" לעשותו , הוא ההופך אותו לבן חורין אמיתי.
מה שייחודי לחרדים הוא כמובן הטוטאליות . בעוד שאצל אחרים העולם ה"ממשי" תופס גם הוא מקום כלשהו , הרי שאצל אחינו החרדים לדבר השם , לפחות שארית הפליטה היושבת בציון, קיים רק העולם הדמיוני הזה. מבוקר ועד ערב אין עוסקים אלא בלא כלום. כל מה שטבעי ומובן מאליו לכל אדם בעולם , פשוט אינו תופס שום מקום ובמקום זה באה התמסרות טוטאלית למה שלכאורה חסר כל משמעות ממשית.
המן הרשע כבר קלע לשורש העניין בהתלוננו על השה"י פה"י של העם המפוזר והמפורד. זהו שורש האנטגוניזם שהקבוצה הזאת מעוררת. למה הם לא עוסקים בדברים נורמליים ? למה הם לא יכולים להיות כמו כולם ? עצם קיומה של קבוצה שסולם הערכים שלה שונה מזו השולטת בכיפה והיא גם בלתי מובנת לחלוטין, חייבת לעורר אנטגוניזם. שמעתי מפי ידיד תיאור של גוי שנקלע לבורו פארק בשלהי שנות התשעים, בפעם הראשונה כנראה, וחטף הלם . מה קרה לכם?! השנה אלף תשע מאות תשעים ותשע! אנחנו בסוף המאה העשרים! השתגעתם?! מעל ומעבר לטענות על השתמטות מחובות אזרחיות , הרי שהשונות הזאת , שהיא לא סתם שונות תרבותית אלא שלילה מוחלטת של המושגים המקובלים על נורמליות, מעוררת איבה מעורבת בלעג.
זוהי גם שורש הרגשת הדחיה שחגיגות ל"ג בעומר מעוררות באדם כמוני, כל השמחה הזאת היא לא נורמלית , הן מהצד האסתטי , הן מצד הסיטואציה בכללה , כל מה שנעשה כאן נראה כמשהו שאנשים נורמליים ותכליתיים לא עושים . זה מתאים אולי לשבטים פגאניים באפריקה.
אבל כאמור, השנה פיניתי מלבי את התחושות האלה . שאלתי את עצמי , מה אני רוצה מהאנשים האלה? האם אדם שכלתני יכול בכלל להתלונן על אנשים ? בשם מה? בשם הנורמליות? היש דבר כזה? אני חושב שזו הטרגדיה הגדולה של המחשבה המודרנית שהיא מביאה למסקנה האחת והבלתי נמנעת שכל הערכים וסדרי העדיפויות שרירותיים לחלוטין. העובדה שכל האנשים חושבים שזה נורמלי לעסוק בX ולא בY , איננה בסיס לדרישות כלשהם כלפי אף אחד. שום דבר אינו חשוב באמת או נורמלי באמת והכל בעיני המתבונן.
האם אני צודק שחלק גדול מהביקורת כלפי החרדים נגזרת מתוך איזה תפיסה שהם פשוט לא נורמלים? האם זה לא נובע פשוט מאימוץ איזה דגם של נורמליות שמשום מה חושבים שהיא אמורה לחייב גם את החרדים? אני חושב שעלינו לברר לעצמנו את זה. ככל שאני חושב על זה יותר אני מוצא שהשכל כוחו יפה בניפוץ אמונות , אבל שום ערכים חיוביים אינם נגזרים מגישה שכלתנית ובסופו של דבר כל סדר ומטרה שאדם מאמץ לעצמו הוא בנקודה שבה הוא עוצר מלחשוב ומחליט לאמץ דברים כחוק בלי טעם או מתוך שכך נוח לו. אם זה מה שכולם עושים , מה הבסיס לביקורת על השיגעון החרדי דוקא ולמה שיגעון אוניברסלי יותר יכול לשמש בסיס לה?
