אבא! אבל אני אוהבת אותו!

"ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי…''. (כתובות דף ס"ב עמוד ב, ובשינויים בנדרים דף נ עמוד א).

סיפורים על אהבת בתו של "גביר" העיירה ל"רועה", אינו רק סיפור מהסרטים, אלא הוא סיפור מהחיים.

בכל רגע באיזשהו מקום בעולם מתאהבות בנות, וברבות מאהבות אלו ישנם אבא או אמא, החושבים שלבתם "מגיע" "יבעל ותר טוב,"ממשפחה יותר טובה", וברבים מהם, התנגדות האבא היא אף בתוספת איומים: אם ברצונך להתחתן אתו, צאי כבר עכשיו מהבית שלי, ואל תצפי מאתנו שאעזור לכם כספית!

ובדיוק כך היה בסיפור אהבתם של רחל בת הגביר ועקיבא הרועה,

''… איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה ...".

אין סיכוי שסנוב מעשירי העיר, לא יתנגד לאהבת בתו לרועה עני, עם הארץ וממשפחת גרים.

ללא כסף, ללא תורה, וללא יחוס.

לאיש ממעמדו לא מספיק שבתו תתאהב באחד ש"הוא מעולה"!

מה היתה תגובתה של רחל לאיומי אביה?

"אבא, אני אוהבת אותו, וזה כל מה שחשוב לי! אם לא תעזור לנו, אי"ה נסתדר גם ללא העזרה שלך! איני הראשונה ולא אהיה האחרונה!

מה עשה אביה?

"שמע אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה".

הוא גירשה מהבית, והסוף ידוע.


מבחינה הלכתית, הורים יכולים לא יותר מאשר להתנגד לשידוכי ילדיהם, אך ילדיהם אינם חייבים לשמוע להם, וכך הוא פסקו של הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף כה:

"וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב".

למה הוא אינו צריך לשמוע, האין מדיני "כיבוד אב" לשמוע לאבא?

כשהדבר נוגע לאהבה פג תוקפו של הלכת כיבוד אב!

"וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב".

למה?

מקורו של הרמ"א הוא בשו"ת מהרי"ק סימן קסו, שכתב:

"אשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגגת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן".

משני טעמים:

" ... ועוד, דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה".

ולא רק בן, גם בת יכולה לומר לאביה: אני מאוהבת באותו הבחור ואני רוצה להתחתן אתו, ואיני מקבלת את התנגדותך!

"... ועוד אגיד לכבו', הרי כמוהו - כמוני יודעים שהאכשור דרא כנז' הוא בדרך כלל וגם בימינו, ולא רק אצל הבנות כי אם גם אצל הבנים, [פרט אצל השכבה המתקדמת (בלשון נקיה), ואצלם כפי שג"כ כמוני כמוהו יודעים, בנהפוך הוא שכשם שהבנים לא שואלים הסכמת הוריהם כך אותו הדבר גם אצל הבנות] ואפ"ה ובכל זאת נפסק בשו"ע הלכה פסוקה דאם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן אין הבן צריך לשמוע אל האב, וא"כ ה"ה גם אצל הבת, וכפי ההוכחות שהוכחתי בספרי שם. ...

על כן דעת לנבון נקל, שאם כי בודאי מן הנימוס והדרך ארץ שכל בת - לרבות גם בן - יתיעצו עם הוריהם בענין הנשואין, וכאשר הנהוג באמת ככה - בדרך כלל -, אבל כשקורה שמתייעצים ומודיעים לההורים וההורים מתנגדים, ולהתנגדותם אין בסיס בהלכה, והבעיה היא רק אם ישנו בדבר עבירה על כאו"א =כבוד אב ואם=, אזי כשם שמצינו שנפסק בזה בפשיטות בשו"ע יו"ד סי' ר"מ לגבי בן שאין צורך לשמוע בזה אל האב, כך נראה דאותו הדין גם אצל בת, וכפי שביררתי והוכחתי בספרי שם שגם בת דינה בזה כבן שאין צריכה לשמוע אל האב ומותר לה להנשא לאיש שחפצה בו".  (שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עג).

מדבריו ניתן להבין שרחל נהגה כהלכה, כאשר היא אף לא שאלה את אביה .

האם סיפורה הוא הוראה לכל הבנות:

''אם אתן מתאהבות בבחור, תתחתנו אתו, ואל תשימו לב להתנגדות הוריכם ל"שידוך"! אם רחל עשתה כן, עשו כן גם אתן, אם אביכן מאיים? שיאיים! הוא עוד יבוא להתחנן לפני בעלך, כאשר בעלך יהיה "הצלחה".




תוקן על ידי - נישטאיך - 21/05/2006 5:17:51

אני רואה שיש כאן בילבול גדול בענינים, לכן אני רוצא להציג הדברים כמו שאני מבין אותם
1  כיבוד אב
למה נזכר רק האב חייבים גם לכבד האם
לכן הנכון כיבוד אב ואם ובמורא = מורא אם ואב נכון ביראה האם קודם לאב במיקרא
ישנו שני מצות לכבד האב והאם וליראה מהאם ואב
אבל אין מצוה לשמוע להורים ישנו רק מצוה לשמוע לדברי חכמים
או לשמוע לנותן התורה כמו שאנו אומרים כל יום "ןהיה אם שמוע תשמע אל מצותי אשר אנוכי מצוה אתכם (דברים יא,יג)
אבל לשמוע להורים אין כזה מצוה
אבל אין לשכוח שמי שהכי אוהב אותנו זה ההורים שעשו הכל בשבילינו
והם רק רוצים הטוב בשבילינו
לכן כשאנו צעירים אנו מפחדים להחליט לבד וסומכים על ההורים בהרבה החלטות חשובות
אבל אם במקרה שנראה לנו ברור שמה שהורים אומרים לנו זה בגלל שאוהבים אותנו
רק בגלל איזה סיבה אישית שלהם הם רוצים לעצב החיים שלנו
ברוב מקרים כאילו הילדים לוקחים אומץ ומליטים לבד
השאילה הגדול של ימינו הוא
כשזה לא שחור ולבן אלא אפור
דהיינו לא ברור לילדים מה ולמה ההורים אומרים להם מה לעשות
ואז הילדים מבולבלים וניכנסים ללחץ ענקי ומלחיצים ההורים עד השמים
וכל האוויר מלא עצבים ולחץ אדיר שיכול להתפוצץ בצורה הכי גרוע שהוא נגד הרצון של כולם
וכולם מפסידים

לכן הדרך הכי טוב
כמו שאמר הקב"ה בתורה
רארה נתתי לפניך החיים והמות
ובחרת בחיים
הבחירה בידינו
הקב"ה נתן לכל דבר שם חיים ומות ובקש מאתנו לבחור בחיים
אבל סוף סוף הבחירה בידינו ואנו בהעלי בתים על החיים שלנו
כך על ההורים לתת שם לכל דבר וליעץ הילד/ה מה לעשות
אבל סוף סוף הם הבעלי בתים על החיים שלהם ובידם הבחירה
הם לא חייבים לשמוע להורים

כשהדברים ברורים יורד הלחץ בבית
ומה שיבחר כולם יקבלו ויחד נגיד אמן
אף על פי שאנו מזהירים אותו/ה בקרוב ברבנות על שלום בית וגירושין

אבל הוא היא כבר מבוגר ומחליט לבד על העתיד שלו/ה

בדרך הזו הצעירים הכי נוטים לשמוע להורים
ואין להם אומץ לנגד

רק במקרה שברור להם שאין האב או האם מחפש טובותו/ה

והעיקר שהכל יכול יחונן לנו דעת ושכל שלא נטעה
ונחליט ההחלטה הנכונה בזמן הנכון
וזה הברכה הראשונה בבקשתינו מאת הבורא
אתה חונן .. דעת

ב"ה.

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=3023&CategoryID=854

מרובקה - כיוונת לדעת גדולים, כגון:
חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף ו עמוד א

שלום לכולם זמן מה לא בקרתי בפרום וחבל, אך מנעיות רבות היו לי.
הגישה הרווחת כאן היא שכיבוד הורים הינו סוג של שרות כלפהים כשם שהם שרתו את הילד בהיותו חסר ישע.
וכך נראה מםשט הגמרא ולשון הרמב"ם והשו"ע.

אולם קשה על כך מ "איש אימו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו". יכול שאמר לו אביו לחלל שבת או שאמר לו להטמא למת ישמע בקולם? תלמוד לומר  ואת שבתותי תשמורו. (ציטוט חופשי אני בלי כלי אומנותי כעת...)

מה פשר דחיית ההו"א אם החיוב לשמוע בקולם הוא רק בשרות כלפיהם?
התשובה שעניתי לעצמי היא שמדבור על מצב שאמר לו אביו בשל לי בשר זה, או הוצא לי חפץ זה מבית העלמין.
אך התשובה נראת די דחוקה? בפשט הגמרא נראה שהכוונה על ציווי סתמי.

אם למישהו יש תשובה טובה יותר אשמח לקוראה.

[מואדיב,

זה מרגש. תודה.]

כולכם היקרים לי מאוד.
מעולם לא עלה על דעתי שהורים אינם טועים ודבריהם הם סוף פסוק.
העזתי ועדיין אני מעיז לומר ש'על דרך הכלל' ממרום שנותיהם (ה' יאריך להם אכי"ר) הם יודעים מה טוב לנו, במיוחד בגיל בו הרגשות משתוללים ולא מנותבים כראוי. על דרך הכלל לא אומר שכך זה בכל מקרה ומקרה. פשוט, הייתה תחושה של עליהום על דעת ההורים. כמעט והרגשתי תחושות אשם על זה שאני כן הקשבתי להם. יש?

ירוחם
אכן, לא חשבתי שכך ארע לך באמת. ניסיתי להוציא ממך רק אם אולי במקרה  נתקלת גם בצד החיובי.
בצורה חיובית יקירי.

לוצאטו.
פירשת אותי לא נכון. ב"ה ה" היטיב אתי כמעט בכל. התחתנתי עם בחירת ליבי
הורי לא התנגדו. ילדי התחתנו גם עם בחירת ליבם. אינך צריך להתצער עבורי.
צפר. מומחה לציפורים העוקב אחרי התנהגותם זמן רב ועל ידי כך הוא הופך למומחה ובר סמכא ובקי  ונותן הרצאות בנושא הציפורים. אינו חייב להיות ציפור.
רוב חברי הם חרדים. ואני שיצאתי למודרנה מוזמן לעיתים להביע את דעתי המודרנית כביכול בעניני שידוכים של ילדיהם. ומכך ידיעותי. ב"ה לא מנסיון אישי
  ביידיש אומרים: כשתולעת נכנסת לתוך חזרת היא חושבת שזה המקום המתוק ביותר בעולם. מודה ועוזב

וידוע המקרה בירושלים עם בנו של ראש ישיבה שהכיר בת למשפחת אדמו"רים מפוארת וב"ה הקימו בית לתפארת.
מקרה נוסף של יהודי שהחרים את נישואי בתו שהתחתנה עם מי שחשב ללא ראוי אולם לבסוף השלימו וראו נחת. תוקן על ידי - בעלבעמיו - 25/05/2006 11:14:26

.


לוצאטו, הנה עבורך, סיפור אמתי לגמרי, עם סוף טוב. חשוב לבד על מסקנותיו.



גיבורי הסיפור: רב בוגר ישיבה ליטאית בליטא (הסיפור בן כעשרים שנה), בתו והבחור שבתו הכירה.

הרב האמור לא היה עשיר, וגם לא ראש ישיבה. בליטא הוא היה עילוי, בארץ התפרנס כמורה לגמרא בתיכון דת"ל טוב.

הוא רצה לבתו חתן "שיהיה כמוני", וכשנודע לו כי לבתו "יש חבר", עשה הכל כדי לבטל את הקשר. בין השאר, נפגש עם הבחור, שהיה בחור דת"ל "ממוצע", ולמד באותו הזמן ראיית חשבון, והבהיר לו כי הוא לא יאפשר את החתונה. מעשיו הצליחו, הוא הצליח להבריח את הבחור.
בתו אמנם הורידה דמעות, אולם חזקה עליה מצוות כיבוד הורים, והיא קיבלה עליה את הדין.


לאחר שחלקה הראשון של משימתו עלה יפה, עמד הרב האמור לפעול בכיוון השני. הוא יצר קשר עם חברו לספסל הלימודים עוד מהישיבה בליטא, ונפגש עמו בעניין. וכך היתה התשובה שקיבל:
"מה שאתה רוצה ומגיע לבתך - אינך יכול להרשות לעצמך. מה שאתה יכול להרשות לעצמך - לא מגיע לה או לך".

בוכה חזר הרב את ביתו, והשיח את מר לבו בפני אחד מחבריו, "אלעס איז געלט???"

וכמעט ויצא קרח מכאן ומכאן.


הסיפור אמתי, ומכיוון שהסוף היה טוב, לא אעצור כאן כדי להוכיח כי הורים גם יכולים לטעות, אלא אספק את יצר הסקרנות.
בלע הרב האמור את גאוותו, הלך לביתו של אותו בחור, וביקש את מחילתו. הבחור, הודיע לו בפשטות כי הוא תמיד היה מעוניין בבתו, וכי הוא עדיין מעוניין, ומכיוון שגם הבת היתה מעוניינת, התקימה החתונה. חלפו כבר כעשרים שנה וכמה וכמה ילדים. אותו רב לא מפסיק להודות לקב"ה שאיפשר את השידוך המתאים לבתו ולא משהו שהיה עלול להשתבש. זכה בחתן טוב ובנכדים מצויינים, והכל בא על מקומו בשלום.


ואם אותו בחור כבר היה בקשרים עם אחרת? ואם אותו בחור לא היה מסוגל למחול על שנעשה? ואם בתו של הרב לא היתה סולחת לו? ואם, ואם...




אגב, אני מכיר עוד כמה סיפורים שבהם מעשי ההורים לא בהכרח היו הנכונים. בחלק מהמקרים, על רקע עדתי. ברובם, אגב, הסוף היה טוב, אך בדרך, אכלו הרבה חצץ.

ניר
אני חב לך. החכמתיני.

ירוחם
צר לי שהחיים הרעו לך להכיר דוקא את הפן העצוב במחנה שלנו.
את אשר אמרתי ושיתפתי- אמרתי מנסיון שחויתי אישית כאשר הייתי מאוהב בעלמת חן (תזכר לטוב) עד שטחו עיני מראות את המציאות הטופחת שהיא אכן אינה מתאימה. הורי הסבירו בטוב טעם אך אני סרבתי להקשיב. אחרי שיחה מעמיקה עם העצמי שלי הוראתי לדעת שמעולם לא אונה לי רע כשהקשבתי לעצתם והסכמתי להפסיק את הקשר ההוא. מה שמתברר שהיה צעד חכם ומתבקש לאור אי יציבותה של הנערה הנ"ל.
אולי לא כולם/ן שותפים לאופוריה שלי אך כמה מכם/ן יוכלו להתהדר בזה שעשו כעצת זקינהם ו..נכשלו?
מחמיא לי שאני נחשב בעיניך כצעיר ממרום גילי. תודה על כך גם אם לא לזה התכוונת.

נישט
לא טענתי כי הגדוילום יודעים לעלות במדרגות...אמרתי שהם עולים.
אין צורך לדעת לרדת.  הם נופלים לבד .     או אנחנו.
יש אמרה האומרת כי הדג מסריח מהראש.    אבל תמיד מנקים אותו מהזנב.
באיזה עולם אוטופי אתה חי. כי מי שטועה ישלם את המחיר????

מודה ועוזב תוקן על ידי - ירוחםשם - 25/05/2006 9:52:55

החלפת כיוון מהורים הרוצים בטובת בניהם ל"גדוילים" היודעים לטפס במדרגות.

שכחת שלא די לדעת איך לטפס במדרגות צריך גם לדעת איך לרדת בהן.


ובאשר להורים וילדים מי מהם יחליט?

לי נראה שיחליט זה שבאם טעה הוא ישלם את החשבון.

כמתעסק -
א. קיבלתי את ההערה הסמנטית. תודה.
(ב. לגבי תרוה"ד - לא הצגתי את דעתו כשקולה, אלא כיחיד מול רבים.)