קין והבל

"וידע קין את אשתו שבראש הפרשה משמש לטעמי כמציין את בחירתו של האדם להוליד ילדים ולהקים חברה, ע"י ציון המעשה שהביא להולדת הילד (ועוד ע"י "וידע") הרי אפשר היה פשוט לכתוב ותהר חוה ותלד או ויולד אדם את וכדו'. וכפי שציינתי בחירה היא אחת מנושאיה הסמויים של הפרשה."

לא הבנתי, הרי הדגשתי שזו גופא לטעמי הבחירה להמשיך בכינון חברה והוא הוא מסלול התיקון.

"נבצר מבינתי איך ניתן לראות את מרכז הכובד בפרשה על היחסים הבין אישיים של קין ואחיו בזמן שמודגש כי הנושא הוא: קרבת האל, והבל כמו שציינתי בהתחלה אינו פעיל בפני עצמו אלא במסגרת פרשת יחסיו של נושא הפרשה קין ואלוהיו.".
 
מה שנבצר ממך הוא שאני מניח מהלקונות שבטקסט -

מרכז הכובד אינו היחסים הבין אישיים, אלא תודעת הבודד המתעלם מהתביעה של האחוה שהיא היא התביעה ליחסים הבין אישיים -
לשון אחר: ספורנו הוא המצגת של האלטרנטיבה - זהו סיפור השולל את התמקדותו של האדם בעצמו על והתעלמות מזולתו. זהו סיפור על דרך השלילה!
זהו תורף פירושי!!

"הפרדוקס המעניין הוא שהאל בוחר להעניק את חסדו תחילה דווקא להבל, ועל לא עוול בכפו, וההתגלות המשמעותית הראשונה, לקין, באה דווקא בהקשר החטא."

בדברים הנ"ל כנראה יסוד ההבדל ביננו והוא כיצד מפרשים התגלות:

אתה מפרש חסד - שכר.
ואילו אני מפרש:
השבר של האדם אוטונומי למול הא-ל שמרגע שחטא דבריו נשמעים לאוזנו כצו הטרונומי.
לחילופין: התודעה המגלה בעומקה את הצו האלוקי המורה לה את חידולנה מעת שאינה שמה לב לזולתה.
מי שחי לאור רצון ה' אינו צריך התגלות הוא כבר חי לאורה!
הנביאים נשמעים לנו בתנ"ך כמוסרי התגלות בשעה שהמציאות אינה יודעת להסדיר את חייה שלה בעצמה.
ככלל הנבואה דווקא מסמנת מעין שבר בין אדם לא-ל. האדם נזקק לשמיעה כשאינו יודע כיצד לנהוג.
זוהי שמיעה חיצונית של דבר ה' בניגוד לאופן שבה פעל / רצה לפעול.
מעתה, כל תכלית פירושי הוא לפרוס את תולדות השבר...

הערת הבהרה:
בהקשר לדברי בעניין הנבואה.
ייחודית לענין זה תורת משה שנגדרת כנבואה מסוג ואיכות שונה משאר הנבואות.
אמנם אף זו יש לזכור ניתנה משעה שנתברר כי אין מין האדם יכול לנהוג בבחינת אברהם שכליותיו יעצוהו. אמנם מעת שאירעה וניתנה תורה הרי קבעה כסוג נבואה הקובע ברכה לעצמו.
ודוק למבין ואכמל"ב.

א"כ זה אינו פרדוקס, אלא שני אופנים של חיי האדם לנוכח הא-ל.

תודה על התייחסותך המפורטת, ואנסה להשיב בידי יד כהה.

כתבת:
"לא הבנתי מדוע העמדת ולדות היא חטא חברתי של ההורים."

אשר לא עלתה על ליבי, וראה להלן.

וכתבת:
"ומה ששאלת לאן נעלמו, ובכן יתכן שהיה זה כשלון של ההורים שלא עמדו על הסכנה של קנאה ושנאה. אבל מהיכן היה להם לדעת? הרי הם היו ראשונים בעולם. ולא היה להם שום נסיון. ושמא ההנחה של הסיפור היא שהיה עליהם לדעת. "

לא ידעו מהי קינאה, אתמהה?

וכי לא למדו מהנחש –  לא משנה איך תפרש – כי כשגורם שלישי מופיע בתווך שנים – היא היא הקינאה, ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי כל חטא האדם אינו אלא קינאה באלוקים (פיסקה מפורסמת של הראי"ה) – קרי, הרואה עצמו נפרד ומביט מעבר לעצמו – הוא הנחש שמביט אל חוה 'והייתם כאלוקים', והיא האשה שלא מוכנה להיותר לבד – ומציעה לאדם להיצטרף לפרוייקט להיות כאלוקים.
והיא שקראה לבנה מנסיונה אחר הגירוש – קין – קנאה? קינה? קנין?

והם שנאמר להם 'ואיבה אשית' – האם אין יסוד האיבה מתח של קרב בין שני נפרדים?

וכי אחר כל זה אינם יודעים מהי קינאה – הרגשת הנפרדות למול האחר – בבחינת 'רקב עצמות קינאה' – ריקבון העצמיות במבטה הפונה אל האחר (- רמח"ל / ראי"ה).

והנלע"ד כתבתי.

כתבת:
"אך לי נראה שהם לא נזכרים כי אין להם תפקיד, וכן דרך המקרא באמנות הסיפור שלו, שהוא מביא רק את הנחוץ, ומתעלם ממה שמכנים היום "גיבורים צדדיים", וזה מעמדם של אדם וחוה בחלק זה."

אכן, המקרא מביא את הנחוץ, אך מצד שני הנחוץ מובן גם מתוך ההשואה, ראה נח / אבות ואמהות / סיפורם של דור ההורים משולב בדור הילדים, אך כאן שתיקה! – סיפור ההורים הוא כמעטפת בלבד, אך אין אינטרקציה - וראה להלן בענין האינטרקציה!

 כתבת:
"מה שכתבת כי אדם צריך להיזהר שמרוב עיסוק עם האלקים שלו לא יפגע בחברו הוא ווארט נחמד..."

בעיניך וורט.

אך, תן דעתך שגם סיפור אדם וחוה וגם סיפור הבניו בנויים מההעמדה ראשונית של בני אדם מול בוראם –

אך הנגד למודל של משה שסיפור גדילתו צומח מתוך התמודדות מוסרית כנק' מוצא!

ולא דבר ריק הוא.

אכן קשה להתמודד עם רעיון מהפכני שמערער על דפוסי קריאה שגורים, ואנסה לפרש שיחתי.
אינני קורא רק את הבעיות שבתוך הפרשיה, אלא אני מבקש לטעון שתכליתה מורה על האי נורמליות שבבסיסה, שהיא החטא המונח ביסודה.

כלומר, מערכת יחסים בין אחים – לכאורה צריכה לראשונה לדון באינטרקציה מקדימה בינהם – ראה יצחק וישמעאל / יעקב ועשו / אחי יוסף – לא משנה מה האינטרקציה, אך ישנה כזו.
אך בפרשיתנו כאן התשתית היא פעולה של לבדיות של כל אחד מבין האחים – מלבד הלבדיות שכבר ציינתי מול ההורים – והמפגש הוא רק בסצנת הרצח.

א"כ במה הם היו עסוקים?

הם היו עסוקים רק במעמדם האישי למול האלוקים.

הם כלל לא הבינו שבראשית ובד בבד לשני סוביקטים צומחת החברה!

זו השתיקה הרועמת מכל הפרשה –
כבר יש זוג הורים ויש להם זוג ילדים – ועדיין...

כל התא המשפחתי הזה אינו מבין שהוא אורגניזם משפחתי – חברה מיקרוסקופית...

עד למהפך שהוא המעטפת!

'כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת...'

רק לאחר הרצח הראשון - עירעור הסדר של החברה, החברה מגלה שהיא חברה ויש בינה יחס.

אחד תחת השני – פירושו הנחת מכלול חברתי!

הנה כי כן מה שבעיני האחד וורט בעיני השני הוא המסד של כל הסיפור.

ומכאן לביאור  דברי "מי ביקש מהאדם להביא קרבן?"

ובתגובה לדבריך, כדי לצאת גם לשיטת החולקים על הרמב"ם, - כתבת:

"אלא בגלל שתכלית הבריאה היא שאדם יקיים קשר עם בוראו ויבטא את הכרת תודתו".

איני יודע אם תכלית הבריאה היא הכרת תודה – לא קראתי שזה הציווי שנצטווה אדם הראשון, ואף לא אצל אברהם אבינו.

ואף לטעמך, לבטא הכרת תודה אפשר בחיים מוסריים חברתיים, ולכל הפחות זה יסוד לכל הכרת תודה, בבחינת למה לי רוב זבחיכם שמוע בין אחיכם וכו'....
וכמובא לעיל שהיה להם להקדים אינטרקציה בין אישית לקרבן...

מקוה שההרחבה, תרמה לביאור כוונתי ואופן קריאתי.

*:namespace prefix = o /> 

ברוכים הנמצאים

על הערותיך הראשונות:

א: לא דברתי על "כל דבר", רק הערתי מתודולוגית שעל פרשנות של טקסט אנושי לכבד במידה שווה מה שכלול בטקסט ומה שהושמט ממנו, בפרט אם ההשמטה צורמת,  

בטקסט עם אוריינטציה מוסרית השמטת מרכיב מן הנתונים, ויהא זה מרכיב חשוב ככל שיהא עשויה לרמוז שיש לקיים את הדיון בלעדיו,

(ספרי התנ"ך בכלל "טקסט אנושי" לעניין זה משום שככל שמדובר על פרשנות הרי הנמען חשוב ולא המוען, ונמעני התנ"ך הם בני האדם),

ולכן: העדפת ה' את קורבנו של קין שרירותית, מנקודת המבט האנושית (ואולי, אפשר לחפש את שורשו של העוול האנושי הממשמש ובא כבר כאן באי-השוויון-ההתחלתי השרירותי באפשרות לזכות בקרבת האל), וכך גם חטאו של הבל, אם היה חטא כזה אינו רלוונטי לדיון.

ב: אני אכן סבור שזה מעיד על זה והדברים קשורים יחד. העוול האנושי מופיע מיד עם היווצרות החברה כשם שהעוול הדתי (אם אפשר לומר) מופיע מיד עם היתכנותו, מה שמלמד על כשלון מובנה של השיטה – אפשרות הבחירה של האדם. גם אם להלכה האדם חופשי לבחור באחת משני דרכים, למעשה, או כך לפחות מלמדנו התנ"ך כולו, יבחר האדם בסופו של דבר ברע.

הנושאים שלי הם בחירה והיתכנות עוול אנושי בעולם אלוהי. הם שניים שהם אחד, משום שעצם אפשרות הבחירה של האחר, פוגמת בטוהר העולם האלוהי שאני חי בו. לאמיתו של דבר גם בחירה בטוב, בכלל אטונומיות של האדם גורעת מאין סופיותו של האל, אבל לטעמי הבעיה המרכזית ביחסי האדם והאל מופיעה רק עם היחסים בחברה. אנו איננו חיים שוב בעולם שעוצב ע"י האל, אלא בכזה שהשתתפו בעיצובו איי אוטונומיה אנושית רבים ע"י בחירותיהם. גם בחירות טובות אינן אוטומטית בחירות אלוהיות, וזה קשור להבדל בין בחירה בטוב וברע (כמותי ואיכותי שהשתמשתי בהם אכן אינם במקומם. אין לי כרגע הגדרות חילופיות).

לטעמי לפחות בזה צודק לוינס: נקודת המוצא ליחסי האדם והאל היא ביחסי האני והאחר, אבל אין צורך להתחייב לכל החבילה שלו (של לוינס).