יאוש

אתה יודע, לפעמים ישנם רווחים צדדים שלא מתכוונים אליהם. :-)

איך כל זה מתקשר ליאוש ?אתם מנסים ליאש אותי?חח

באופן ספציפי הייתי גם מסתייג מהאמירה שהמשנה לא מדברת על ברים ספציפיים. התורה איננה מדברת על מקרים ספציפיים ואלו נמסרו במסורת בתושפע"פ, המשנה מפרטת ולאחריה הגמ' מפרטת אף יותר וכך משתלשלת ההלכה עד חכמי הדור האחרון אך לומר שהמשנה כתב דינים כלליים זו אמירה תמוהה במקצת בעיני, הלא זה כל מה שבאה לעשות.

אזרחי היקר, אינני בטוח שהבנתי את אמירתך. בתחילה כתבת שהמשנה לא באה לתת הגדרה סופית אך בהמשך ר' יהודה כן נותן. נתתי דוגמה מהשולחן ערוך אך תוכל למחוק את המילה שלוחן ערוך ולכתוב במקומה משנה.

בנידון דידן אין כוונת המשנה לתת הגדרה סופית למושג יד,

ובפרט שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם

רבי יהודה נותן עצה מעשית כיצד לדעת מה הוא משקל היד, ואומר להכניס את היד למים.

אמנם, כאן כבר יש לעיין, האם הפרק נחשב חלק מהיד או לא, ובכך רבי יהודה אכן בא ופוסק ולמילה מרפק יש משמעות הלכתית!!

ישנם פה לפחות 2 חלקים שמן הראוי לדבר עליהם. הפן הלוגי והפן העקרוני. אפתח בלוגי. מדובר על אדם שאמר "ידי", אם אין כוונת המשנה לתת הגדרה לדבר אלא להשאיר זאת לשיקולי המשמעות המשתנים מזמן לזמן הרי לא היתה צריכה להגדיר זאת כמרפק אלא להשאיר את הגדרת היד ולתת לכל דור ודור להחליט מה הוא יד. אם הגדרת המרפק איננה הגדרה אלא רק חזרה על מונח מעורפל הרי היא חסרת משמעות ומיותרת. גם מן הפן העקרוני, טענה שאומרת לדוגמה שהשו"ע מדבר אלי בשפתי ולא בשפתו הרי היא שוללת את עיקר סמכותו של השו"ע. אקצין את טענתך, כל מה שאבין בעתיד מדברי ר' יהודה, הרי הוא גם ידע ברוח הקודש שניתן להבין זאת, ואם כתב את שכתב הרי התכוון שאבין את מה שהבנתי. אם לא מוטל עלי לרדת עומק כוונתו של ר' יהודה הרי סביר מאוד שאגיע גם לתוצאות הפוכות ממה שהתכוון לומר. לכל שפה יש מילון משלה, אם אינני מכיר את הטרמינולוגיה הלא מירב הסיכויים שאסתכסך עם היפני שיקוד לי קידה דבילית ועם האיש הצפון שיחכך את אפו באפי באמרו שלום, איחס, דוחה, אוף מפה, באת להגעיל אותי? אם אני רגיל לדבר בשפתו של אליעזר בן יהודה ואתיימר לקרא דרכה את שפת הגמרא הרי אני טועה טעות מרה ואגיע למסקנות מגוחכות. חכמי הגמרא אולי היו בעלי רוח הקודש אך חס וחלילה, לדעתי, להסיק מכך שכשכתבו מילה מסוימת היו לקחו החשבון את כל המשמעויות שינתנו למילה זאת ב2000 שנה שאחריהם. כשאמרתי מסוכן, התכוונתי כי המסקנות שאוכל להסיק מצורת חשיבה כזאת יכולות להיות מרחיקות לכת עד כדי סיאוב מוחלט. אקח את הדוגמה המפורסמת שמביא רש"י הקדוש בפרשת בראשית. התורה אומרת שהקב"ה אמר למלאכים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. כותב רש"י: "אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ מדת ענוה.... " יוכלו אנשים לטעות, אז מה?! מי שלא ממצה את חובת החקירה שלו שלא יבוא בטענות. התורה כתבה מסר שיוכל להיות מובן בצורה של כפירה והיא ידעה שיהיו אנשים שיטעו אך זו בעיה שלהם. אי מצוי חובת החקירה היא גם כן מזכויות וחובות הבחירה המוטלת על האדם.

פשט המשנה נכון לכל הזמנים, לפי רש"י, משום שהוא דינמי. המילה מרפק [בהשגחה פרטית או גם ברוח הקודש של רבי יהודה] היא דינמית.

רבי יהודה דיבר לכל הזמנים תוך שהוא משתמש במילה אחת שהפרשנות עליה תשתנה בהתאם לדעתם של בני אדם שבכל תקופה.


1) האם גם לאחרי מה שכתבתי עכשיו עדיין אתה רואה סכנה? מה היא בדיוק?

2) האם אתה רואה את הנקודה הכללית עליה דיברתי, גם כאן בסוגיה זו?

אזרחי, ישנה שאלה עקרונית מה היא יד ור' יהודה מסביר אותה. אתה טוען שרש"י הסביר פשט במשנה שאיננו נכון מכיון שהדברים השתנו? זה לא קצת מסוכן?

רשי חי באופן כזה שרבי יהודה מדבר איתנו כאן היום בלשוננו [ למרות שרבי יהודה חי יותר מאלף שנים לפני רשי ]

והתוספות [שהם דור ושתיים אחרי רשי] חיים בתקופת רבי יהודה.

אצל רשי רבי יהודה חי איתנו כאן עכשיו, ויורד עד אלינו

ואצל תוספות אנחנו חיים אצל רבי יהודה. 

לאחר שהסתכלתי שוב על המשנה, מסתבר ששוב טעיתי.

אבל עדיין אני טוען את טענתי כדלקמן.

ראשית כל למען ירוץ הקורא אספר על מה מדברת המשנה.


המשנה מדברת על נדרים.

יש אנשים שהחליטו לנדור נדר שהם יביאו כסף או זהב לבית המקדש במשקל שלהם [ של גוף האדם שלהם]

ויש אנשים שהחליטו להביא כסף או זהב במשקל של היד שלהם.

רבי יהודה אומר שם במשנה מה היא הדרך לדעת מה הוא משקל היד [ שהרי קשה לשקול את היד כי הבן אדם יכול בטעות או במזיד להשפיע על המשקל בהפעילו לחץ כלפי מעלה או כלפי מטה]

ואומר רבי יהודה שהדרך היא להכניס את היד לחבית מים מלאה.

ואז המים נופלים קצת מהחבית ואת חסרונם משלימים בבשר של חמור [ שדומה לבשר של אדם במשקלו]

ואז לפי משקל הבשר שהיו צריכים להוסיף, יודעים כמה שוקלת היד של האדם.

אז רבי יהודה אומר שצריך להכניס את היד עד המרפק.

ואת המילה מרפק רש"י מפרש ואומר שמרפק הכוונה היא לסוף היד, היינו לבית השחי.

כעת, ישנו כלל שאומר שבכל העניינים שבני האדם נודרים, צריך לפרש אותם לפי מה שהיה מובן בדעתם שהיא הכוונה, לפי מה שרוב בני האדם מפרשים את הכוונה.

אז השאלה היא למה מתכוון אדם כשהוא אומר "יד".

רבי יהודה אומר שזה עד המרפק.

השאלה היא איפה זה המרפק? [ האם בפרק שבין כף היד לעצם הראשונה? האם באמצע היד ( כמו שאנחנו קוראים לו מרפק היום) ? האם בבית השחי?]

נכון, אתה צודק. רשי מדבר על בית השחי והתוספות על המרפק שבלשוננו היום.




על כל פנים נראה שבזמנם המילה מרפק לא היתה ברורה, ורשי והתוספות נדרשו לפרשה.


על כל פנים, בוא נחזור רגע לנקודה.


המשנה מדברת על מי שאומר שהוא מקדיש כסף לבית המקדש ורוצה לתת את ערך ידו.

רשי מיד נוטה לחפש את הפירוש המתאים ביותר ללשונם של בני אדם כשהם אומרים "יד" , וכשהמילה מרפק איננה ברורה וצריכה פרשנות מה זה מרפק,

רשי מיד אומר שזה בית השחי, כי כשאומרים יד מתכוונים לכל היד.

[ הערה: יתכן שהמילה מרפק מתאימה לכל 3 הפרקים שביד. בין כף היד לעצם הראשונה, המרפק שבאמצע היד, והפרק שבסוף היד שהוא במקום בית השחי].

והתוספות לא נוטים לחשוב באופן של רשי על העניין. 

אזרחי, כמדומני שזה בדיוק הפוך. תוס' טוענים שמרפק הוא מרפקינו ורש"י הוא זה שהבין שהכוונה למקום חיבור הידים לגוף. "אציל שקוראים איישיל"א וכשמכניסה יוצאים המים וכשמוציאה נמצאת חסרה"

הנה אני רואה כאן שהמשנה אומרת מרפק.

רשי לא שואל שאלות אלא מייד מבין שהתנאים מדברים בלשון של בני אדם, ומרפק הוא מרפק.

התוספות לא רואים את העולם ממטר, ומייד נכנסים לכל מיני פילפולים שמנסים להבין מה הוא מרפק בהגדרתו ההלכתית.