חיים - מוות, ומה שבינהם.

בפורום אחר התפתח דיון אודות נושא נכבד זה, ושם ניסחתי את מספר עקרונות, כעקרונות פילוסופיים מנחים לאימות יחס התבונה בעניין זה שהוא כמעט שנחשב (ובצדק) לכמעט איזוטרי.

העתקתי את הדברים לפה, כי חשוב לי בהחלט לשמוע את דעת החברים המלומדים דפק"ק על הנחות יסוד אלו, שהן בחלקן אומנם אכסיומטיות, אך אולי דוקא בשל כך יכולות לשמש כפתח לדיון רחב ומעמיק יותר בעקרונות המסתעפים.


1. ההנחה המוסכמת היא כי חיים פירושם חיים, ומוות משמעותו 'מוות' - ואין כל ממד של חיות במקום הנקרא מוות - ומוות משמעו היעדר מוחלט - כלום, ריק, תוהו. (וכלשון הכתוב 'כי אין במוות זכרך וכו').

2. במידה ונבוא לייחס איזשהו ממד של חיות במקום ששמו 'מוות', המשמעות בהרכח תהיה 'גריעה' מאותו 'המוות' - וכאילו אמרנו; מוות, אך לא במאת האחוזים.

3. כיו"ב, כל ממד של התייחסות ייחודית פוזיטיבית כמו, יחס של קדושה, יחס של כבוד וכל כיו"ב שנייחס לדבר שהוא 'מת' יהיה זה בהכרח מתוך התייחסות פוזיטיבית ייחודית שיש לנו אל ה'חיים' במובנם הערכי ובמובנם הפרסונאלי.

4. בכוחו של האדם לדבוק באמצעות דעתו האלוהית שבה הוא ניחן, בממד מטאפיזי שהוא מעל ומעבר לגבולות המטריאליסטים - נפסדים של קיומו היחסי. ממד זה מטיבו הוא אלמותי בהחלט - ולכך הדבק בממד זה 'הנציח' את קיומו במקום אלמותי. מה משמעות הדבר המעשית? מהו טיבו המדויק אותו החלק 'המונצח' והבלתי נפסד ? על כך אני יכול לומר רק תשובה אחת של שתי מילים - איני יודע ! אך כאמור ידיעתי בהקשר הזה אינה ידיעה ישירה ביחס לאותה 'הנצחה' וכו', אלא ידיעה שהיא נגזרת מסך ידיעות אחרות שאותן הסקתי מתוך בירור תבוני - פילוסופי עמוק.

5. כל יחס ייחודי שאנו נותנים לדברים, אנשים, עצמים, זמנים, מקומות, וכו', אינו יחס 'זולתי' היינו לדבר ההוא כלשעצמו. אלא יחס שהוא מיסודו 'אקזיסטנציאליסטי' - היינו, יחס שאנו מחוייבים לקיים בהוויתנו על מנת לשמר תחושות ורגשות מסוימים וזאת באשר היותם משמרים תבנית ערכית מוסרית אידיאלית בחיינו. לדוגמא - אנו נתבעים לתת כבוד לספרים באשר הם ממלאים פונקציה ערכית- אינטלקואלית בחיינו. וכן על זה הדרך בכל אותם/ן דברים בהם נתבע יחס של כבוד והערכה.

6. באשר יקרי דמתי הנן תוצר מתחייב של 'יקרי דחיי' - יש לקבוע כי כל מקום שבו 'יקרי דמתי' בא על חשבון 'יקרי דחיי', 'יקרי דחיי' גובר ויש להעדיפו באופן חד משמעי. וקל וחומר במקום בו המתים עשוים לשרת את החיים, כמו ע"י ניתוחי מתים, תרומת אברים ועוד. אך כמובן יש לדון בכל מקרה לגופו לאור עיקרון נחרץ זה.

7. את כל עניין 'הגיהנום' וה'גן עדן' המיוחסים למרחב מחייתם של הנשמות לאחר המוות. אין לראות אלא בהקשר רעיוני רחב של 'דין' - היינו העיקרון שעל פיו האדם נתבע על מעשיו, אם לטוב ואם לרע. אבל זה בהחלט מחייב התייחסות רחבה ומעמיקה הרבה יותר. מה שכן יש לומר, כי נושא זה התפתח וקיבל במשך אלפי שנות דת ומיתולוגיה ממד פנטסטי של ממש, כמעט הייתי אומר 'בידיוני'.. ולכך יש לברור הרבה פסולת מעל גרעין האמת הזו, על מנת לתפוס את אותה האמת בצורה מזוקקת ומושכלת.


נ.ב. אני יודע שהנושא קשור בטבורו לנושא הנידון באשכול סמוך בסוגיית 'ניתוחי מתים', אך כיוון שעקרונות אלו משמעותם הנה מעבר לדיון ההלכתי המצומצם בהקשר הנזכר, מצאתי לנכון להקדיש לכך אשכול מיוחד. אך כמובן שהרשות נתונה למנהלים לעשות בהודעה זו כטוב בעיניהם, כולל לעשותה כסניף לאשכול הנ"ל.



תוקן על ידי - החבוי - 29/05/2006 19:05:44

http://odyssey.org.il/224450

מוגש כשי שבועות לצ'אוט:

http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA6/R0061020.asp

מאיר איש פלאות,

מחשבותיך ולבטיך העצומים 'תוקפים' גם אותי לאחרונה לא מעט. אתה לקחת את הדיון למקום קצת צדדי של מה שנקרא בלשון חז"ל 'שפתותיו דובבות בקבר' - היינו, המשמעות הקיומית שיש לעובדה שהגיגיו ומחשבותיו של האדם 'מרחפים' ומרחשים בחלל הקיום גם לאחר מות האדם.

הווו מה אומר ומה אדבר, בעניין זה רבות ספקותיי ממסקנותיי. ומסופקני אם ניתן כלל להגיע לאיזושהו קו מחשבה נהיר בהקשר זה, ועל זה אמרו חכמינו למד לשונך לומר - איני יודע !

החבוי 

 אני טוען כי ההגדרה שאתה נותן למוות , אינה מתאימה בהכרח לאדם מת כפי שאנו רואים ומכירים . דהיינו , אין כל הוכחה שההגדרה שאתה נותן ל" מוות " מתאימה למצב הזה של האדם הנקרא אצלנו מת . בהחלט יתכן שהגופה המונחת לפנינו אינה "נעדרת מידה כל שהיא של חיות " , כפי שאתה מגדיר " מוות " 

 יתכן גם שיש חלקים שאינם נראים בעיניים שלנו ( כמו דברים רבים בטבע שקיימים ולא נראים - קרינה . גלים אלקטרומגנטיים וכו' וכו' ) והם חלק מהאדם ואינם מתים ואין אנו יודעים כיצד הם מגיבים בסיטואציה הזו של גופה מוטלת לפנינו .  

  לגבי הדעה הרווחת ביהדות האורתודוקסית אני מדבר על הזרם המרכזי המהווה את רובם של שומרי המצוות . הרי שהאמונה באי סופיותם של החיים מהווה חלק מרכזי באמונה . ( בכל זאת רובם לא מסכימים להנחות והגדרת המוות כפי שכתבת בהנחות 1 ו-2 .

  לגבי הנחה 7  כל מה שידוע לנו על גן עדן וגהינום   הינו ספקולציה פראית ולכן אפשר לקלף הכל או לא כלום וזה אותו דבר

תלמיד, תרשה לי לעשות לך קצת סדר בדברים,

א. בהנחה 1-2 אני בעצם בא לקבוע הנחה (שהיא די פשוטה על פניה) שמוות היינו מוות - ואין חיות במוות. ולכך כל מי שבא לומר ש'יש חיים אחר המוות' הוא אומר משפט שהוא אוקסימורני בהחלט (משפט שסותר את עצמו, ולכך יש לדחותו על הסף).

ב. איני יודע למה ולמי כוונתך כשאתה אומר 'היהדות האורתודוקסית', ומהי אותה 'אמונה רווחת' - היהדות שאני נתקלתי בה רחוקה מלהיות הומוגנית וחד ממדית אם ברובד הרעיונית- אמונית, ואם בכל רובד אחר. כך או כך, אם אתה מצליח לחבר בין דעתי לדיעה כלשהי הרווחת באותה ה'היהדות האורתודוקסית' שאתה מכיר, מה טוב. ואם לאו נסה נא לקפוץ בזמן אלף שנה קדימה ולראות את דעתי כעוד דיעה במסורת המחשבה והאמונה היהודית.

ג. הנחה מס' 3 בדבריי באה כמתחייב מהנחות 1-2. לאחר שהנחתי כי המת שלפנינו הוא 'מת' באופן היותר עמוק ומוחלט של 'שמת יכול להיות מת' - לכך אין כל טעם לייחס יחס פוזטיבי כלשהו לגופה המוטלת לפנינו אלא מתוך יחס של כבוד והוקרה שיש לנו לערכי החיים והאדם. ושוב, היהדות האורתודקסית דיעותיה ומסורותיה אינה ממש הנושא בהנחות שכתבתי.

ד. אני מסכים איתך בהחלט כי המונחים שהזכרתי בסעיף 4 דורשים כמה הקדמות והנחות קודמות על מנת שאותם מונחים יקבלו תוכן ופשר אמיתי. לא עשיתי זאת כי אין זאת הבמה והקונטקסט באשכול ספציפי זה. ולכך גם הזכרתי כי את לפחות חלק מאותן הנחות יש לראות כאכסיומטות, ולקרוא בהם; אם קבלה היא נקבל וכו'. אך אם בכ"ז תעיין בהודעתי השניה אולי היא תעזור לך במעט ליצוק תוכן כלשהו במונחים אלו.

ה. הערתך על האמור בסעיף 6 היא המשך ישיר של הבנתך הלקויה את דבריי. אכן המסקנה האופרטיבית המופיעה בסעיף 6 הנה נגזרת ישירה של ההנחה כי מת הוא מת וחי הוא חי, כל דיעה ומסורת אחרת תיאלץ למצוא את מסקנותיה האופרטיביות שלה.

ו. הערתך האחרונה גם היא דומני שבאה מחוסר קריאה נכונה את דבריי. אם תעיין בדבריי בסעיף 7 תמצא כי ציינתי להדיא כי קיימות הררי מיתולגיות וסיפורי בידיונות אודות אותם 'מקומות' (גן עדן - גהינום), ולכך יש 'לקלף' הרבה מאוד קליפות על מנת למצוא את אותו גרעין אידיאי (שקראתי לו אידיאת ה'דין') שקיים ביסוד אותו המיתוס. האידיאה אינה 'ספקולציה פראית' גם אם אתה דוחה אותה על הסף.

מקווה שהפעם תבין את דבריי באופן מכוון יותר.

לא יכולתי שלא להתייחס לטיעון שהזכיר מיימוני ע"כ זה טבעי שבני האדם יצרו את המיתוס אודות 'הקיום שלאחר המוות', בכך שהמחשבה שהקיום הוא יחסי ונפסד נושאת בחובה אלמנט סקפטי שלא לומר טראגי עצום. טיעון זה מקובל כידוע לטוענו גם בהקשרים אחרים עקרוניים עוד יותר כמו האמונה באלוהים וכו' וכו'.

ההייתחסות לגישה זו צריכה לבוא (ובאה במשנתו של דיקרט ואחרים) מתוך ניסיון לאמץ את המסקנה העומדת בסופם של טיעונים אלו, אשר גורסת כי המציאות המטריאליסטית היא המציאות היחידה והיותר שלמה שיכולה להימצא. במקרה שכזה הלא כל מה ששם מציאות חומרית לו הנו בעצם עצם מעצמיה של השלמות האבסלוטית, או אם נרצה, חלק מהאלוהים החומרי בעצמו. ואשר על כן אין כל פשר ואפשרות אפילו לתחושת חסר ותפיסת שלמויות חיצוניות שהן מעבר לשלמות היותר החומרית האבסלוטית - ובמשפט אחד; לאלוהים אין אלוהים ! האדם הוא יצור שתופס את חסר עצמו, חסר קיומו החומרי, ומול תפיסת חסר זה הוא תופס את השלמות. היינו, תופס באלוהים. היינו, תופס בנצח. (בלי החיים לעומת האדם באשר הם מוטבעים לחלוטין בסביבתם הקיומית - חומרית, הוויתם הנה שלמה בהחלט ואינה תופסת חסר כלשהו ביחס לעצמם וקיומם. וככאלו הם אינם זקוקים ל'המצאת' אידיאות של אלוהים ועוד שכאלו..)

והדברים עתיקים, ורק ראיתי לנכון לציינם גם בהקשר זה.

 החבוי

 כמה הערות לגבי הנחות היסוד שכתבת

1. לפי הנחות 1 ו-2  הרי שלפי האמונה הרווחת ביהדות האורתודוקסית אדם לא נחשב מת לעולם .*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
2. הנחה מס' 3  לפי האמור לא רלוונטית לאדם מת שהרי אדם מת לפי האמונה האורתודוקסית אינו מת לפי הנחות 1 ו-2 .
3. בהנחה 4 אתה משתמש במונחים בלתי מוגדרים ולכן לא ניתן לאמת או לסתור את ההנחה . כמו: " דעתו האלוהית "  " לדבוק במימד מטאפיזי "  
4. הנחה 6  בנויה על הנחות 1 ו-2 . אולם מאחר ולפי אמונת היהדות האורתודוקסית אדם הנקרא מת אינו נמצא בקריטריונים אלו הרי אינך לישם לגביו את התוצאות של הנחה 6 .
5. הנחה 7 אינה אלא ספקולציה פראית על דבר שאף אחד לא יודע אף אחד עדיין לא חזר משם

מיימוני,

אני מאמין בהחלט שאתה באמת ובתמים מתלבט ומתחבט בשאלות שהעלית. אני גם לחלוטין לא משוכנע שיש לי אי אלו 'תשובות' לשאלות אלו בוודאי שלא 'תשובות' במובנם הפשוט והמקובל. אך בכ"ז כתבתי את מה שכתבתי - ואם תעיין במה שכתבתי תוכל לראות כי יש שם אי אלו הנחות שבהחלט מתייחסות לספקות שהזכרת. וכאמור, אני לא חושב שיש לי כל 'ידיעה' עודפת על פני מאן דהו על אודות המקום שאחרי המוות וכו'. מה שבסה"כ הצגתי אלו הן הנחות מסוימות שדעתי השיגה כמתחייבות מתוך סך תובנות קודמות.

ואנסה לפרוט את כוונתי בזה ביחס לדבריך;

שאלת,
האם הוא קיים בצורה כזו או אחרת, במשמעות כזו או אחרת של המילה קיום?  ומה יכול לשרוד? הזכרונות? הזהות? ומהי זהות? המחשבות? הרצונות? ההרגלים בצד הנפשי שלהם? כלומר, מי שאוהב כדורגל יתאווה לכדורגל, ומי שאוהב גמרא יתאווה לעיון בגמרא?

בהתייחס לרצף שאלות אלו אני פשוט נצמד להנחה הראשונה שהנחתי בדבריי;
ההנחה המוסכמת היא כי חיים פירושם חיים, ומוות משמעותו 'מוות' - ואין כל ממד של חיות במקום הנקרא מוות - ומוות משמעו היעדר מוחלט - כלום, ריק, תוהו. (וכלשון הכתוב 'כי אין במוות זכרך וכו').

כמעט כל אותם תכונות שהזכרת (למעט כמה שאתייחס אליהם בהמשך) הנם תכונות שהם פונקציונאליות לקיום האדם ומשמשות בעבורו כמכשירי קיום - ואם שאלת על ההתחלה האם 'הוא קיים בצורה כזו אחרת' (במשמעות כזו או אחרת של המילה קיום) לכך דומני שהנחתי היא חד משמעית מוות וקיום אלו הם שני ערכים הסותרים לחלוטין זה את. מה שיש בקיום אין במוות ומה שיש במוות אין בקיום ! או תרצה הקיום הוא - יש. המוות הוא - אין. ואין באין יותר מאשר אין ! כעת, לשאלתך 'מה יכול לשרוד' ? אז קודם כל לדעתי השאלה היא אינה 'מה שורד' (במובן של נשאר בחיים אחרי המוות - דהיינו, צולח כביכול את המוות ושורד אחריו) אלא 'מה מטיבו יכול להיות מונצח' ? (במובן של איזו תכונה בנפש האדם וברוחו היא תכונה מטאפיזית שאינה תלויה בקיום החומרי ?) כאשר המשמעות וההשלכה הישירה היא כמובן בהקשרה של סוגיית המוות. אין שום דבר ששורד במוות וממשיך לחיות ! ישנם תכונות מסוימות שהן חקוקות במקום שבו המוות לא פועל
וכאן, אני בהחלט מתחבר את התלבטותך בהקשרם של תכונות הזכרון, המחשבה, והזהות. אלא הם תכונות שבמידה שבאפשרותו של האדם להתשמש בהם בהקשרים שאינם מטריאליסטים גרידא - ואדרבה, ככל שהם יהיו יותר דומיננטים בו, כך הוא יתעלה מעל הקיום הטבעי- קולקטיבי ותתחד זהותו וקיומו האינדיוודואלי. אותם 'זכרונות' שהם ייחודיים לאותו אדם, אותם מושכלות שהשיג האדם, אותה תפיסת 'אני' פנימית נבדלת, כל אלו הם תכונות שמוות החומרי לא בהכרח פועל עליהם. כמובן, שכאן אנחנו מתפרצים לדלת פתוחה לרווחה בדיון שימיו כי עולם בסוגיה ה'פסיכו-פיזית'. דיון שאני מניח שנגזר עליו שלא ייגמר לעולם. אך בכ"ז מה שניסיתי לומר הוא שאומנם הידיעה היא נעדרת מאיתנו לחלוטין בעניין זה, אך הנחות אלו בהחלט מסייעות לנו לדעת איך להתייחס אל עניין המוות לא בהקשר הסקרני והאיזוטרי (שזה כמובן טבעי ולגיטימי ביותר, אך לעצרינו זהו מחקר חסר פשר מיסודו)  אלא בהקשר הפוזיטיבי של חיינו אנו, איך אנו מתייחסים אל המתים וכו', ובעיקר איך אנו מתייחסים אל החיים והקיום ! האם אנו רואים בקיומנו זה קיום משני ומסתפח לקיום גבוה ואידיאלי יותר, או שמא הקיום האחד והיחיד ואין בלתו הוא כאן ועכשיו, ובקיום זה ישנה אפשרות להתעלות למקום שבו הזמן ונפסדותו אינם תקפים.

אם לחזור לשאלתך מיימוני, רצונותיו של האדם, נטיותיו, מאווייו, תשוקותיו, תחושותיו, רגשותיו וכו' - כל אלו ניתן לכנותם כתכונות טלאולוגיות - קיומיות', היינו, תכונות אשר מקיימות דיאלוג מתמיד עם החיים הטבעיים, ותכליתן לקדם את האדם ולשכלל את התנהלותו במרחב הטבעי שבה הוא נמצא. לרגש האהבה ישנה מטרה קיומית ברורה, וכנ"ל לרגש השנאה, וכנ"ל לכל הרצונות והמאוויים באשר הם. ולכך באשר תכונות אלו הנם אינסטרומנטאליים (אמצעיים) בהחלט לקיום, הרי שפשיטא שכאשר חל המוות בקיום (משפט טאוטולוגי) מתים במוות זה כל אותם תכונות אנושיות נלוות.

ואם לנסח בניסוח אחר את עקרון זה; לקיום ישנם מאפיינים וקווי מתאר ברורים וחדים - מציאות שאינה עומדת בסדטנדרטים הבסיסיים של הקיום - אינה קיימת. אך מאידך, בכוחה של התבונה להשיג אידיאות מסוימות אשר אינן בהכרח מתבטאים או אף תואמים למציאות הממשית. האידאה הגדולה בהקשר זה היא כמובן - אלוהים ! ידיעת האל אינה ידיעה אודות קיומה של מציאות כלשהי (באשר מאפייני הקיום דוחים על סף אפשרות של הימצאות 'קיומית' כפי שהיא מושגת באידיאה), אלא ידיעה העומדת כלשעצמה במקום שהוא טרנסצדנטי לקיום וממשותו (כאשר חלותה של אותה הידיעה אינה בהכרח בכלים'רציונאליים- לוגיים' אלא בעיקר בכלים 'אינטואנטיביים - רגשיים' ועוד). ועל בסיס עיקרון זה יש להתייחס אל ערכים גנוסטיים כדוגמת - 'נשמה' 'מלאכים' 'שדים' 'שטן' ועוד רבים שכאלו - כל אלו הנם 'אידיאות' שהאדם משיגם בדעתו, אך בהחלט לא משיג את 'קיומם' בהשגה זולתית, דהיינו; השגה שהיא אינה אלא בירור אודות הימצאותה של מציאות מעבר לנו - כמו לדוגמא, האדם מסיק את קיומם של חורים שחורים על סמך היסק מתמטי - אמפירי כלשהו (וחוקיות פיזיקאלית הנגזרת מאותן תצפיות).
וכך הוא הדבר לדוגמא כאשר אנו מדברים על 'שטן' או אפילו על 'מלאכים' ושאר יישויות גנוסטיות כאלו ואחרות - הם כולם אינם אלא, אידיאות מאידיאות שונות שהאם יכול להשיגם או שלא להשיגם - אך לא לחייבם או לשוללם בכלים קוגנטיביים - נורמטיביים שבהם הוא מחייב כי משולש הוא בעל שלוש צלעות וכיו"ב. 

חשוב להדגיש כי אידיאות אלו אינן רק אידיאות טרנסצדנטיות מופשטות, אלא אידיאות שיש להשגתן משמעות אקזיסטנציאליסטית - אונטולוגית ברורה ומרחיקת לכת. להשגת אידיאת הנשמה יש משמעות ביחס האדם לעצמו ומשמעות קיומו. להשגת אידאת ה'שטן' ישנה משמעות ביחס האדם לרשע ורוע מול הטוב האידיאלי. להשגת אידיאת ה'עולם הבא' ישנה משמעות ביחס האדם לדין שהוא אמור לתת על מעשיו, וכי פעולותיו בחלל העולם אינם מול מקומו הסובייקטיבי שלו, אלא מול דין אובייקטיבי מוחלט. וכן על זה הדרך.

הדוגמא הבולטת למשמעות האקזיסטנציאליסטית של האדיאה היא בתפיסת ה'זהות' של האדם - או 'תפיסת האני' האינדיוודואלי כפי שהוא נקרא בלשון הפילוסופים. ה-'אינדיוודואל' אינו אלא 'אידיאה' מסוימת שהאדם משיג ביחס לעצמו ומעמדו מול עצמו ומול סביבת קיומו הטבעית והחברתית. איפה בדיוק חלה אותה 'נבדלות' וכו' וכו'? כמובן שהתשובה היא שהקיום הנו באמת אינדיפרנטי (אדיש) לחלוטין לערך ה'אינדיוודואליות'. אלא שאותה אינדיוודואליות לא חלה אלא בכלים אחרים שהם יותר פנימיים ואינטואנטייבים - והם אלו אשר מהווים ומכוננים את אותו אקזיסט פנימי יוקד.

ע"כ לבנתיים, דומני שגם כך הארכתי במקום שאמרו לקצר, בתקווה שהצלחתי להעביר את קו מחשבתי בזה בצורה יחסית ברורה ומסודת .

רבינו

על בעלי הספריה, עובדיה ובני משפחותיהם אסורה ההשתתפות בחידון. 

החבוי

ובאשר לסעיף האופרטיבי שהשתרבב לבין השיטין הפילוסופיים, (סעיף 6) שכיון ש'יקרא דשכבי' תכליתו הוא למען החיים עליו להדחות מפני ערך הנוגע ישירות לחיים,
יש להעיר כי בדיון כוללני אין להתבונן על ההתנגשות המקומית, אם יפגע ערך ה'יקרא דשכבי' הרי תהיה פגיעה בחיים ויתכן עמוקה ורחבה יותר מאשר איבוד החיים עצמם במקרה פלוני או אלמוני מאיר

מאיר , הצטוט כמובן מהחזון איש .

החבוי
הלא זו היא חידת החיים אשר מה לבעל נפש ולחיים אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. (ציטוט מהיכן?)

בימים אלו אני מתלבט קשות ומרות בתעלומה זו וביחס אליה, להלן הרהורים מספר.

בעצם שאלת החיים-מות אינה אלא שיקוף בוטה של שאלת התבונה וזהויה עם האדם. האם מעבר לחושב עצמו יש קיום למחשבה ?

אם נתייחס לנצחיות מצד עצם המחשבה או הפעולה שנעשתה, למשל הרמב"ם הוא נצחי משום שדיעותיו קיימות ואנו דנים עליהן, אם כך הרי גם היטלר קיים.

שמא זה קיים לחיוב וזה לשלילה, איך נקבע מהו חיוב ומהי שלילה, לפי דעת בני אדם ?
ומה אם הם חלוקים, ומה אם אינם צודקים ?

יש קנה מידה אובייקטיבי 'אלוקי', מה משמעותו ? 

מאיר

על שאלותיך נאמר כי:

לא נדע מה שיהיה איך שיהיה עד שיהיה.

ודברים אלו אינם מוסיפים אהבה (אולי רק יראה...), וכל שיאמר בהם אין בהם הלכה.
אף התורה לא דיברה בהם במאום ואולי רמזה לנו שטוב לו לאדם שתעסק בחיים ולא ישתמט מהם להתעסק במה שאחרי החיים....

השיר הנהדר הזה נקרא 'חשבון אלגי', אחד הטובים של ויסלבה שימבורסקה.
(מתוך 'סוף והתחלה' בתרגום רפי ויכרט):

כמה מאלה שהכרתי
(אם אכן הכרתי אותם)
גברים, נשים
(אם חלוקה זו נותרת בעינה)
חצו את הסף הזה
(אם אכן זה סף)
עברו בריצה את הגשר הזה
(אם לקרא לזה גשר) --

כמה מהם אחרי חיים קצרים יותר או ארוכים יותר
(אם הדבר עדין משנה להם)
טובים, כי החלו,
רעים, כי הסתימו,
(אם לא יבחרו לומר את ההפך)
מצאו את עצמם על הגדה השניה
(אם בכלל מצאו את עצמם
והגדה השניה אכן קימת) --

אינני יודעת בודאות
מה יעלה בגורלם
(אם זה גורל אחד משותף
ובכלל גורל) --

הכל
(אם אינני מגבילה במילה זו)
מאחוריהם
(אם לא לפניהם) --
כמה מהם קפצו מן הזמן הדוהר
והם נעלמים במרחק בתוגה גוברת
(אם כדאי בכלל לתת אמון בפרספקטיבה) --

כמה מהם
(אם יש בשאלה טעם,
אם ניתן להגיע לסיכום סופי,
בטרם ימנה את עצמו האדם המונה)
שקעו בתרדמה זו, העמוקה ביותר
(אם אין עמוקה ממנה) --

להתראות.
עד מחר.
עד לפגישה הבאה.
הם כבר אינם רוצים
(אם כבר אינם רוצים) לחזור על כך שנית.
נידונים לשתיקה
אינסופית (אם לא אחרת).
עסוקים רק בדבר
(אם רק בו)
שאותו כופה עליהם ההעדר.



תוקן על ידי - bt77 - 29/05/2006 23:12:27

מזמן תמהתי על אלו שעוברים מוות קליני או לחלופין ניתוח לב פתוח שאז הלב נעצר לעשרים דקות ולפעמים אף לעשרים שעות למה לא נחשבים מתים. הרי בגופה כשלעצמה אין שום חיים, לפי ההלכה הקובעת שבהפסקת פעולת הלב נחשב האדם למת. וא"כ תהא אשתו מותרת לשוק, ובניו ירשו אותו מדין תורה.

ואולי כיון שדיינינן לה מדין כל העומד, וידועים דברי התוספות בב"מ לגבי בן השונמית ובאתי רק להעיר.