| נשלח ב-12/6/2006 09:44 |
 |
| |
חלק ב:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=724588&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
ובשביל יעקב שלא יבכה, אעתיק אותה במלואה:
| אוי כי נהי נכתב תמורת הכתובה, כי נפקד החתן מבני המסיבה |
 |
| מאת דוד רוזנטל |
|
| קטעים מ"ספר הגלוי" לרס"ג ומהתלמוד הירושלמי, פיוט לחתן מת, סיפור מסעות אלכסנדר מוקדון - עוד מאוצרות הגניזה הקהירית שנתגלו מחדש במפתיע באוניברסיטת ז'נווה (חלק שני) |
|
| *-- two pictures *
|
|
 |
|
שילובי נוסחאות בספר הלכה מתקופת הגאונים, המאה התשיעית |
|
|
| *-- to *
| ככל שנוקף הזמן מתברר שאוסף קטעי הגניזה בז'נווה (שעליו כתבתי ב"תרבות וספרות" ב-26.5) יפה לא רק בצורתו החיצונית, אלא תוכו כברו. מצד אחד יש בו חיבורים ותעודות חדשות שלא בא זכרם בספרות, ומאידך גיסא - השלמות חשובות לחיבורים קטועים שעלו מהגניזה הקהירית. ויש בו כמובן גם לא מעט העתקות של טקסטים ידועים, ואף בזה יש ברכה, וכך אפשר להשוות את הנוסחים שבידינו עם הקדומים שבכתבי היד.
אחד העניינים המסקרנים כל חוקר גניזה הוא תיארוך הקטע שהוא מחזיק בידו. באוסף שלנו יש לפחות חמישה חיבורים שתאריך כתיבתם בטוח - בין 1026 (דפים חדשים מפיוט שתחילתו וסופו כבר פורסם), ועד המחצית השנייה של המאה הי"ב. ביניהם גט משנת 1166 ופיוט ארמי שבסופו תאריך: "בשתא דהיא אלפא וארבע מאה וחמשין ותשע לשטרי" (=1148). ברוב המקרים אין לנו אלא להישען על זיהויים משוערים של פליאוגרפים, חוקרי כתבים עתיקים. כך יש באוסף שלנו פלימפססט, כלומר קטע קלף המכיל כתב על גבי כתב - תופעה מוכרת בגניזה. החיבור הראשון |
*-- *
|
 |
|
צילום הגט משנת אתע"ז לשטרות (1166) |
|
|
| שנכתב על הקלף (כנראה תרגום המקרא ליוונית) כתוב אותיות יווניות. במשך הזמן גירדו ומחקו את הכתב היווני מהקלף, ועל גביו העתיקו פיוט של הקליר. את תאריך הכתב הראשון, היווני, מקדימים פליאוגרפים יווניים עד בערך למאה השישית.
מכל מקום, במאות הי"א והי"ב עלו בערי המערב (צפון אפריקה) דמויות מרכזיות בעולם התורה (כרבנו חננאל בקירואן, טוניס; ואחר כך הרמב"ם במצרים). צמיחת מרכזים אלה סיכנה את התלות המוחלטת של יהודי מצרים וצפון אפריקה בישיבות הגאונים בבבל. ואכן, פרק מרתק בתולדות חכמי ההלכה הוא יחס הרמב"ם לגאוני בבל. בבואו למצרים ישב הרמב"ם בצומת דרכים בין גאוני בבל לעולם היהודי של המגרב. כשנתברר לו שהלכה שפסק ב"משנה תורה" שלו אינה נובעת מהתלמוד עצמו, אלא מדברי גאון שחדרו לנוסח התלמוד, חזר בו מפסקו וציווה למחוק את ההלכה מספרו. הוא יוצא חוצץ נגד הנהירה העיוורת אחרי הגאונים בבבל, בלא להבחין במידת גדולתו של כל גאון וגאון על פי כתביו ודבריו: "אותו הנזיד הנתעב שכל העם מצפים בצפיה לכל דבר שנשמע מהישיבה או לנתינת תואר כבוד משם ושאר ההבלים ההם, אשר נעשו להם דבר שבטבע" (אגרות, תרגום בנעט, תש"ו, עמ' 54).
אחד הממצאים באוסף בז'נווה הוא תרגום ערבי ל"בקשה" שכתב ר' סעדיה גאון. ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לקהלת שיבח את ה"בקשה", והיא נתקבלה וחדרה לקהילות רבות, עד שהריצו שאלה לרמב"ם: "מה יאמר אדוננו בדבר אמירת התפלה הקטנה שחבר רב סעדיה גאון ז"ל... האם ראוי לאמרה... והיש הבדל בזה בין הציבור והיחיד? והאם אומרים אותה מיושב... או חייבים לעמוד בה... ואם מותר לאומרה, היאמר אחריה קדיש?" והתשובה: "לא יאמר אחריה קדיש בשום פנים... ואלה התחינות כולן והבקשות והתפלות המפורסמות מחיבורי הגאונים ז"ל והפיטנים, אסור לומר דבר מהן בשום פנים לא ליחיד ולא לציבור, לא בשבת ולא במועד" (תשובות הרמב"ם, בלאו, עמ' 368, ועמ' 490).
רוב רובם של קטעי המשנה העולים מהגניזה הקהירית מקורם ב"ספרי משנה" (ללא תלמוד), השייכים כמעט כולם לענף הארץ-ישראלי של המשנה. כאלה הם פני הדברים גם בשמונה קטעי משנה ממסכתות שונות שנתגלו באוסף שלפנינו, ביניהם משניות מנוקדות ניקוד טברייני, וגם במקרה שקטע אחד מנוקד ניקוד בבלי, נוסח המשנה שלו הוא ארץ-ישראלי. בקטע אחד של המשנה מסודרת מסכת חולין מסדר "קדשים" מיד אחר מסכת ברכות. ואף שהסידור נראה תמוה, מצאנו כיוצא בו בין גנזי המשנה.
שבעה קטעים מהתלמוד הבבלי נתגלו ושני קטעים מהתלמוד הירושלמי. כדי לעמוד על משמעות הממצא אציין קטע אחד בן שני דפים למסכת סנהדרין בבלי. ד"ר מרדכי סבתו הראה שנוסח התימנים שונה במסכת סנהדרין מכל שאר עדויות הנוסח של המסכת, והוא קשור קשר אמיץ עם נוסח הרי"ף (=ר' יצחק אלפסי) והגאונים, לעומת הנוסח הרווח המיוצג בדפוסים. הקטע שנתגלה בז'נווה מתאים בנוסחו לחלוטין לכתב היד התימני, ושונה ממילא מכל שאר כתבי היד של המסכת. על פי הקטלוג של פרופ' זוסמן מצטרף הקטע ומשלים 14 קטעים מהגניזה שנתלשו מטופס זה, הפזורים כיום בספריות שונות (קיימברידג', אוקספורד וניו יורק). דפים אלה מלמדים שכולם נתלשו מכתב יד אחד שכלל את כל המסכת.
התלמוד הירושלמי, בניגוד לתלמוד הבבלי, תלוי כולו על כתב יד אחד ויחיד, הנמצא כיום בספריית ליידן שבהולנד, ועל פיו נדפס כבר בפעם הראשונה (ונציה 1523). זו הסיבה שכל קטע המתגלה מהתלמוד הירושלמי מעורר התרגשות וסקרנות בקרב חוקרי התלמוד. במקרה שלפנינו זכינו לשני קטעים חדשים, האחד ממסכת ביכורים, המסייע לשחזר נוסח מוקשה עד כה, ואילו האחר מכיל נוסח מקוצר ממסכת קידושין.
תולדות גילויו וגלגוליו של "ספר הגלוי" לרב סעדיה גאון ראויות לגיליון ספרותי לעצמו. ראשיתן בהודעה לקונית של הראב"ד, בעל "ספר הקבלה", שכתב "ויתר דברי רב סעדיה והטובות שעשה לישראל הנם כתובים על ספר הגלוי". הספר עצמו לא נודע, וממילא גם שמו "הגלוי" היה בלתי מובן. מאז גילוי הגניזה אנו יודעים שהספר נכתב בשתי מהדורות: ראשונה עברית, בלשון מקראית מליצית, מפוסק לפסוקים ומוטעם בטעמי מקרא. הספר נכתב בעקבות הדחת רס"ג מראשות ישיבת סורא בבבל, ובו הוא יוצא במתקפה חריפה על ראש הגולה דוד בן זכאי ועל ראש הישיבה ר' אהרון סרגדו.
בהקדמתו לספר שנשתמרה בגניזה הוא מונה את מטרותיו בחיבור: דברי שבח לחוכמה (פילוסופיה), אחרי שמתנגדיו ובראשם ר' אהרן קראו לו אפיקורוס; הסבר לעיקרי המצוות; האשמת דוד בן זכאי ותיאור הצרות שעברו עליו מיד מתנגדיו. מתנגדיו - בעיקר ר"א סרגדו - האשימו אותו שהוא מתנשא ומחשיב עצמו לנביא, מפני שפיסק את ספרו לפסוקים והטעים אותם בטעמים כספרי המקרא. ר"א סרגדו גם עירער על ייחוסו של רס"ג והאשים אותו שהוא בן גרים. רס"ג השיב בחריפות על טענות מתנגדיו במהדורה שנייה בערבית. מאז החל א"א הרכבי (1891) בפרסום הספר על פי קטעי גניזה מתפרסמים והולכים קטעים נוספים גם מהנוסח העברי וגם מהערבי.
באוסף ז'נווה נשתמרו שני דפים מחוברים, דף אחד כתוב עברית והשני ערבית. הם משכו את סקרנותי, אך בלא ספרים קשה היה לזהות את הדפים. שלחתי צילום לאחי, אברהם רוזנטל, ועד שחזרתי לארץ כבר היה בידו זיהוי ברור לקטעים: "ספר הגלוי". לקטע הערבי יש מקבילה בפרסום של הרכבי (עמ' קסה ואילך) ואילו הקטע העברי הוא חדש, המשך ישיר לקטע שפירסם שפירא ב-1914 (68 REJ), מפוסק לפסוקים ומוטעם בטעמי המקרא. רס"ג מגלה שבכתיבת החיבור כינה את מתנגדיו בכינויים. את דוד בן זכאי הוא מכנה "ידוד" שפירושו יברח, את ר' אהרן סרגדו ששמו הערבי הוא "כלף" הוא מכנה "כלב מת", ואת "מוסי" הוא קורא "מאוסה אמו". חלק מהכינויים הללו מופיעים בקטע העברי שלנו ועוזרים בזיהוי הדף וייחוסו לרס"ג ול"ספר הגלוי". החלק הערבי בקטע שלנו כולל את הצגת הכינויים שכינה רס"ג את מתנגדיו, אך הסופר נבהל מתוכן הכינויים, ולא העתיק את כינויי הגנאי וכתב במקומם פ' פ' פ', לומר פלוני ופלוני וכו'.
כמה וכמה חיבורים נוספים משל רב סעדיה מצויים באוסף ז'נווה, כאילו יד נעלמה מישמשה בין דפי הגניזה ובחרה בכתבי רס"ג. נוסף לקטע מסידור רס"ג וספר הגלוי שהזכרנו, מופיע קטע מתרגום התורה לרס"ג בערבית, מספר שמות, וכן קטע תרגום וביאור רס"ג לספר דניאל (גם הוא בערבית). ועדיין נבדק קטע מספר מצוות בערבית, שאולי גם אותו יש לייחס לרס"ג.
הפרופ' שולמית אליצור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית מודיעה שאחד הממצאים החשובים ביותר בין הפיוטים שבדקה באוצר הגניזה שנתגלה עתה בז'נווה הם קטעי פיוטים בלתי ידועים של רב סעדיה גאון, חלק מסדרת פיוטים לפרשות השבוע. ממחזור מפואר זה של רס"ג שרד רק מעט, ועל כן כל גילוי ממנו חשוב ביותר. הפיוטים החדשים של רס"ג מסתתרים בין קטעי פיוט של משוררים אחרים בתוך תוכנית תפילה מעורבת שערך חזן מאוחר. עוד משדה הפיוט יש לציין גילוי חשוב של נוסח חדש משירו של דונש בן לברט (המאה הי'), שיר שנמצא בידינו מקוטע, והפרופ' עזרא פליישר שיחזר אותו כבר לפני כשלושים שנה. כתב היד שלפנינו מאשר את שחזורו, ובעיקר מגלה הנוסח שלפנינו שהשיר כולו הוא שיר שבח לחסדאי אבן שפרוט.
בין קטעי הפיוטים שרדה קינה לחתן שלא זכה להגיע לחופתו: "אוי כי נועדו קרוביו וחתניו, וכל בני המסיבה עם רעיו ושכניו, ויפקד החתן מתוך שושבניו, והוא כחתן יוצא מחופתו / אוי כי נהי נכתב תמורת הכתובה, כי נפקד החתן מבני המסיבה, ויגדל המספד וגם הקינה רבה, והוא כחתן... / אוי כי פתאם המשוש חדל ושוברה כותרת המגדל ויתעצבו הקרואים וגם המספד גדל... / אוי כי מראש החתן נפל הכליל ויהפכו לקינות כל שירי (...) וההמון הגדול כולו ייליל".
חיבור "היסטורי" אחר מגוון את האוסף שלנו: קטע של שני דפים מחוברים, כתובים על קלף, המספר על מסעות אלכסנדר מוקדון. חיבור זה (בעברית), מצוי בידינו בכמה נוסחאות, ונוסחתנו קרובה ביותר לנוסח שהדפיס הפרופ' דוד פלוסר כנספח לספרו "יוסיפון" מכ"י פארמה. קונטרס בן 12 דפים העוסק באסטרולוגיה, מפרט (בערבית) כל מזל ומזל וסגולותיו, ושני דפים מרשימות סגולות ורפואות מוכיחים שנפש האדם לא נשתנתה באלף השנים האחרונות.
נמצאו כמובן גם תעודות ממש, כמו גט פיטורין משנת אתע"ז לשטרות, שהיא שנת 1166 לספירה, ובו מגרש יוסף הכהן בר' סעדיה הכהן נ"ע את סאדה בת נתן נ"ע, זוג אנונימי לפי שעה, אבל העדים החתומים עליו מוכרים לנו. האחד, מבורך בר' נתן החבר, ידוע מתעודות אחרות. הוא חתום, למשל, יחד עם הרמב"ם על התקנה בעניין הטבילה משנת 1167 שבתשובות הרמב"ם (בלאו, עמ' 444). העד השני, שלמה הלוי בר שמואל, זוהה בקטלוג זוסמן כמעתיק טופס של הלכות הרי"ף, אותו טופס ששרד ממנו באוסף שלנו קונטרס בן שמונה דפים מחוברים מהלכות הרי"ף לכל פרק ראשון של מסכת כתובות.
ארבעה מכתבים נשתמרו באוסף, האחד נושא את הכתובת: "לקדושת מרנו ורבנו אדוננו מבורך אלוף הבינות חכם הישיבה... קדושת מורנו ורבנו אדוננו משה הנגיד". כשהראיתי את צילום התעודה לפרופ' מנחם בן ששון זיהה הוא אותם כאב ובנו, מראשוני הנגידים בני המאה הי"ב במצרים. הוא גם שמח לפגוש במסמך אחר את הגברת "וחשה", אשה עתירת נכסים מפוסטאט במחצית השנייה של המאה הי"א, שהרתה מחוץ לנישואים, וכשנכנסה ביום הכיפורים לבית הכנסת של הבבליים, ראה אותה "הנשיא" וגירשה משם, ואף על פי כן לא נמנעה מלצוות מרכושה לצורכי הקהילות והוסיפה סכום הגון לבית הכנסת בירושלים.
אחת מהתעודות החשובות באוסף ז'נווה הוא מכתב שנשלח לרבנו אלחנן בר חושיאל: "שאלה לפני אדונינו הרב המובהק ראש כל בית די( ...) וקימיה". הוא נשאל לפסוק במחלוקת בענייני ממונות בין סוחרים, והשאלה מסתיימת: "יורנו רבינו מה הדין והמ'(קום) יכפיל שכרו וימלא שברו אמן וכן יהי רצון". בסוף התשובה הוא חותם: "וכן הדין אלחנן ברבי חושיאל תנצבה". התעודה חשובה לפרשה שהטרידה כל מי שעסק בחכמי קירואן במאה הי"א, מאז גילוי הגניזה, והיא מציאותם של שני חכמים חשובים, האחד רבנו חננאל ברבי חושיאל הידוע מאז, והשני רבנו אלחנן ברבי חושיאל ששמו עולה מכתבי הגניזה. השאלה היא, אם היה זה אדם אחד הנקרא פעם חננאל ופעם אלחנן. אחת הטענות שהועלו בוויכוח היא שמתשובותיו של רבנו אלחנן (שתי תשובות בסך הכל) עולה שאינו דובר ערבית, וטענה זו מסתלקת עם מציאת התשובה שלנו, הכתובה ערבית. לפיכך יצטרכו חוקרי התקופה לשוב ולדון בבני חושיאל. זיהוי כל הקטעים שבאוסף ורישומם עתיד להתפרסם בכרך אחד, שיכלול גם סקירה מפורטת של כל החומר החדש. | *--
| **--end switch about number of pictures in article*
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 17:58 |
|
| |
מה זה פה? פורום של לינקים
********************************
אל תמנע טוב מבעליו:
| אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב |
|
| מאת דוד רוזנטל |
|
| לאחר שנרשם וקוטלג רוב רובה של גניזת קהיר, התגלה פתאום באוניברסיטת ז'נווה אוסף חדש, שנרכש קרוב לגילוי הגניזה ונגנז שנית במשך 110 שנה. חלקו משלים את פסיפס הגניזה, ויש בו גם חידושים גמורים |
|
| *-- two pictures *
|
|
 |
|
דף מגניזת קהיר-ז'נווה ובו סוף התורה. למטה: קופסת הפח שבה היה גנוז אוסף הגניזה |
|
|
| *-- to *
| ארבע קופסאות קרטון הונחו על שולחן הקריאה. "זו הגניזה שלנו", אמרה לי ד"ר ברברה רוט, מנהלת מחלקת כתבי היד בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית של ז'נווה. היה לה רק מושג כללי על טיבם של הדפים בקופסאות, והיא שמחה מאוד שמישהו בא ומתעניין בספרייה, וקיוותה לדעת סוף-סוף מה מכילות הקופסאות. מאידך גיסא חששה מאוד מתוצאות הבדיקה, ולמעשה כבר הקדימה וכתבה לי: "אני מקווה שהחומר שלנו לא יאכזב אותך ושלא תרגיש שעשית את כל הדרך לחינם".
350 דפי גניזה מהגניזה הקהירית מכיל האוסף. קנה אותו בקהיר ב-1896/7 (התאריך "הרשמי" של גילוי הגניזה בידי ש"ז שכטר) הפרופסור ג' ניקול (Nicole), פפירולוג מאוניברסיטת ז'נווה, שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים. כנספח לחומר היווני שקנה, צייד אותו אחד המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים. על קופסת הפח רשומה הכתובת: "טקסטים עבריים, קטעי קלף ונייר (מהמאה ה-13?) שנקנו מבית הכנסת בקהיר, בשנת 1896-1897 בקהיר, מפיליפ (Philippe) על ידי ג' ניקול. הם זוהו בחלקם ע"י אלפונזו ניקול באוקספורד ב-1898 תחת השגחתו של פרופ' נויבאור".
מאז הגיע האוסף לז'נווה ועד היום, במשך 110 שנים, היתה קופסת הפח "גנוזה" בספרייה, בלא שאיש יידע על קיומה. לפני כחמש שנים, במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה (קרוב לאלף פפירוסים) הוחלט לההדיר מחדש את פרסומיו של פרופ' ניקול. |
*-- *
|
 |
|
בניין הספרייה האוניברסיטאית והציבורית בז'נווה. ודוד רוזנטל הקורא בדפי הגניזה |
|
|
| משנוערו ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח הזאת.
כבר על פי צורתו החיצונית ניכר כי אוסף כזה של דפים גדולים ושלמים, שנרכש קרוב לגילוי הגניזה, הוא מן החומרים המשובחים בגניזה. שכן ראשוני החוקרים שטיפלו בגניזה עסקו כולם בקטעים הגדולים והשלמים, וככל שהרחקנו בזמן מהימים הראשונים של הגניזה, אנו עוסקים יותר ויותר בדפים קרועים ובשרידים קטנים. בימים אלה, לאחר שנרשם וקוטלג רוב רובה של גניזת קהיר, וכבר חשבנו שיש בידינו מידע על כל הכלול בגניזה, מתגלה פתאום אוסף חדש.
לד"ר בנימין ריצ'לר, מנהל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים, נודע שאספן יהודי גדול הוריש את כל אוסף הספרים וכתבי היד שלו לספרייה בז'נווה. הוא כתב להנהלת הספרייה לדעת מה הגיע לידיהם, והוסיף ושאל: האם מאז הרכישה האחרונה, לפני עשרים שנה, קנתה הספרייה כתבי יד עבריים? ד"ר רוט ענתה לו שלא נקנו כתבי יד חדשים, אבל סיפרה לו על "גילויה מחדש" של קופסת הפח.
פרופ' יעקב זוסמן מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית - העומד בימים אלה בשלב הסיום של תיעוד וקיטלוג כל כתבי היד התלמודיים המצויים בעולם, קיטלוג הכולל את כל כתבי היד השלמים, קטעי הגניזה וקטעים מספריות אירופה (כעשרת אלפים כותרים) - יצא לז'נווה לבדוק את האוסף כדי להשלים ולכלול את דפי התלמוד החדשים, אם יימצאו, בקטלוג שלו. פרופ' זוסמן חלה בז'נווה, ולבקשתו יצאתי אני לזהות ולתעד את האוסף.
החומר שנתגלה מייצג כמעט את כל התחומים המצויים בגניזה: מקרא, תרגומי מקרא, פירושי מקרא (בערבית) וחיבורי מסורה; משנה, תלמוד, מדרש, חיבורי גאונים; ספרי הלכה, תפילה ופיוט, תעודות היסטוריות, מכתבים, שטרות וספרות הכתובה בערבית-יהודית. כבר בבדיקה ראשונה של החומר התגלה שיש באוסף קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד, בתחומי מחקר מגוונים, קטעים שיעוררו כל חוקר בתחומו.
היחס הכמותי באוסף בין תחומי המחקר השונים עומד פחות או יותר על אותו יחס הרווח בגניזה הקהירית כולה, כלומר הרבה קטעי מקרא (61). המיוחד בקטעי ז'נווה שהם גדולי ממדים ושמורים היטב. קטעי המקרא רובם נתלשו מ"מצחפים", היינו ספרי מקרא מנוקדים ומוטעמים בטעמי מקרא, עם הערות מסורה גדולה וקטנה, כתובים משני צדי הקלף, שלא שימשו לקריאה בציבור בבית הכנסת (קטע אחד שרד בכל זאת מספר תורה, והוא כתוב רק מצדו האחד).
אם היה ספק בלבו של מישהו אם אמנם האוסף מקורו בגניזה בקהיר, בא דף אחד שנתלש מ"כתר" תורה, הדף הראשון מספר "בראשית" וכתוב על צדו החיצון: "מקודש לכניסת הירושלמיים. ארור גונבו. ארור מוכרו. וארור קונהו בידיעה", כלומר, הספר שייך לקהל בית הכנסת שנהגו כמנהג ארץ-ישראל. שתי קהילות היו במצרים, אחת נוהגת מנהג א"י והאחרת מנהג בבל. אחד ההבדלים הגדולים ביניהם הוא שבני ארץ-ישראל השלימו את קריאת התורה אחת לשלוש שנים ומחצה, ובני בבל השלימו מחזור קריאה אחת בשנה וחגגו את "שמחת תורה". ממילא, קריאת הפרשה בשבת בבית הכנסת של קהילת ארץ-ישראל היתה קצרה יותר. ואמנם נמצאו בז'נווה גם קטעים מ"ספר הפטרות", שמאחד מהם לפחות עולה מנהג א"י. אין בזה מן החידוש, שכן ד"ר יוסף עופר מהאוניברסיטה העברית שיחזר, על פי כתבי יד וקטעי גניזה, את מחזור קריאת ההפטרות לפי מנהג ארץ-ישראל, וקבע את גבולות פרשות השבוע וההפטרות המתאימות לכל שבת (תרביץ, נח, תשמ"ט). דף אחד מספר הפטרות א"י מחלק את מה שאנו מכירים כפרשת "מקץ" ליחידות קטנות יותר: (1) בראשית מא, לח; (2) בראשית מב, יח; (3) בראשית מג, יד; (4) בראשית מד, יח, ולכל אחת ההפטרה הרשומה לה.
חיבור חדש לגמרי שנתגלה הוא חיבור קטן כתוב על קלף הנקרא: "מניין כל המקרא יפה יפה". זה חיבור בענייני מסורה, שהודעה חשובה בסופו על משפחת ה"מסרן" הנודע בן נפתלי (המאות התשיעית-העשירית): "זה המניין כתבו רבי שמואל מפי מרי ורבי משה בן דוד בן יעקב בן נפתלי זכרונהם (!) לברכה". הראיתי את החיבור לד"ר יוסף עופר, המומחה לענייני מסורה, והוא מצא כי זו תוספת של דור לשושלת בן נפתלי, שעסק בפרטי ניקוד וטעמים, כמו שמשתקף בספר החילופים (מישאל בן עוזיאל) ובהערות מסורה אחרות. כעת מתגלה שעסק גם בתחום מספר פסוקי המקרא. הוא ניסה כנראה להסדיר את המסורות החלוקות שנמסרו בעניין זה, בעקבות מניין הפסוקים בעשרת הדיברות בספרי שמות ודברים. המונח "יפה" הוא מונח מסורה המשמש להכרעה במקום שהיתה בו מחלוקת.
נמצאו גם שבעה קטעי תרגום למקרא, תרגום התורה לערבית בידי רב סעדיה גאון, ותרגומים ארמיים. המיוחד בממצא אינו בעצם נוסח התרגום, אלא בכך שבאחד הקטעים הארמיים מביא מחבר הקטע מתרגום אונקלוס, שלא כמקובל, לא תרגום רצוף ולא מבחר פסוקים כדוגמת "תרגום הקטעים" - אלא מלה או שתיים מכל פסוק, שדווקא אותן הוא מתרגם.
בספרות ההלכה נמצאו קטעים מספרי ההלכה של הגאונים, כמו קטע מ"הלכות גדולות"; קטע מספר מצוות בערבית, וכן קטעים מהלכות הרי"ף והרמב"ם. קטע אחד מהלכות הרי"ף משלים על פי הקטלוג של פרופ' זוסמן חיבור גדול יותר של ארבעים קטעים (שעל צירופו שקד ד"ר עזרא שבט), והקטע מז'נווה הוא האחרון שהיה חסר להשלמת הטופס כולו.
מעניינים במיוחד הם שני דפים הכוללים תשובות מגאוני בבל: רב שרירא ובנו רב האי לקהילת קירואן (המאה העשירית). במשך למעלה מ-400 שנה (עד למאה הי"א) השיבו ראשי ישיבות בבל, סורא ופומבדיתא לקהילות צפון אפריקה על שאלותיהם בפירוש התלמוד ובפסיקת הלכה. דרכן של השאלות אל הגאון עברו במרכז במצרים, ששם ישב "פקיד הישיבה" שתפקידו לשלוח שאלות לישיבות הגאונים ולקבץ את התשובות מהישיבה, להעתיקן לארכיון במרכז, ולהעביר כל תשובה לשואל. הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה" כותב: "ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבתלמוד והם משיבים להן כפי חכמתם (!) ואותם השואלים מקבצים התשובות ועושין מהם ספרים להבין מהם".
ועוד מורו של אבי הרמב"ם, ר' יוסף ן' מיגאש (שהרמב"ם כותב עליו "לב האיש ההוא בתלמוד מבעית") נשאל (שו"ת סי' קי"ד): "מי עדיף למנותו דיין מי שמורה מתוך תלמודו או שמא מי שמורה הלכה מתוך תשובות הגאונים". והשיב: "דע שהאיש הזה (=המורה מתשובות הגאונים) יותר ראוי להתיר לו להורות, מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמנינו זה, ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר, הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאון ז"ל. ומי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד - הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו".
הרבה מאוד תשובות גאונים הגיעו אלינו, חלקם בקבצים הערוכים על פי שם הגאון המשיב (הם בדרך כלל מקוריים יותר), אחרים קבצים לפי נושאים. ועוד הגיעו אלינו תשובות גאונים בכלי שני, משובצות בספרי ההלכה של חכמי ישראל שציטטו תשובות גאונים. באוסף שלפנינו נתגלו שני דפים מחוברים, המכילים כחמש-שש תשובות. אחת חזרה ונדפסה כמה פעמים בקבצים שונים וארבע מהן חדשות. הן נזכרות ברשימות שאלות (שהן כעין רשימת תוכן עניינים של קובץ תשובות שערכו אוספי התשובות בלא להעתיק התשובה) ומובאות שם בזו אחר זו.
המעניין הוא שהרשימה נדפסה בקובץ תשובות ("קהלת שלמה") שנדפס בירושלים בשנת תרנ"ט (1899) ע"י ש"א ורטהיימר (אחד האנשים שטען לכתר "מגלה הגניזה" עוד לפני שכטר). בהקדמתו לספר הוא מציין שהביא את כתב היד שממנו הדפיס "מתוך אלפי רבבות גלמי קונטרסי כת"י אשר הורמו מערמת עפר ארץ מצרים מבית גניזת הספרים אשר היה שם בימי קדם ונגלתה לפני שנים אחדות". ושוב, חכם ירושלמי אחר, ש"ז שניאורסון, כותב פירוש על מסכת פסחים, שנדפס בתרל"ט (1879), "נימוקי שזבנ"י", ובפירושו לדף קו ע"א הוא מצטט: "רב האי גאון פי' האריך בה רב אשי דברי פיוטי הרבה. והרבה אמרי שפר כענין שמאריכין בה עכשיו בני בצרה ועילם ופרס שאומרי' אשר ברא עסיס ותירוש טוב כו' העתקה מכי"ק".
זו העתקה מהתשובה שלפנינו, ושני המחברים השתמשו בחומר שמקורו קרוב מאוד למקום קניית האוסף שלנו. כלום ראה שזבנ"י את הקובץ שלנו במצרים או בארץ-ישראל? ועוד תשובה שלישית מהקטע שלפנינו מוזכרת אצל ר' יהודה הברצלוני, ולפניו נזכרה וצוטטה על ידי ר' דוסא, בנו של רס"ג. כל אלה הם רק אזכורים וציטוטים, אבל באוסף שלנו הן מופיעות בשלמותן.
נחתום פרק זה בציטוט מהתשובה החדשה הנזכרת, שמקורה בקובץ תשובות רב שרירא ורב האי לקירואן. בשאלה נשאלו הגאונים: מהי ברכה ארוכה? והוא משיב בהבעת דעתו על החזנים והפייטנים: "כך ראינו שעד אן (=כאן) ברכת בורא פרי הגפן ארוכה נאמרת בכמה מקומות, וחביבה בעיני בני בצרה ועילם ופרס ומדינת הים אשר שם ורגילין בה לילי פסחים, ואין אומרין כלשון הזה בורא פרי הגפן אלא מאריכין דברים וכך אומרין אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב וכול' וזו דרכן שלרוב שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים כאן, שאין יודעין לעסוק בתורה ובהלכות ענין מאריכין (...) ברכות ותפילות ועל זו הדרך תוקנה החזנות והקרובות שאומרין הפיטנים הפורטים. ומכמו אלה נועדו עם רב אשי ותבעו אותו בברכת קידוש ארוכה כי הם היו מכירים מדברי הפורטים והוא שהיה חכם לא היה מכיר כי אין זה חובה ואף לא מצוה ואף לא דרכן של תלמ' חכמ' ואין אנו רגילין בה כל עיקר".
בחלק הבא ייכתב על קטעי התלמוד הירושלמי; על קטע חדש מ"ספר הגלוי" בעברית; על קטעי תפילה ופיוט חדשים; על תעודות ומכתבים חדשים אל גדולי חכמי הקהל ומהם; על תשובה מרבנו אלחנן ברבי חושיאל; ועל גט פיטורין משנת אתע"ז לשטרות.
|
|
|
|
|
|
|
