| נשלח ב-7/6/2006 14:38 |
 |
| |
ישראלים בני דת משה
רצ"ב מאמר שכתבתי לפני כמה שבועות, שנוגע בדיונים שהיו פה סביב יום העצמאות.
אשמח להערות והארות.
ישראלים בני דת משה
בוועידה לציון מאה שנה ל"ועד היהודי האמריקני" שנערכה לאחרונה בארה"ב (ד' באייר תשס"ו, 2/5/06), אמר הסופר הישראלי א"ב יהושע כדברים אלה: "הזהות שלי היא ישראלית. הדת היהודית אינה משחקת תפקיד אצלי. הטריטוריה והשפה זה מה שבונה את הזהות שלי כישראלי"
דבריו של יהושע אינם חדשים, אך יש בהם כדי להצביע על מגמה הקיימת זה זמן רב בציבור היושב בארץ. מדובר בבניינו של עם חדש, הלוא הוא העם הישראלי. עם זה מורכב מכל מי שיושב בארץ ומקיים יחסי גומלין עם התרבות הנוצרת בה. זהותו של העם הישראלי שונה מזהותו של העם היהודי, והפער בין הזהויות גדל והולךעם השנים.
כאמור, אין בדברים אלה כשלעצמם משום חידוש, וכבר דובר רבות על כך. אך כאן ננסה לבחון את הדברים מזווית שונה מעט.
מה בין ישראלי ליהודי?
הבה נבחן מהם ההבדלים בין העם הישראלי לעם היהודי. העם הישראלי כולל את כל אזרחי מדינת ישראל (בכל מקום שהם), כולל יהודים, רוסים, דרוזים וצ'רקסים. הזהות הישראלית חזקה יותר ככל שהאדם קשור יותר לתרבות הישראלית ומעורה בה – דובר את השפה העברית, נחשף לתקשורת הישראלית, וכן הלאה. אלו אשר נקודות אלה חלשות יותר אצלם, הזיקה כלפיהם כישראלים חלשה יותר. כך, מרכיב הזהות העיקרי בישראליות הוא האזרחות במדינה, והקובע את עצמת הקשר והזיקה לעם זה הוא היחס לתרבות המקובלת כישראלית. זאת, לעומת מרכיב הזהות העיקרי ביהדות אשר הוא ההשתייכות לעם מן הצד התורני (דהיינו, בן לאם יהודייה או שעבר גיור כהלכה), והקובע את עצמת הקשר לעם הוא רמת השמירה על הציוויים התורניים והזיקה המודעת למסורת היהודית.
יושם לב שהגדרת "מיהו יהודי", שהיוותה סלע מחלוקת במשך עשרות שנים, הולכת ונעלמת עם התגבשותו של העם הישראלי כעם בפני עצמו. הסיבה ששאלה זו הייתה כה משמעותית בעבר, הייתה שזהות ישראלית-חלופית טרם הייתה בנמצא, והמאבק בין האידיאולוגיות והתרבויות השונות התנקז אל שאלת ההשתייכות אל העם היהודי. המתפלמסים בשאלה זו ניסו להטות את ההגדרה לכיוונם, כך שתחפוף לזהות התרבותית הרצויה להם. יוצאי דופן במידה מסוימת היו בני התנועה "הכנענית", אשר ביכרו לוותר במודע על ה"יהודיות" ודיברו על "עבריות". כך נאמר ב"משא הפתיחה" של התנועה (1944, 45 – ההדגשות שלי, וכן בהמשך):
"אין עברי כי אם עברי, בן ארץ עבר, ארץ העברים - להוציא את כל זולתו. וכל שאיננו בן הארץ הזאת, ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי, ואיננו עברי, ולא היה עברי מעודו. וכל הבא מן הפזורה היהודית... הוא יהודי ולא עברי, ואיננו יכול להיות כי אם יהודי בלבד - טוב או רע, גאה או שפל, אבל יהודי. והיהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים עד עולם. מי שהוא עברי איננו יכול להיות יהודי, ומי שהוא יהודי אינו יכול להיות עברי".
וכך נאמר בהמשך דרכם, בצורה כמעט נבואית ("אלף", יוני 1951):
"בישראל מתחיל הדור החדש להינתק מעול היהדות המסורתית, ובמוקדם או במאוחר עתיד הוא לכונן צורה חדשה מודרנית של הוויה לאומית, שכוחה עמה להתרחב ולגדול. התנאים לתחייה עברית זו כוללים את גילויו של הלבנט כארץ אחת - את הגדרתה של ההוויה הלאומית העברית כחברה טריטוריאלית-תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה".
ונראה באמת שבמובנים רבים הקדימה התנועה הכנענית את זמנה. תנועה זו הייתה קטנה ולא גרפה אהדה בקרב ציבור נרחב, משום שהיא הייתה אידיאולוגית מדי, וניסתה לכונן תרבות חדשה באופן עצמאי, המדלג על כל הדורות הקודמים ומתעלם מגלגוליה ההיסטוריים של זהותו של העם היושב בציון. הישראליות המודרנית מצליחה דווקא משום שאין מאחוריה משנה סדורה וחדשנית, ואין היא אלא התפתחות טבעית (אפשר לומר אף דקדנטית) ותוצאה של הכוחות והלחצים היוצרים את הזהות הקולקטיבית של היושבים במדינת ישראל.
צעד מכריע לכיוון זה נעשה כאשר נמחק מתעודת הזהות הישראלית סעיף הלאום. צעד זה, שבשעת מעשה לא היה אלא תוצאה של התפתחות פוליטית ומשפטית סביב שאלת "מיהו יהודי", ונועד לתת פתרון טכני לשאלה זו, סימל, במבט לאחור, את התנתקות הישראליות מן היהודיות. דברים אלו משתלבים בשאר המהלכים הננקטים בשנים האחרונות לכיוונה של "הפרדת הדת מהמדינה", וליתר דיוק – הפרדת הלאומיות הישראלית מן הזהות היהודית.
כיצד מגיבין?
לאחר שראינו – ושוב, הדברים אינם חדשים – שהישראליות הולכת ונפרדת מן היהודיות, נשאלת השאלה כיצד צריכים להגיב על כך היהודים הישראלים, שעד כה חיו בשלום עם שתי ההגדרות, שבמידה ידועה חפפו אחת את השנייה. הדברים אמורים כלפי הציבור האמוני-לאומי היושב בארץ, שכן הציבור החילוני, לפחות החלק האידיאולוגי שבו, יכריע כמובן לכיוון הישראליות, ואילו הציבור החרדי הכריע כבר לכיוון היהודיות (אף כי בשנים האחרונות קיימת "פזילה" לכיוון הישראליות, ולא נתעכב כאן על נושא זה).
גישה רווחת אחת היא ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, ולאחד את הקרע בכוח. אלו הנוקטים בדרך זו מנסים לפעול באמצעים פוליטיים, משפטיים וציבוריים כדי לשוב ולאחד את הזהות הישראלית עם הזהות היהודית. נראה ברור כי דרך זו אינה ריאלית במיוחד. ניתן להמשיל את המחזיקים בה לאדם המנסה להחזיק בכל כוחו שני לוחות טקטוניים ההולכים ונפרדים, או מי שמוציא מים בדליים מספינה טובעת. עלינו להפנים כי הקרע הוא ככל הנראה בלתי נמנע, ולבדוק מה עלינו לעשות בהנחה כי הוא הולך ומתממש.
ישראלים בני דת משה
גישה אחרת, ובה ברצוני להתמקד, מנסה לבנות זהות כפולה כתגובה למהלכים המתגבשים. גישה זו מבקשת לראות בישראליות וביהודיות שני מושגים שאינם מנוגדים אחד לשני, אלא נמצאים ברבדים שונים של ההשתייכות האישית והחברתית. מחד, אומרים מצדדי הגישה, הרינו ישראלים לכל דבר – שומעים שירים ישראליים, רואים תוכניות ישראליות, שותפים מלאים בחברה הישראלית ומזדהים עמה, לכל דבר ועניין. מאידך, וללא סתירה, הרינו גם יהודים ללא פשרות – שומרים על מצוות התורה, מרגישים שותפות גורל עם העם היהודי, ושואפים להחיות את המסורת היהודית בעם כולו. מן הצד הישראלי, חבר הוא לדרוזי השוכב אתו במארבים ולרוסי הנמצא אתו במקום העבודה; מן הצד היהודי, אח הוא לחרדי בבורו פארק ומרגיש קשר הדוק יותר לתושב בני ברק מאשר לתושב צפון תל אביב. את בעלי גישה זו הייתי מכנה "ישראלים בני דת משה", ונראה כי על אף הקסם שיש בה, הרי שהיא לא תצלח; לא לאורך זמן.
אחד מדגליה של תנועת ההשכלה באירופה המערבית, היה דגל הזהות הכפולה. היהדות אינה סותרת את הלאומיות הזרה. יכול אדם שיהיה גרמני, ועם זאת "בן דת משה". היהדות אינה אלא דת, מרכיב אחד מתוך שלל המרכיבים של ה"אדם" השלם, אשר בנוסף לזהותו הדתית, הוא גם בעל זהות מוסרית, אנושית, ולאומית – כל אחת מהן עומדת בפני עצמה. רעיון זה היה יפה, ו"נאור", וכבש את לבם של רבים, שמאסו בנידויים מן החברה כיהודים בני עם נחות. אולם על אף ההיגיון לכאורה שברעיון זה, הוא לא החזיק מעמד כשלעצמו זמן רב. עם הזמן, התבוללו רבים מאנשי ההשכלה, ואחרים חזרו לזהותם היהודית "בדלת האחורית", דרך הציונות.
רעיון הבידול התודעתי, של ישראלים בני דת משה, אינו יכול לצלוח. זאת, משום שהיהדות ההיסטורית, כידוע לכול, אינה רק דת ואינה רק מוסר. היא גם אינה רק שיוך אתני. היהדות היא עסקת חבילה, היא דרך חיים טוטלית המקיפה את כל חייו של היהודי. ניסיון לגזור אותה ולחלקה, וליצור זהות יהודית לחצאין, אינו שורד לאורך זמן. שהרי בבוא העת יבוא בנו של אותו ישראלי בן דת משה, ויציג בפני אביו את כלתו החדשה, ישראלית לכל דבר ועניין, ששירתה עמו בצבא ושחולקת עמו את תרבותו הישראלית, ואך פרט אחד מפריע – אין היא יהודיה. ומדוע שלא יישא אותה לאישה? וכי יש פגם בזהותו הישראלית, כלום אין הוא מעורה דיו בחברה הזו? היכולת התיאורטית להפריד בין "אדם" לבין "יהודי", או בין "ישראלי" לבין "דתי", אינה עומדת במבחן הדורות הבאים, ואף במבחן הדור הנוכחי. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא במקרה הידוע של אותו אלוף בצבא ההגנה לישראל, חובש כיפה, שבהרצאה לפני כנס מ"פים הראה כיצד לעתים צריכה היהדות לכפוף עצמה בפני הדמוקרטיה (עוד שם-קוד לישראליות); כך, סיפר, נסע הוא בשבת להלוויה של פלסטיני שנהרג בשוגג מאש צה"ל.
אין זה מקרה בודד. ישנם רבים הרואים עצמם שייכים יותר לישראליות מאשר ליהודיות, וכאשר יצטרכו לוותר על מי מהן, יהיו אלו התפילין שיוטלו בתחילה מן הספינה הטובעת. הבחירה באותה זהות דקה-מן-הדקה, של היות ישראלי בן דת משה, שקולה להליכה על חבל ההולך ונפרם בהמשכו לשני חבלים שונים. כדאי, אם כך, להכריע כבר כעת, על איזה צד של החבל ברצוננו להלך.
יהודים אזרחי מדינת ישראל
מהו הפתרון אם כן? כלום נוותר על חלקנו בקהילה הישראלית, רק משום חשש לגורלנו היהודי? אינני יכול לענות ברורות, אך ייתכן, שעם כל הצער והכאב האמיתי, עלינו לעשות זאת. אולי לא באופן חד וקיצוני, אך כאמירה ברורה, לעצמנו: יהודים אנו, לא ישראלים. אמנם, כשם שיהודי בשיקגו או בפריז אזרח הוא במדינתו, אך אין הוא חייב לראות עצמו כאמריקני או כצרפתי, כך נוכל לרכך את ההגדרה החדשה: איננו ישראלים בני דת משה, אלא יהודים אזרחי מדינת ישראל. כשם שקיים, להבדיל, ציבור פלסטיני אזרח ישראל, בגליל ובמשולש, כך יכול להתקיים ציבור יהודים אזרחי ישראל. ההגדרה העצמית בנושא זה היא חשובה ביותר, פן ניטמע ונתבולל במרחב הישראלי ההולך ומתגשם אל מול עינינו.
האם זה מצריך בהכרח ויתור על חזון המדינה היהודית? האם זה אומר שכל המהלכים של יד ההשגחה בקיבוץ היהודים לארצם ובהשבת ריבונותם העצמית, לשווא היו? נראה שאין צורך להגיע לכך. המדינה הישראלית יכולה להוות פלטפורמה לכינונה של זו היהודית, לו רק תהיה לציבור היהודי (במובן התרבותי של המילה) תמיכה עממית רחבה. נראה כי בשלב זה הזהות הישראלית היא זו הסוחפת יותר, אף כי רבים היהודים (כולל אלו שאינם מגדירים עצמם כדתיים) אשר עדיין חיים בזהות כפולה. ואם כן, מאבק משמעותי עומד בפנינו. לא להשיב את הגלגל לאחור – זה נראה שאין בכוחנו לעשות; אלא להילחם על זהותם היהודית של היושבים בארץ, על ידי פעולות הסברה מקיפות ורחבות. פעולות ההסברה אינן צריכות להיות מכוונות דווקא לקיום תורה ומצוות במובן הפרטני של המילה (הרי גם לגר אין מלמדים אלא עיקרי הדת ומקצת המצוות), אלא בעיקר לזהות היהודית הכללית, כך שכאשר יצטרך האדם לבחור בין היהודיות לישראליות, יבחר הוא בזהות היהודית. פעולת הסברה מעין זו צריכה להיעשות גם (ואולי בעיקר) כלפי פנים, במערכות החינוך הדתיות. אלו צריכות להסב את הדגש מהחינוך לזהות ישראלית, לאזרחות ולשותפות גורל עם כלל האזרחים (שעדיין אולי יכול להתקיים, אבל אל לו לפרוץ את הגבולות), אל עבר הזהות היהודית, השמירה על מסורת ישראל והאחווה היהודית. ההסברה צריכה להיעשות בשום שכל, לבל תיהפך המילה "יהודי" למילת גנאי או למייצגת מושג לא רלוונטי, כאשר קרה למושגים אחרים כדוגמת "משיחיות" ו"ארץ ישראל השלמה". כיצד יש לעשות זאת, ובאילו דרכים, זהו כבר נושא נפרד העומד בפני עצמו. מאמר זה לא בא אלא להעניק זווית ראייה נוספת על הזהויות השונות, ולהתריע כלפי הבעייתיות שבזהותם של הישראלים בני דת משה.
תוקן על ידי עצכח ב- 09/06/2007 23:39:11
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2007 13:23 |
|
| |
זילבר
לא התכוונתי לעמדתו באשר לשאלת גבולות המדינה. התכוונתי לזה
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/308/486.html
ממללא,
העלית נקודות מעניינות. במושכל ראשון נדמה לי שכל חיטוט מוגזם בשאלות של זהות מועד למיני כשלים מהסוג הזה. מי שיחשוב כל ימיו על השאלה כיצד מתלכדות אזניו וצפורניו ל"אני" שלו סופו שיקפוץ ראש לתוך מגרסת נייר. זו קלאסיקה של מושג הדורש חשיבה סינטטית ולא אנליטית.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2007 09:35 |
|
| |
ממללא,
לא התייחסתי לטענה שבאמריקה מכירים גויים (היא שלך או שלו?), אלא לטענתו שבאמריקה יש יצירה יהודית גדולה ובארץ לא. אני לא רואה את זה בכלל ואולי תאיר את עיני. טנתי שהיצירה היהודית שהוא מתגאה בה היא פרי מצב של ניסיון להתבולל בלי הצלחה וזה מצב שלא קיים היום.
כמובן יש באמריקה מיעוט יהודי של דתיים ממש, רובם אורתודוקסים, שזה אכן מרכז זהותם: לא אליהם התייחסתי, ולא אליהם נושא בורג את עיניו, הוא הרי "קודם אזרח העולם" והדגם שלו הוא גורג' סטיינר. בכ"א צריך פרופורציה: הם בוודאי לא יותר מ15% לפי ידיעתי, אלא שהם בולטים כי על השאר לא שמים לב שהם יהודים. דרך אגב, גם אצלם לא ידועה לי יצירה תורנית חשובה של דור ילידי ארה"ב, וצריך לחפש לכך הסבר אחר מהסברי לעיל.
חווסר טינה למסורת אצל חילונים הוא מפני שהיא לא מפריעה ולא משפיעה, ולא מעניינת הרבה יותר מהמסורת הקונפוציאנית.(אם אתה מדבר על חילונים ולא על רפורמים וקונסרבטיבים של שבת וכו').
ומישהו היה צריך להגיב על שאר הקשקשת: אל דאגה אנחנו רק נציונל-סוצויאליסטים.
תוקן על ידי nmzilber ב- 10/06/2007 10:14:33
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2007 08:48 |
|
| |
זילבר,
לא ברור לי מה אתה מנסה לומר ביחס ליהדות ארה"ב. החלקים הדתיים ביהדות ארה"ב מתקיימים כיהדות 'שלמה' כפי שהייתה בכל הדורות. הפלורליזם האמריקאי מאפשר להם להיות בה בעת גם אמריקאים מן הישוב, אך במה זה גורע מהאינטנסיביות של יהדותם? (כמובן, אי גרסינן שאין כיום משמעות דתית לשבת דוקא בא"י ואם אינם מקבלים את כל תיאוריות יסוד כסא ה' בעולם ודגמי ה'מלכות' המשתלשלים ממנה).
למצב הזה יש גם השפעה כפולה, להתרשמותי: קיימת תופעה משמעותית של 'התחזקות' וחזרה בתשובה, ויש הרבה פחות טינה למסורת מצד יהודים חילוניים. מצד שני, כפי שציין בורג, המושג 'גוי' קיים בתודעתם כאדם מן הישוב ולא כסוג של מוטציה נהנתנית ואנטישמית (שמעתי פעם בחור ישיבה ד"ל מדבר על ההבדל בין יהודים לגויים, תוך שהוא דוחף את הגוים לדיוטות אנושיות תחתונות. לשאלתי אם אי פעם ביקר בחו"ל ו/או פגש גוי שלא במסגרת שירותו הצבאי, השיב בשלילה).
מצד שני, לשהות במדינה יש את יתרון היעדר ההתבוללות ביחס לארה"ב, אבל אני לא בטוח שבטווח הארוך, ודאי שלא ע"פ חזונו של בורג ההבדל יתמיד.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2007 02:02 |
|
| |
שנרב,
יהושע לא "גזען מצדיק שואה". הוא לא כתב בשום מקום שמותר לרצוח "לא נורמלים" אלא רק שכדאי ליהודים להיות נורמלים ולו מטעמי פיקו"נ. אם זה תואם את כוונות הרוצחים- אז מה? יש גם שמגנים את הציונות כי היא "שותפה לאנטישמיות במגמה לנקות את אירופה מיהודים" מה שנכו נכון.
לגבי בורג: כמו ממללא גם אני אתייחס רק לנק' אחת . בהערצתו המופלגת ליהדות הגלותית הוא מערבב בכוונה בין שני דגמים: הראשון שאיו אפשרי כיום הוא הדגם ה"גרמני" של יהודי שרוצה להתבולל ולא מצליח, בגלל הגויים או בגלל עודף מודעתו העצמית, ובעכ"ח היהדות במרכז זהותו- למשל סטיינר וגם יהודים אמריקאים זקנים כוודי אלן ופיליפ רות. הדגם השני הוא היהדות האמריקאית בת זמננו שכבר הצליחה להתבולל. היהדות מתקיימת כעוד מסורת שבטית/ כנסייה דתית בחברה פלורליסאטית והיא בפינה מסוימת בזהותו של היהודי. הדגם הזה קיים כמובן היום, ותיאורטית לפחות היוא יותר בר קיימא מהראשון. " יצירה יהודית גדולה" כלשונו זהב, לא ידועה לי משם- נאמר מיהודים אמריקאים שנולדו אחרי מלה"ע השנייה. ואני מתכוון ליצירה שלא יכלה להתחבר ע"י אמריקאי לא יהודי. כך שלצורך ויעונו הוא מאציל מיוקרתה של היהדות ה"גרמנית" על זו ה"אמריקאית".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2007 00:29 |
|
| |
בין כל גיבובי ההבל של בורג בכל זאת בררתי שתי נקודות משכנעות:
א. ההתפתלויות של המראיין ארי שביט למצוא בישראל/יות החילונית תוכן יהודי חיובי כלשהו (חוץ מעצם המלחמה על קיומנו) בהחלט אומרות דרשני (בטענה הזאת ממחזר למעשה בורג את טענת ליבוביץ' בשנות החמישים כנגד הציונות החילונית שהתוכן היחיד שהיא תוכל ליצור לעצמה הוא הרובה).
ב. הטענה של בורג לגבי עצמו שבארץ אין לו עם מי לדבר ובחו"ל כן - אני חושב שהצדק עמו. בורג לטעמי הוא סוג של יהודי ליברלי (רפורמי/קונסרבטיבי/רקונסטרקטיבי או משהו בסגנון) שלא מוצא את עצמו בארץ ובחו"ל היה לבטח מסתדר טוב יותר, כך שהוא בעצם כופה את עצמו על המזרחניקיות והיא עליו. גם לשם המשפחה שלו יש חלק בזיהוי הזה. בינתיים, אין לי אלא לקרוא לאמשלום ושחרית שיאמצו אותו אל לב קהילתן ויפטרו אותנו מזיקה אליו...(אני משער שרוח דבריו האחרונים גם אם לא תנעם לכל חברי/ות הקהילה, בודאי שלא יביאו אותו שלא לרצות בו שהרי עדיין מדובר בטווח הגיוון הכשר, לדידם...).
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2007 22:53 |
|
| |
נדמה שהרעיונות שמעלה אברום בורג הם הד לצדדים השונים בויכוח שהיה כאן על דבריו של יהושע.
ולשאלת המשקל היחסי של אינטלקטואלים אלו ואחרים שהעלה ממללא למעלה, ראוי לשים לב לכך שבורג מודה בפה מלא שהסתיר את השקפותיו כדי להתקדם באופן פוליטי. האיש הזה רצה להיות ראש ממשלה, ולא קשה לדמיין קונסטלציה פוליטית בה היה גם מתמנה לתפקיד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2006 22:23 |
|
| |
הערה לדברי הראשונים באשכול (שבכלל מנוסחים לא טוב).
כשדיברתי על "עגלת זבל" לא התכוונתי לתרבות המונים, ערוץ 2, טלנוובלות וכיוצא בזה. אני לא בטוח שזה אינו שיקוף של רמות שונות בציבור, רמות עניין ורמות תרומה לחברה שקיימות בכל אוסף בני אדם. (ממילא אינני מתפעל כל כך מן ה"משבר התרבותי" הבא לביטוי בהנ"ל) יש הרבה אנשים שפרנסתם הרוחנית על טלנובלות וספורט, ובכל זאת בסיטואציות יומיומיות רבות תשמח לראות אותם לצדך.
כוונתי היתה לצורה בה יובאו אידאולוגיות זרות "גבוהות" כדי לכסות על החסר התרבותי, דברים כמו סוציאליזם-קומוניזם מחד או לאומנות פשיסטית מאידך, ובתקופה מאוחרת יותר סוגים שונים של תקינות פוליטית.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 18:19 |
|
| |
שנרב,
שים לב בבקשה שאיני מדבר על "מדינה", אלא על "חברה". בהקשר זה יש הבדל בין החברה האמריקנית,
הבלגית, הישראלית והיהודית, ותורף דבריי היה שיש לזהות עצמנו כיהודים מבחינת החברה, בלי קשר
לשאלת המדינה שבה אנו חיים.
ואני מניח שמשפחת סימון לא נוצרה חילונית, ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 18:15 |
|
| |
הפרעתוני,
הערת אגב: נדמה לי שארנסט סימון חזר בתשובה, ואביו לא היה דתי, כך שאין מכאן הוכחה לגבי לאומיותם הגרמנית של אנשי פרנקפורט וברלין. זו עצמה היא נושא לדיון נפרד.
והערה פחות אגבית: אני חושב שאתה מערב בין זהותנו ה"לאומית" (ישראלי, גרמני, אמריקאי) לבין זהותנו כאנשים מודרניים (מודרן אורתודוכסיה למיניה). הסטודנטים היהודים שמתחלנים באוניברסיטאות אמריקאיות לא עושים כן בגלל נאמנותם לדגל הכוכבים והפסים אלא בגלל חשיפה לאורח חיים והלך מחשבה עכשווי, שקיים באותה מידה (אני מניח) גם באוניברסיטאות בלגיות. בדומה, בניו של מנדלסון ונכדיו התנצרו לא מאהבת הממשלה הפרוסית (למרות שגם זה היה שם) אלא יותר מתוך שאיפה פשוטה לשפר את תנאי חייהם (האמניסיפציה בגרמניה אירעה רק ב 1870) ולהתמזג בחברה המודרנית והמשכילה של ברלין. לאומיות, לעניות דעתי, היתה פקטור זניח במהלך שלהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 17:36 |
|
| |
ואני מוסיף את התשובה שכתבתי עכשיו למגיב הראשון דלעיל:
א. זה שיש במדינת ישראל משום התקדמות לעומת המצב הגלותי, בהתחשב בכך שכעת יש יותר כלים להקמתה
של מלכות התורה - זה ברור (גם אם יש בה במובן מסוים גם נסיגה מסוימת, בהתחשב בכך שהמדינה
דהשתא אינה בדיוק "בראש אחד" עם האידיאולוגיה של תורת משה). השאלה היא אחרת, והיא ההזדהות עם
התרבות הישראלית. אכן, יש לי שאיפה להפוך את המדינה ליהודית, אבל זו לא תבוא מתוך אשליה עצמית
שהמדינה היא אכן כזו, אלא מתוך הסתכלות נכוחה על המציאות. והמציאות היא שהתרבות הישראלית
הולכת ומתנתקת מן הזהות היהודית (ואתייחס בהמשך למגמה ההפוכה שהצבעת עליה בצדק). על כן הנקודה
איננה שאני מציע להיות ישראלי פסיבי - אני מציע להיות יהודי אקטיבי, ולנסות לקדם את העניין
היהודי ("העניין האלהי") בכל דרך אפשרית, כך שישנה גם את הפוליטיקה בשאיפה האמורה לעיל.
הנקודה של הגאולה האקטיבית, שבה נפרד המזרחי מהחרדים, היא בדיוק זו שאני מציע. אלא שאז הצורה
הייתה "עוד דונם ועוד עז", וכיום הדרך צריכה להיות בדרכים הסברתיות וחינוכיות.
ב. אני מודה שאיני מכיר לעומקו את הציבור היהודי האמריקני, אבל שנינו יודעים שקיימת התבוללות
עמוקה בזרמים הלא-אורתודוכסיים, ולענ"ד בדיוק מן הסיבה שציינתי במאמרי, וגם לגבי הזרם
האורתודכסי יש לומר דבר או שניים: האולטרה-אורתודוכסים (החרדים), ממילא אינם חיים בזהות
כפולה, ועל כן אצלם לא נוצרה בעיה. אצל המודרן-אורתודוכסים, יש לכאורה לבדוק יותר לעומק את
המצב. אני מניח שיש בהם כאלה המרגישים עצמם כאמריקאים לכל דבר, שגם שומרים מצוות - ובאלה
ההתבוללות התרבותית והגלישה לעבר הוויה אמריקאית ולא תורנית בעיקרה, אכן קיימת (וראה המאמר
שהובא בצֹהר 17 על חילון נוער דתי באוניברסיטאות בארה"ב,
http://www.kipa.co.il/upload/users_files/1035.PDF). אחרים, לעומת זאת, אכן אינם רואים עצמם
כאמריקאים מובהקים, ועל כן לא עליהם מדובר. אבל כאמור, איני מכיר היטב את הנושא, ואשמח לקבל
ממך סטטיסטיקות ומאמרים בנושא.
ג. החילוק ישראלי/יהודי הוא, כידוע לך, נפוץ ביותר, ומקובל בקרב חוגים רבים משני צדי המתרס;
ראה למשל את דבריו של אדם ברוך על העברית היהודית והעברית הישראלית, ועוד ועוד. ההתעניינות
המחודשת שהחלה לפני כמה שנים (ומשום מה קצת נעלמה מן הכותרות בשנתיים-שלוש האחרונות) אינה
מלמדת, לעניות דעתי, על התקרבותה של התרבות הישראלית לכיוון התאחדות עם זו היהודית, אלא על
המצוקה המשמעותית במה שמתחוור מגיבושה של התרבות הישראלית - שבעצם הולכת ומתגלה כעגלה הריקה
החזונאישניקית בצורה הקלסית ביותר, להוותם של אנשי הרוח הישראלים. במובן מסוים אלו אולי ניצני
משבר בזהות הישראלית, ושמא אפשר יהיה לנצל אותו כדי להעלות את החלופה היהודית על סדר היום
בצורה חריפה וברורה (מעין המשבר הפרדיגמטי במשנתו של קון, המוביל למהפכה מדעית). אך לצורך כך
יש לבנות את האלטרנטיבה היהודית באופן נקי ובהיר, כך שהפרדיגמה היהודית אכן תהווה מוקד משיכה.
הדרך לכך אינה דרך הצטרפות לישראליות, אלא דרך הצגת אלטרנטיבה - כשם שהדרך למהפכה מדעית קוּנית
אינה דרך הצטרפות הפרדיגמה החדשה לזו הישנה, אלא על ידי הבהרת המשבר והצורך בפרדיגמה חלופית,
ועל ידי בניינה המלא.
דבריי כאן לא היו אלא מחשבות בעלמא, ולא משנה סדורה, שלצערי (ולשמחתי) אינני מחזיק עדיין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 16:27 |
|
| |
תודה על התגובות המחכימות ומעוררות המחשבה (בפרט לשנרב, שהתייחס במישרין לדבריי). אני צריך
עוד לחשוב על הדברים, אבל אומר לעת עתה כמה נקודות.
לערעורו של ממללא על היותו של יהושע מייצג של מישהו חוץ מעצמו - בנושא הזה אני חלוק עליך
במובן ידוע, ומסכים יותר עם שנרב ובפרט עם הרב מיכי בספרו ב' עגלות וכו'. לעניות דעתי דווקא
הסמנים הקיצונים הם הם המסמלים לאן נושבת הרוח ומהם זרמי העומק. ברור שלא כל אחד שומר על הרוח
האליקים לבנונית או היהושועאית בטהרתה, אבל מודלים מופשטים בסוציולוגיה, כמו בפיזיקה, צריך
לפעמים ליצור בהתעלם מן החיכוך והגורמים ה"מקריים" יותר.
לדברי שנרב - אתייחס כסדר הטיעונים:
1. טענותיך כנגד הזהות הכפולה לא מובנות לי. מה רע בכך שכולנו נהיה ישראלים ובכל זאת לא
נתחתן בצ'רקסים מפני שאנו יהודים? מנין לך שהדרך הזו נידונה לכשלון? האם באמת יהודי גרמניה לא
הצליחו כי הזהות הגרמנית סחפה אותם הלאה מהזהות היהודית? אני לא חושב שזה תיאור הוגן של
ההיסטוריה. ההנחה שאתה מניח, כאילו הנסיון ההיסטורי מלמד שאין עתיד לזהות כפולה אינה משכנעת
אותי.
- הזהות הגרמנית הובילה להתבוללות מסיבית בעם הגרמני לא רק מבחינה גנטית, אלא גם מבחינה
דתית. כמייצג של התופעה ניתן לראות את משה מנדלסזון, שהיה גרמני בן דת משה קלסי, אך בניו
ונכדיו כבר לא נשארו בני דת משה. היו עוד רבים רבים כמותם, וניתן לראות את ההתבוללות המסיבית
במקרים מעין אלו גם כיום, בארצות הברית של אמריקה. הנקודה היא שיכולת לעשות חלוקה כזו כנראה
אינה אמיתית, והיא יותר חלום מאשר מציאות.
2. אתה שוכח בעיה "קטנה". בעוד שישנה זהות מגובשת השייכת למרחב התרבות האנגלו-סכסי או
הגרמני (למרות שגם לה לקח זמן להתגבש ואכמ"ל) אין זהות תרבותית "ישראלית" כפי שאין תרבות
"ישראלית". תמיד אני תמה על החזון איש שנתן להם את המחמאה המופלאה שהם עגלה ריקה (כנראה לא
היה מעורה בחברה הכללית). אם כסוכני תרבות של התרבות הכללית העולמית, של המדעים והאומניות
בניו יורק, בוסטון ולונדון: מצוין. בנושא הזה אכן הציבור ה"ישראלי" (במובנים שתארנו) עושה את
מלאכתו נאמנה. אבל משהו מקורי שישקף את התרבות המקורית הישראלית? במובן הזה הם לא עגלה ריקה,
הם עגלת זבל.
הבעיה הראשית איננה ההתלבטות שלנו בין זהות יהודית לישראלית. שאלה יהיו הצרות שלנו, התלבטויות
בין תרבויות סותרות. הבעיה (לא שיש הרבה מה לעשות בעניינה) היא העדר תוכן תרבותי ישראלי
אימננטי, והבעיה הזו גורמת לחוגים מסוימים לפתח רגשות אנטי יהודיים שקשה לראות בהם משהו שהוא
פחות מאנטישמיות גרידא, והגזען מצדיק השואה א.ב. יהושע הוא דוגמה טובה מאד. אין לי שום בעיות
עם גויים, (כמה מחברי הטובים וכו'), וגם גויים דוברי עברית לא מטרידים אותי, אבל יש לי בעיה
עם אנשים שמשום מה תמיד מסיקים מרצח יהודים מסקנות התואמות את מטרותיהם של הרוצחים.
כבר דנו בדבריך ממללא, לב העברי ומציץ, ואומר אף אני דבר מה. באיזה מובן הצרפתי הוא צרפתי?
במובן של הארץ שלו, המסורת התרבותית שלו, השפה שלו. אמנם יש היום אמריקניזציה גדלה והולכת, גם
בצרפת, אבל צרפתי נשאר צרפתי. גם אם תרבותו היא זבל מזוקק, אין זה משנה לנידון דידן - גם זבל
ממלא עגלות.
אמנם מכאן יש תקוה, שעליה כבר הצביע המגיב הראשון דלעיל - מכיון שהתרבות הישראלית אכן רובה
תרבות זבל, והתרבות השלטונית גם היא משביעה מרורים את אזרחי המדינה, יש סיכוי שיתעורר "לא רעב
ללחם" וכו', ומהאווירה המשברית-תומס-קונית תצמח מאיסה בתרבות הזבל הישראלית ושיבה אל
האותנטיות המסורתית. תהליכים כאלה קורים גם בעמים רבים היום, המנסים לגבש תרבות אתנית אותנטית
בחינת "חדש ימינו כקדם", וייתכן שאת ניצניו של תהליך מעין זה אנו רואים כיום. אמנם התגובה
שלנו למצב כזה צריכה להיות לא הצטרפות אל עגלת הזבל, אלא ניסיון לבסס אותו רנסנס תרבותי
ולפארו, על מנת שיהווה אכן מוקד משיכה.
ואם נחזור ליהדות האורתודוכסית בגרמניה, זו לא סיימה את דרכה בגלל הסתירה בין הזהות
הגרמנית והיהודית אלא בגלל סיבות הרבה יותר פרוזאיות, ודון מינה ואוקי באתרא.
לא דיברתי על היהדות האורתודוכסית הגרמנית בכללותה (כמדומני שרש"ר הירש יצא נגד הדיכוטומיה
המנדלסזונית), אלא על זו המשכילית, וזו אכן לא היוותה הצלחה מסחררת לאורך הזמנים, גם לאחר
אותן סיבות פרוזאיות שאתה מדבר עליהן. ואם כבר סיבות פרוזאיות, אצטט לך דברים שאמר הפרופסור
ארנסט סימון ב"עמוד האש" (עמ' 185):
"הייתה להם הרגשה, לרובם, שהגיע סוף הגלות, שהם אינם בגלות, שזו מולדתם, שזה עמם. ואני
זוכר, למשל - אולי באמת אספר - ב-1931 כתבתי לאבא ז"ל מכתב. ואמרתי לו, הוא היה מנהל של חברת
מניות גדולה מאוד, ואמרתי לו: 'אל תחכה עד שיפטרו אותך עם פנסיה וכו'. דרוש עכשיו סכום כללי,
ואם אין אתה רוצה לבוא אל ילדיך (אחי מיכאל ז"ל גם כן היה כאן), אז קח את כל מה שחסכת וכל מה
שתקבל, וצא לשווייץ. ואני איני כותב לך את זה, מפני שאני חס וחלילה פיקח ממך, אלא מפני שאני
רואה מרחוק - זה קל; מקרוב - זה קשה'. תשובתו של אבא הייתה: 'אני מודה לך מאוד על דאגתך. דבר
איני מבין: כיצד ציוני לאומי יכוול לייעץ לגרמני לאומי לעזוב את המולדת בשעת סכנה'. ואצל
הטובים ביותר, ואבא היה שייך לטובים ביותר, זו הייתה אמיתם: שהן גרמנים לאומיים".
3. הצעתך לקיים "פעולות הסברה" למען זהות והזדהות יהודים בלי קשר לתורה ומצוות: מה יהיו
התכנים סביבם תיווצר אותה זהות? האם זהו אינו הכשל של פולמוס הקולטורא מן הקונגרסים הציוניים
הראשונים? האם ה"זהות" הזו שונה מהזהות הישראלית?
חס ושלום בלי קשר לתורה ומצוות - אלא עם קשר הדוק. פשוט לא זה הדגש העיקרי, שישר כל אחד צריך
להניח תפילין (והבאתי את ההשוואה לגר, שמלמדים אותו קודם את עיקרי הדת, ורק מקצת מצוות קלות
וחמורות). דומני שזה מסלול שדרכו ניתן יהיה לאמץ זהות לאומית שורשית אמיתית, ולהגיע לרנסנס
היהודי שאליו אנו שואפים.
נדמה לי שאני נוטה אינסטנקטיבית לכיוון ההפוך: ריקון המדינה מתכנים תרבותיים וע"י כך
נתינת מקום לכל אדם לנחזיק בזהות "כפולה", תרבותית ואזרחית, בלי קשר לשאלות הכלל המוכרעות
באופן פרקטי. גם בזה יש חסרונות, כמובן, ואכמ"ל.
המדינה אינה מפריעה לי כמדינה, כל זמן שהיא מזוהה רק עם מערכת מוסדות שמפנים זבל. אבל אם אכן
זהו המצב, הרי שהתרבות הישראלית חיה ובועטת גם מחוץ להגדרת המדינה, וכאן מתחילה מלחמת התרבות.
להזדהות עם אותה תרבות ישראלית, היא הבעיה. למעשה, אכן הצעתי כאן זהות "כפולה" מעין זו שלך,
אך תוך שאיפה עתידית אכן "לתכן עולם במלכות שדי", וכן להפוך את הכלי למלא בתוכן יהודי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 15:11 |
|
| |
ממללא
היא הנותנת! השנאה והלעג באים דוקא במקום שיש הכרה שטיעון "העגלה הריקה" לא יהיה משכנע.
(ה"ה ביחס המתנחלים לרב עמיטל, וכל מי שהוא "משלנו" ולא חושב כמונו)
כלפי הנידון באשכול זה חשוב לעמוד על ההבדל המהותי בין חדשנות מתוך העגלה המלאה, לבין תרבות של ככל העמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2006 09:20 |
|
| |
ממללא,
אינני מבין מדוע טענותיך מופנות כלפי.
יש לי איתך כנראה מחלוקת בהערכת כחו או השפעתו של יהושע. אבל ביתר הדברים נראה לי שאני מסכים וגם לא כתבתי אחרת. אדרבה: דבריך הם השגה על הצעתו של הפרעתוני לנסות ולשנות את המצב הרוחני לטובת קונצנזוס יהודי "לא מצוותי". אני בסך הכל מציע לסלק חלק מגורמי החיכוך במקום לנסות ו"לשנות" את האחרים.
|
|
|
|
|
