עשיית צדק בדרכי מרמה

אדם שיודע שמישהו גזל משהו ששייך לו - האם מותר לו להשתמש בדרכי מרמה כדי להחזיר לעצמו את הגזילה?

* רבקה אמנו בוודאי סברה שכן, שהרי היא יעצה ליעקב להשתמש בדרכי מרמה על-מנת
לקבל את ברכת הבכורה שהגיעה לו (לאחר שקנה אותה מעשו).

* יעקב אבינו לכאורה חלק על רבקה, ונראה שהסכים לקבל את דבריה רק בגלל מצוות
כיבוד אם; אבל מצד שני, כשהיה אצל לבן, גם הוא השתמש בדרכים שנראות כדרכי מרמה, על-מנת לקבל
מלבן את השכר שהגיע לו (המקלות ברהטים). ולפי מדרש בראשית רבה (ע יב) הוא הצהיר על כך עוד
כשהגיע לחרן:
"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא -
אם לרמאות - כי אחי אביה הוא
ואם לצדק - כי בן רבקה הוא" (וכך פירש רש"י)

* בספר משלי יש כמה פסוקים שמהם ניתן ללמוד שאסור לרמות במסחר, גם כדי לאזן רמאות של הצד השני
- ע"פ מלבי"ם:
"אבן ואבן איפה ואיפה - תועבת ה' גם שניהם" http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mj-20-10.html
"אל תאמר אשלמה רע... תועבת ה' אבן ואבן..." http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mrma.html
אולם, ייתכן שהכוונה רק לסוג מסויים של מרמה - במידות ובמשקלות - שהתורה הקפידה עליה במיוחד -
ולא על כל מרמה.

* בתלמוד בבלי, ברכות ה: http://www.geocities.com/nezik4/brachot/talmud_brachot05.htm ,
מסופר (בתרגום לעברית):

"רב הונא, החמיצו לו 400 חביות יין. בא לפני רב יהודה אחיו של רב סלא החסיד ושאר הרבנים, או
לפני רב אדא בר אהבה ושאר הרבנים.
אמרו לו: יפשפש כבודו במעשיו!
אמר להם: האם אני חשוד בעיניכם?!
אמרו לו: האם הקב"ה חשוד בעיניך שיעשה דין בלא צדק?!
אמר להם: אם יש בכם מי ששמע עלי שעשיתי דבר שאני צריך לחזור בי - יודיעני!
אמרו לו: כך שמענו, שכבודו לא נותן לאריסו את חלקו בזמורות הגפן (ע"פ ההלכה, צריך לתת לאריס
לא רק את חלקו ביין אלא גם את חלקו בזמורות).
אמר להם: וכי הוא משאיר לי משהו?! והרי הוא גונב לי הרבה יותר מהחלק שמגיע לו!
אמרו לו: זהו שאומרים האנשים: "הגונב מן הגנב - אף הוא טועם טעם גניבה".
אמר להם: קיבלתי על עצמי שאתן לו.
יש אומרים: חזר החומץ והפך ליין, ויש אומרים: התייקר החומץ ונמכר במחיר של יין.

אולם, ייתכן שזו מידת חסידות ולא מעיקר הדין.
(הסיפור מעניין גם בגלל ההתייחסות שלו לנושא השגחה, שכר ועונש, אבל כאן אני מביא אותו רק בגלל
ה"גניבה מגנב")

יש כלל ידוע ש"עושה אדם דין לעצמו" (בדיני ממונות); בהבנת כלל זה יש שתי אסכולות (ע'
באנציקלופדיה דעת:
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=71 ):
"העניין השלישי הוא השאלה אם צריך שתהא עשיית הדין העצמית בגלוי דווקא, או שניתן
לעשותה גם בהיחבא ובמסתרים, כגון ש"יגנוב" האדם דבר השייך לו מחצרו של מי שגנבו ממנו. כאן
ידרשו המצדדים באסכולת "בית דין" שיפעל האדם בגלוי, כמו שבתי הדין פועלים, בעוד מצדדי האסכולה
האחרת מתירים גם עשיית דין עצמית בסתר ."

לא מזמן היה כאן דיון על מרמה שמטרתה להשתמט מתשלומי מסים שנחשבים לבלתי צודקים:
http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1104849
הדיון ההוא קשור יותר לנושא "דינא דמלכותא"; השאלה שלי בדיון זה היא: בהנחה שלאדם באמת נגרם
עוול (בין אם ע"י המדינה ובין אם ע"י אדם פרטי) - האם מותר לו להשתמש במרמה כדי לתקן עוול זה?

בתחומין כרך כו יש מאמר של הרב יעקב אפשטיין בשאלה "האם מותר למגורשי גוש קטיף לרמות פקיד של
מנהלת סל"ע שאינו נוהג כשורה, על-מנת לקבל את כספי הפיצויים המגיעים להם?". המאמר דן באופן
כללי בסוגיות של עשיית צדק במרמה וגם של "דינא דמלכותא", ובסוף מגיע למסקנה שבמקרה זה מותר
לרמות, ובלבד שלא יהיה חילול השם (ואני תמה: האם עצם העובדה שרב כותב תשובה רשמית המתירה
לרמות, לא גורמת בעצמה לחילול השם, גם אם אף אחד לא נוהג לפיה?! נראה לי שאפשר להוסיף את זה
לאשכול הפרדוקסים).

אשמח לקבל מקורות נוספים.

bt77: הכתוב מעיד, שגם לאחר שעשו אכל ושתה, "ויבז עשו את הבכורה". נראה לי שעשו עצמו הבין שיש קשר בין הברכה לבכורה, ולכן, רק לאחר שהפסיד את הברכה, הבין בדיעבד שעשה טעות כשמכר את הבכורה. אבל בכל מקרה, כפי שכתבת בסוף דבריך, לא ברור שאנחנו בכלל אמורים ללמוד ממעשיו של יעקב לפני שנבחר. ירוחםשמ: תודה. באותו מקום יש עוד כמה סיפורים מעניינים. בכל מקרה, עולה מהסוגיה שם, שיש מקרים שבהם אסור לגזול בגלוי אבל מותר להטעות בסתר. וזה לכאורה מנוגד למה שמצאנו בתורה, שעונשו של הגזלן בגלוי קל יותר מעונשו של הגנב בסתר, וכן שהתורה החמירה במיוחד בהטעיה במידות ובמשקלות ("לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן... כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה"). וצריך עיון, מה יותר חמור - גזל בגלוי, גניבה בסתר, או הטעיה בסתר? יש עוד כמה מקורות שאוסרים לשקר בבית המשפט, גם לא כדי להשיג מטרה חשובה: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/3-2.htm ב. חובת העדים להעיד אמת היא כל כך יסודית, שמצאנו בתלמוד דעה לפיה האיסור להעיד שקר גובר אפילו על אינטרס שלמות חייו של העד, והוא בגדר "ייהרג ובל יעבור": "אמר רב חסדא... עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - י ה ר ג ו ואל יחתמו שקר" (תלמוד בבלי, כתובות יט ע"א). דעה זו אמנם לא נתקבלה (להלכה נתקבלה דעתו של רבא לפיה אין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים), אבל כאמור היא מצביעה על חשיבות הנאמנות לאמת בהליך השיפוטי ג. אחת הטכניקות הנוהגות בקרב בעלי דין היא הקצנת טענותיהם לשם הגברת כוח המיקוח והשגת תוצאות שיפוטיות טובות יותר מבחינתם. חז"ל הדגישו את הפגיעה בחובת הנאמנות לאמת, שנובעת מההליכה בדרך זו: "מניין לנושה בחברו מנה (=מאה), שלא יאמר: אטעננו [=אתבע אותו] במאתיים כדי שיודה לי במנה... תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק' " (תלמוד בבלי, שבועות לא ע"א). חכמים אף תבעו מבעל דין להימנע מלהיגרר לדרך זו של הקצנת הטענות, גם אם בעל דינו עושה כן: מניין לנושה בחבירו מנה וטענו [=תבע אותו] מאתיים, שלא יאמר: אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה [=כמודה במקצת הטענה שחייב שבועה לפי הדין העברי]... תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (תלמוד בבלי, שם). מעניין להשוות גישה זו עם גישתו של הנשיא זוסמן, שסבר כי לעתים נתבע רשאי לכפור בעובדה שמצוינת בכתב התביעה שהוגשה נגדו על אף שאין כפירתו אמת וזאת על מנת להשיג תוצאה משפטית התואמת את האמת מבחינתו: אני מסכים... כי פעמים מותר לנתבע לכפור בכתב ההגנה בעובדה, אשר הוא יודע כי אמת היא. אבאר את דברי בדוגמה: פלוני נתבע לשלם סכום כסף על פי שטר חוב עליו חתם. הגנתו היא כי לא קיבל תמורה, והוכחת הגנתו היא כי לא קיבל תמורה... העד היחיד היכול להעיד על שלא ניתנה תמורה או לסייע לעדות הנתבע בנדון... הוא אדם, אולי קרובו של התובע, אשר מקום מגוריו אינו ידוע לנתבע, אך אם יכפור הנתבע נוסף על טענת חוסר תמורה, גם בחתימתו על השטר, ייאלץ התובע להביא אותו אדם כעד כדי להוכיח את חתימת הנתבע ובחקירת שתי וערב של העד יוכל הנתבע גם להוכיח את הגנתו האמיתית. מה פסול יש בדבר? אם לא ינהג הנתבע בדרך זו, יתכן שיחויב שטר שבעדו מעולם לא קיבל תמורה. "התכסיס הלגיטימי בהחלט"... שנקט, הוא דווקא אשר מנע עיוות דין4. נראה לי שהדבר נובע מקדושתו של ההליך המשפטי. וצ"ע.