בס"ד
מאי 1967: ארה"ב נערכת לתקוף את ישראל
יום שני, 23 באפריל 2007, 10:06 מאת: אמיר אורן, הארץ
ערב מלחמת ששת הימים צבא ארה"ב תכנן מתקפה נגד מי שתפתח במלחמה - מצרים או ישראל - כדי לשמור על הסטטוס קוו
הסוף ידוע: במלחמת ששת הימים לא התנהלו קרבות בין צה"ל לצבא ארה"ב. אמנם הותקפה, בשגגה, אוניית הריגול האמריקאית "ליברטי", אבל לא היו חילופי אש יזומים בין הצבאות. מה שלא ידוע, ושבזכותו הסיפור בכל זאת מרתק, התרחש ברקע.
מזה זמן היתה לאמריקאים תוכנית חירום לתקוף את ישראל. במאי 1967 הוטל על אחת המפקדות לשלוף את התוכנית מהכספת, לרענן אותה ולהתכונן להוראת הפעלה. אלא שההכנות פיגרו אחר ההתפתחויות בזירה המדינית, ועוד יותר מכך - אחר הצלחות חיל האוויר הישראלי והאוגדות המשוריינות בסיני. הגנרל שתיכנן לתקוף את ישראל הסתפק בחילוץ אזרחים אמריקאים מפוחדים, ושגריר אחוז בהלה, מירדן.
היבט עלום זה מופיע במחקר סודי ביותר, במקורו, של המכון לניתוחי ביטחון בוושינגטון, שנחשף כאן לראשונה. מומחה המכון, ל' ויינסטין, חיבר בפברואר 1968 "ניתוח אירוע גורלי מספר 14" - על המעורבות האמריקאית במשבר המזרח התיכון במאי-יוני 1967 - שהופץ ב-30 עותקים בלבד. לאחר שנים הוסר סיווגו של המחקר וכעת הוא גלוי לכל, אך עדיין מצונזרים בו פרטים שעלולים להסגיר מקורות ורעיונות מבצעיים. הפיקוד שתיכנן לתקוף את ישראל, "פיקוד המהלומה", אינו קיים עוד.
הכשרת הקרקע להתערבות אמריקאית
גנרל תיאודור קונווי (יחצ)
הגנרל שניצח על התוכניות ההן, ב-1967, היה תיאודור ג'ון ("טד") קונוויי. במונחים ישראליים, עם כל ההבדלים, הוא בן-דמותם של אברשה טמיר ויובל נאמן, אהרן יריב וגיורא איילנד. קונוויי היה קצין מוכשר אך נשכח, שלא הותיר רושם עז בתולדות הצבא.
נקבע ש"פיקוד המהלומה סטריקום", כקבלן-חוץ מפלורידה, יכשיר את הקרקע והלבבות להתערבות צבאית אמריקאית במזרח התיכון, בדרום אסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה. לשם כך, ולבקשת משרד החוץ, ניתן לו כינוי נוסף "מיפסה", ראשי תיבות של הגזרות שבאחריותו, מחשש שממשלות עצמאיות חדשות באסיה ובאפריקה יסתייגו מהמונח המפוצץ "מהלומה".
דוברי פיקוד המהלומה התפארו בתוכניות שהעמידו לרשות הפיקוד 225 אלף איש, בשמונה אוגדות יבשתיות וביותר מ-50 טייסות קרב, תובלה ותדלוק. המיומנות העיקרית של הפיקוד היתה צנועה בהרבה, הכנת כוח מוטס - גדוד או לכל היותר חטיבה - לסיוע מהיר לממשלות ידידותיות, או לחילוץ אזרחים שנקלעו לקרבות בין מורדים לצבא של משטר ידידותי. מיומנות זו עמדה במבחן בהתערבויות בקונגו וברפובליקה הדומיניקנית.
שריד עיקש למדיניות האיזון המקודש
רצח קנדי ועליית לינדון ג'ונסון לנשיאות שיפרו את מעמדה של ישראל בוושינגטון. תכנון המבצעים נגד צה"ל נשאר במנגנון הביטחוני כשריד עיקש של המדיניות האמריקאית המוצהרת, החותרת לאיזון מקודש, בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי.
תמיכתם בקיומן, עצמאותן ושלמות שטחן של כל מדינות האזור תורגמה לדבקות בקווי שביתת הנשק של 1949: לא להניח למצרים, או להרכב כלשהו של מדינות ערב, להשמיד את ישראל, אבל גם לא להתיר לישראל להתפשט מערבה, לסיני, או מזרחה, לגדה המערבית.
מהלך צבאי חד צדדי - מוצא אחרון
נשיא ארצות הברית דאז, לינדון ג'ונסון
ב-20 במאי 1967, לפי מחקרו של ויינסטין, נשלח מברק 5886 של המטות המשולבים האמריקאיים לפיקוד אירופה ולפיקוד המהלומה. סטריקום התבקש לרענן את תוכניות החירום להתערבות במלחמה ישראלית-ערבית, אחת לטובת ישראל, השנייה לטובת הערבים.
קונוויי השיב לאחר ארבעה ימים. הוא פיקפק בסבירותה של התערבות לוחמנית, העדיף מבצע לפינוי אזרחים אמריקאים מישראל וממדינות ערב והדגיש את הצורך בתיאום מדיני להשגת היתר שימוש בבסיסים. למחרת פנו המטות המשולבים לקונוויי וביקשו ממנו התייחסות לשאלת הסיוע האמריקאי לישראל. ממשלת אשכול הפצירה בממשל ג'ונסון לפעול להסרת ההסגר שהטיל נאצר על מיצרי טיראן. ג'ונסון לא רצה פעולה אמריקאית, אך גם לא בשתי החלופות האחרות: פעולה חד-צדדית של ישראל או מהלך מצרי שיעמיד את קיומה של ישראל בסכנה.
ארה"ב עלולה לאבד מהשפעתה לטובת הסובייטים, הזהיר קונוויי, ולכן עליה לדבוק בנייטרליות קפדנית ולהתנער מתמיכה גלויה בישראל. חשיבותו האמיתית של המזרח התיכון היא בהקשר האמריקאי-סובייטי, של המלחמה הקרה, והעמדה האמריקאית חייבת להיגזר משיקולים אלה ולא מ"סוגיות מקומיות". רק כמוצא אחרון ראוי לנקוט מהלך צבאי חד-צדדי אמריקאי וגם זאת רק כדי לשים קץ ללחימה. פרישת הצבא המצרי, העריך מפקד סטריקום, הגנתית ביסודה, בעוד שישראל ערוכה ליכולת מהירה למהלומה התקפית.
ישראל ביקשה תכנון צבאי משותף
ב-29 במאי המליץ קונוויי שהתערבות אמריקאית בלחימה, אם בכלל, תתבצע בהקדם, כדי לוודא שתוחזר שלמות שטחן של כל המדינות; החזרת המצב לקדמותו תלך ותסתבך ככל שהצבא התוקף יספיק לכבוש שטח גדול יותר. אפשר שיהיה קשה לקבוע איזה צד פתח במלחמה, אך התגובה האמריקאית צריכה להיות זהה בשני המקרים - הפגנת כוח, אזהרות לשני הצדדים, ואם לא יהיה בכך די, "פעולה ימית ואווירית לייצוב המצב, קרקוע כפוי של התעופה בשני הצדדים והתקפות על כל כוחות השריון שבתנועה והתותחים היורים". לאחר הפסקת האש יוכנסו כוחות יבשה אמריקאיים למשימות שמירת השלום. להחזרת השטחים יביאו בעיקר מאמצים מדיניים, ורק אם תהיה בכך "נחיצות מוחלטת" יופעלו גם כוחות צבאיים.
בעוד קונוויי מייצג את תחושת השטח, היה יו"ר המטות וילר קשוב לנשיא. בהנחיה פנימית הזכיר וילר כי ישראל ביקשה שוב ושוב תכנון צבאי משותף ונענתה כי אין לכך אישור. עם זאת, הנחה וילר, אין לשלול אפשרות כזאת, ועל המטה להכין רעיון מבצעי להפעלת כוחות אמריקאיים בסיוע לישראל, אם תיפתח מלחמה ואם תתקבל החלטה מדינית. וילר אסר להפיץ את תוצרי עבודת המטה לפיקודים. טיוטה גולמית הוכנה ב-5 ביוני, יום פרוץ המלחמה, והתיישנה עוד לפני שנעשה בה שימוש.
ב-6 ביוני, כשהתבררה הצלחת חיל האוויר הישראלי, ובעוד אוגדות טל, שרון ויפה מתקדמות בסיני, שלחו המטות המשולבים למקנמארה מזכר סודי ביותר, 67-315, ובו המלצה לא להתערב צבאית; להמשיך לפעול באמצעות האו"ם ובערוצים מדיניים דו-צדדיים, כולל התייעצויות עם הסובייטים להפסקת המלחמה; ולהשעות את התמיכה הלוגיסטית בכל הצדדים.
http://news.walla.co.il/?w=//1095859
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
