מתי פטורים מרחמים?

האשכול המדובר

שנרב

הואיל ומנימת דבריך, נראה לי שנפגעת, ראשית - שלוחה לך התנצלותי.

לגוף טענותיך, לעוצם קיצורן לא זכיתי להבינם (- אפשר שקוצר דעתי האינטלקטואלי גורם...)

מאידך:
 
אבהיר את נושא האשכול ששכו דומני שאתה מפרשו שלא לפי מטרתי.
א. לא חיוותי דעתי על עמדך, אלא בהודעת הפתיחה הצגתי שאלה בלבד שיצאה מתוך הטיעון כפי שהוצג בדברייך.
ב. בהודעה הנ"ל, סייגתי שאני מבקש להעלות דיון עצמאי בגוף הבעיה שעלתה אגב דיוננו - 

באילו מקרים מעשה של יהודי פוטר אותי מתחושת רחמים - היכן הגבולות וכדו'?

הדגשתי שאין לי עניין בדוגמה הקונקקטית בה דנו, כך גם בודדתי כל איזכור שמי - כל שביקשתי הוא לדון בגוף הטיעון שעלת שהוא אכן לענ"ד זוקק דיון רציני.

ב. ההודעה האחרונה היתה במענה לאמשלום (-שמה גם הוזכר בראש ההודעה) - שטענה, לפי מה שהבנתי:
לניתוק בין דפוסי התנהגות הנובעים מהלכות, לבין יחס נפשי ורגשי -
ויש לי לומר, שאיני יורד לשורש דבריה.
אך לפי מה שבקוצר השגתי הבנתי נדרשתי לשוב ולנסח מחדש את שאלתי.
כל שהסברתי - הוא ששאלתי היא עצמאית לכל תחום שזוקק הבהרה וניסוח גבולות, ומאידך שאלה על טיב הזיקה.
לפיכך נדרשתי לעצם הטיעון (במענה לדברי אמשלום) שודאי שיש יחס בין מימד נפשי / יחס רגשי לבין יחס הלכתי.

ג. דווקא משום שבאשכול האחר, היה נראה לי שהדיון גולש לפסים לא עניניים, בחרתי לפתוח כאן דיון עצמאי בנושא ללא קשר ותלות בדיון שבאשכול ההוא, וכבירור של הנושא.

איני מבין מדוע בחרת לחשוב כי הדיון מופנה כלפייך או כניסוח עמדה לגביך.

ה. ודאי שאני מסכים לסיום דברייך שמסתבר שעונים על הרעיון - "כל המרחם על...סופו...".

אדרבה דווקא משפט זה הוא שמציב שאלה לפני הלומד, א"כ מה המשמעות של אי רחמים - לאיזה היבטים מדובר - האם כל אי רחמים יעשה בכל המישורים כלומר יחס טוטלי או שמא ניתן לערוך הפרדה בין מישורי התייחסות שונים, כגון:

ציבורי / משפטי / אישי / רגשי - האם ניתן לחלק בין המישורים,

כך לדוגמה אציין לפניך:

אורות הקדש ח"ג, עמ' שסו:

"עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד....גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את ערך החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה, זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בצד העיוני יש לדון הרבה, למצוא את הכוונה הטובה...".

איני נכנס לדיון במשנת הרב קוק, מטרתי רק לציין, כי גוף השאלה זוקק חשיבה והרב קוק הצביע על האפשרות להפרדה בין מישורי התייחסות.
ראוי לציין שהרב בפיסקה הנ"ל לא נדרש לרובד הרגשי! אלא רק לרובד המעשי והעיוני.

(מאידך יש אצל הרב קוק פיסקאות אחרות, כגון אורות הקדש, ח"ג, עמ' שלד, אך כאמור משנתו אינה הנושא)

ו. אגב - לגבי 'ואהבת לרעך כמוך ברור לו וכו' ' - אציין לספרו של יאיר לורברבוים- צלם אלוקים - ולפולמוסו עם ר"ד הנשקה - לביאור מיתות בי"ד, ואכמ"ל).

בברכה:

אלי,

אם יורשה לי להעיר, יש חוסר פרופורציה מרשים בין רמת הביסוס של הטענות שלך לרמת הרצינות בה אתה מתייחס אליהן. ספקולציות מרשימות, תורות נפש מחודשות, "פשטים" פרועים ברמב"ם  וניכוס של מושגי ה"בריאות הנפשית" וה"מוסר הטבעי"  יכולים להיות פתיחה למחשבות מעניינות, אך לא נקודת ביקורת כלפי אנשים אחרים.

אני, לדוגמה, מוכן להגן על הטענה כי  כי ישנם אנשים שמי שאינו שונא אותם יש לו חסר ב"בריאות הנפשית" ופגם במוסר הטבעי. (אגב: שנאה אינה מבטאת קהות חושים). אם תשקיע חמש שניות של מחשבה, תחסוך לעצמך את המבוכה שבהתמודדות מול הטענה הזו על בסיס דברי חז"ל והרמב"ם. נכון?

בקיצור, כל כמה שצריך ליחס חשיבות לאינטיליגנציה רגשית, חשוב גם לעמוד בסטנדרטים של האינטיליגנציה השכלית.

בברכת "ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין מ"ה)

נדב

אמשלום

ראשית - שבתי וקראתי את הודעתי ולא מצאתי בה לשון 'חייב' - אלא רק שאלה האם אני פטור -
למינוח לפחות שני היבטים:

א. פסיכולגי - והוא - האם מי שגרם לעצמו שבר - כפי שר' מיכי ניסח במושג ההלכתי: תחילתו בפשיעה וכו' '. משמש לי עילה להתכחשות לרגשות חמלה כלפיו, או פוטר אותי מאחריות להרגיש כהות חושים אין איני חש כלפיו חמלה וכו'.

התפישה הרגשית (בלשונך פסיכולוגית) של אדם כלפי עצמו - היא אינה רק תחושה נקודתית, אלא עבודה יום יומית של פיתוח רגשות ושמירה שלא להגיע לכהות - זהו חלק מהמשמעות של להיות אדם - ולא צריך כלל צו  לכך, עצם היותי נברא בצלם זהו צו מספיק עבורי - זוהי הדרך ארץ  והמוסר הטבעי שכל התורה מושתת אליו, לענ"ד כל ציווי התורה מיוסדים על העיקרון הפשוט של: ראשית עליך להיות אדם בריא ברגשותיך ובשכלך - איני צריך לכך שום צו פרטי מסויים.

(ואם תרצי לענ"ד זהו גם חלק מהמשמעות של מושג ההידמות שהרמב"ם במו"נ לימד.)

מעתה, ודאי שתחושות ורגשות נבחנים ונימדדים כל העת האם הם ראויים או צריכים תיקון.
כך גם הדעת שבאדם מסייעת בידו לכוון את רגשותיו שלא יהיה כעיר פרא.
בהחלט ניתן לאדם מתוך התבוננות לקדם את עולמו הרגשי. האדם יצור שלם וחלקים שבו משפיעים אלו על אלו.

אגב: כידוע, גם המושג אינטליגנציה רגשית מתייחס לעמידה שאינה רק ניתוח שכלי קר ויבש, ולו חשיבות רבה בתיפקודו של האדם. א"כ איני מבין כיצד ניתן להדיר את המימד הפסיכולוגי - שאינו דחף רגשי גרידא, מהשיח של שאלתי.
הרי ציטטתי מי שביקש להצדיק עמדה לאו דווקא הלכתית, אלא נפשית כלפי מצב, ועליה שאלתי - כהות חושים? מוצדק?

ב. גם במישור ההלכתי יש לע"ד לדון. הלכות דעות (דעות=מידות) ברמב"ם לענ"ד אינן רק ביטויים של חובות התנהגותיות, אין הן באו לאלף את האדם להתנהג באופן מכני לפי קטגוריות, אלא משפיעות ומושפעות ע"מ להגיע לזהות בין התנהגות לבין תחושה.
השליטה על כעס או ענוה, נדיבות וכו' שבהלכות דעות אין לה גדרים, אלא היא בנויה הפוך היא כקריאת כיוון לאדם עליך להיות קשוב לעולמך הרגשי ולכוונו באור הדעת, ע"מ לכוון את עצמך בתוך המציאות. אל שבאורח מופלא הרמב"ם מצא לנכון לשלב זאת בקודקס ההלכתי, ולא רק הוא אף רבנו יונה והמסילת ישרים נהגו כך. אולי יש מי שיחלוק על כך, אבל במסגרת הספרות הדתית הקישור בין עמדה מוסרית לבין המערכת ההלכתי אדוק.

את יכולה שלא להסכים, אך הרמב"ם ע"פ חז"ל ניסח מצוה לאהוב שיש לה אופני ביטוי מסויימים, אך ודאי שאין הם אלא אופני ביטוי, אך התוכן הוא ערך שאליו יש לו לאדם לכוון את עולמו המוסרי והרגשי.

גם פרקי אבות אינן הוראות בלבד, אלא סימון כיווני התייחסות של אדם בתחום המוסרי - יהי ביתך פתוח לרוחה - אינו הלכה, אלא קודם כל קריאה לאופן של עמידה למול האחר שנזקק לך.

מכאן שששאלתי מתרחשת בשני המימדים גם יחד וכל אחד בנפרד.

א. ההלכתי
ב. הרגשי

אמשלום,

אם יורשה לי, יצירת האמפטיה היא חלק בלתי נפרד מהחיוב. את כמובן לא חייבת להסכים לדעתו של הרמב"ם ולחשוב שהמצוות הקשורות בנתינה כגון: מעשרות פרט פאה צדקה וכו' באו לטובתו ולהגנתו של האדם הנצרך,ולהחליט לאיזה קבצן מגיע כמה ולמה אל מי יוצא לבך ומי ראוי לרחמיך - אבל לגבי הרמב"ם מצוות אלה לא באו אלא כדי להביא את האדם למידה האמצעית, ליצור לאדם המקיים אותם 'לב טוב' והאמפטיה והרחמים הם פועל יוצא המתחייב ממנו.

"וכן כל מה שבתורה כנתינת מעשרות והלקט והשכחה [....] זה כולו קרוב מיתרון טוב הלבב עד שנתרחק מקצה הנבלה ריחוק גדול ונתקרב לקצה טוב הלבב, עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות תמצאן כולן שהן מרגילות ומלמדות כוחות הנפש." ש"פ פ"ד

גו"ג,

שוב אני מסכימה איתך - ניסוח כזה של השאלה, נראה לי מעניין הרבה יותר, וגם בעל השלכות מעשיות יותר (לא רק בהקשר של נתינת הצדקה הפרקטית, אלא בהקשר של מהי הלכה ועד היכן היא חלה).

הרמב"ם הזה הוא דוגמה.  נראה לי שקשה להטיל ספק בכך שהרמב"ם, ועמו אנשי הלכה רבים אחרים, סברו שניתן לצוות על רגשות כיוון שהאדם יכול לבחור לאיזה מצב נפשי להכניס את עצמו.  ניסוח חד של העמדה הזו מצוי ב-"איש ההלכה" של הרי"ד סולובייצ'יק.  אפשר לשאול שאלה מקדימה לשאלה של פותח האשכול: האם האדם חייב לעבוד על עצמו כדי לפתח את אישיותו לכיוונים שנראים לו רצויים, ובניסוח מסורתי יותר - האם "עבודת המידות" היא חובה.  אם נקבל את ההנחה שכן, השאלה של פותח האשכול היא זו: באילו מצבים (אם בכלל) יכול אדם לפטור עצמו מעבודה זו, כלומר להסיר את מוסרות השכל מעל הרגש ולתת לו להשתלח לכיוונים שהוא חפץ בהם?  זו שאלה בהחלט מעניינת, לדעתי, והיא קשורה לשכל ושיקול דעת יותר משהיא קשורה לרגש.

גו"ג,

למרות שאין לי בעיה לא להסכים עם הרמב"ם, איני חושבת שבעניין הזה אני חלוקה עליו - גם הוא חושב שהחלק החשוב הוא נתינת הכסף, ואם אין בידך, לפחות אל תהיה מרושע. אגב, גם הוא מדבר על מעשה ולא על רגש, אלא שאת המעשה הוא מתאר במטאפורה רגשית.

לעיל כתבת: "אם אני עניה ודרוש לי כסף, זה לא ממש מעניין אותי אם אתה מרחם עלי או לא. השאלה המטרידה היא האם תתן לי כסף."  נראה לי שהרמב"ם אינו מסכים איתך:
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י

גו"ג,

אני מסכימה שהרגש הוא אחד הכוחות המניעים החזקים שלנו, וכבר אמרתי זאת לעיל. אני מסכימה גם שיש לו חשיבות משל עצמו, בהיותו חלק מהותי מן האישיות - מה שאני מרגישה, הוא מי שאני.
תהייתי היתה לגבי מטרת האשכול - אני לא מאמינה שעל רגשות ניתן להחיל קטגוריות הלכתיות כגון "חייב" או "פטור". המונחים ודרך המחשבה הזו אינם רלוונטיים לעולם רגשי. הם רלוונטיים והכרחיים לעולם של מעשים, ולכן נדמה לי שפותח האשכול מעוניין במעשים (אולי בנפ"מ של רגשות, כפי שהצעתי)  והגדרתו את האשכול כעוסק ב"רחמים", ברגש, היא טעות.

אמשלום

אמפטיה אנושית ורעות וחברותיהן דוקא עשויות לתרום לקדום העולם יותר ממאה קרנות צדקה.

[בקשר למקומו של דיון כזה בעצכח, את בודאי מוסמכת לומר יותר ממני, האורח לרגע. אבל האם דיון שכלי על רגשות איננו דיון שכלי? או שהוא איננו מקדם את ''תיקונו של העולם'', זו היתה מטרתו של הפורום ,תיקון עולם? שוב, את מוסמכת ממני. קיבלתי].

איני מסכים איתך.  ודאי שפעולה ממשית היא חשובה; אבל לא נכון שלצד הרגשי אין חשיבות כלל.  ביחס לרוב המאורעות והמצבים שאנו שומעים עליהם (למשל, קסאמים בשדרות או טבח בדארפור) אין לנו יכולת לפעול כמעט כלל; האם משום כך אין זה חשוב מה הם מעוררים בנו?  כאשר נהרגים ילדים בעזה מפגיעת טיל ששיגר צה"ל, האם אין בעינייך הבדל בין מי שליבו מתמלא כאב ואולי אף בושה לבין מי שליבו מתמלא שמחה וגאווה?  [ובהערת אגב: האם הדיונים על "בנפול אויבך אל תשמח" לא היו מעניינו של הפורום?]

ואם נחזור לרגע לצד המעשי, אנו מסוגלים להשפיע במידה מסוימת על הרגשות שלנו באמצעות עידודם של רגשות שאנו מחשיבים כחיוביים ודיכויים של רגשות שאנו מחשיבים כשליליים.  בטווח הארוך, אנו מסוגלים באופן הזה להשפיע על עצמנו ולעצב את אישיותנו בכיוון הנכון; בסופו של דבר, מכך גם תצמח פעולה בכיוונים נכונים יותר, שהרי הרגש הוא אחד הכוחות המניעים החזקים יותר שלנו.