יחס האדם לאלוקים, תלותי או חירותי?

אני חושבת שהקו ההשקפתי המפריד ביותר בין בני אדם דתיים, הוא השאלה שהצגתי.

האבן עזרא בתשובה לרבי יהודה הלוי על הסיבה למה פותחים עשרת הדברות ב'אנוכי וכו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'שעשיתי שמים וארץ', כותב שזה מפני שהתורה דיברה גם למשכיל וגם לבלתי משכיל. נדמה לי שההבדל ביניהם ביחס לאלוקים, הוא אם דרוש יחס תלותי או יחס חירותי.
בכל אופן הכוונה היא אם ראוי שיראה האדם את האלוקים כמי שמאיים על רצונותיו של האדם ושלכן על האדם 'להסתדר' עמו כמו שמסתדרים עם מס הכנסה, או שראוי שהאדם יוכל להשתחרר מיכולת כל איום עליו כפי שעשו הפילוסופים בעבר?
הרמב"ן בהקדמה לספרו תורת האדם מביא ששאלו לחכם 'מדוע לא ראינוך נעצב מעולם?', ענה החכם, 'מפני שאין לי דבר שאם אחסר אותו אתעצב עליו'. הרמב"ן שיבח את עצם העמדה לעשות כל מעשה תבל, אפס ותוהו, ריק והבל.

לפי עמדה זו יוצא שלמרות שיודע האדם שהכל תלוי באלוקים, אין הוא נתלה בתלות זו להתייחס לאלוקים כמי שדרוש ל'הסתדר' אתו. הוא יכול להיות עבד נכנע המציית בענווה, אבל עם גב ישר.

מבחן,

הנושא נידון ונידוש באריכות במרחבי הפורום.

בקיצור, השאלה היא, האם מבטנו על האלוקים הוא כרודן הרודה בהדרכת חלשי דעת או כמדריך להתבגרות לאדם באשר הוא ועד כמה שהוא אדם?

ווטו היקר
באר נא
את המונחים
של תלותי וחרותי
במובן הקשר עם אלוקים
תודה

וטו

התשובה מחייבת לחבר ספרים.
אבל על הצגת השאלה הנפלאה, על קטנות וקטנות הדעת -


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מצאתי פנינים בדברי קושנר הראויים לפורום.
הנה אמרה השייכת לאשכול זה:
'הא-ל מבוגר מספיק ליהנות מהתבגרותנו ולא מתלותנו בו'.
תלותנו בו הוא אך סממן מהמצב הפרימיטיבי בו היינו.

באשכול חיי עולם הבא הבאת, יענטע, את מאמר האדמו"ר הרש"ז מלאדי ז"ל "איני זקוק לעולמות ולגני העדן שלך, אלא לך בעצמך". זה בעצם משקף יחס חירותי, שהוא האידיאלי. השאלה איך מחנכים לכך מקטנות, או ליתר דיוק, מקטנות הדעת?