מה ההבדל בין אכילה לזלילה?

לא הבנתי הנפש האלוקית מאיימת?
ולנפש הבהמית יש צלם?

שימת הגבולות נראית לי רק כאקט של הפגנת כוחות והכנסת משמעת.
כי תכלס אנחנו חיים בתוך קליפה.

וכל מה שאנו עושים ואפילו מוכרחים לעשות זה קליפה.

וכל אכילה היא קליפה.

ולכל אכילה שלנו אנו ניגשים עם הנפש הבהמית. נרצה או לא נרצה.

והיא רוצה לאכול.

יש נפש בהמית ברמות של זלילה מסואבת.

ויש נפש בהמית שרק רוצה לחם ומים ומסתפקת במועט.

ויש גם נפש בהמית שמצליחה להוציא תענוגים גם מלחם יבש, והיא יודעת להינות מכל דבר, והתאווה שלה ללחם יבש גדולה מהתאווה ומהתענוג שיש לאדם אחר ממעדנים.

אבל בכל מקרה נפש הבהמית הזו איננה נפש שמצד הקדושה.

לשם כך יש את השותפה לחדר שנקראת נפש האלוקית.

נפש האלוקית מסתכלת על הבריאה כעל דבר שנברא.

ושהנברא הוא דבר שמשמש את הבורא.

ורק כאשר שתי הנפשות חוברות יחדיו מושג האיזון של בן או בת ישראל.

צריך ללכת יחד.

אפשר לדמיין לעצמנו מה אומרת הנפש האלוקית לבהמית. [ אולי גם דיאלוג].

" רוצה לאכול?" שואלת הנפש האלוקית את הנפש הבהמית.

"סבבה! בוא נראה מה אנחנו נאכל לנו"

"הנה מאכל! הוא נברא! את רוצה לאכול ואני רוצה לעבוד את ה'"

"בואי נעשה את זה יחד ככה שלשנינו יהיה כיף, טוב?"

" את יודעת שאני יכולה למנוע ממך לאכול נכון?"

" אבל אל תדאגי. אם לא תגרמי לי לאבד את הצלם, אני תמיד אהיה לטובתך"

נראה לי שכשמשהו טעים לנו, או כשאנחנו רעבים ממש, או כשיש איזה פיתוי גדול ( החלטה על דיאטה וכו'...) אז אנחנו נותנים פתח למשהו שהוא לא צורך הגוף הבסיסי להחליט מי מנהל פה את העיניינים...

לא נראה לי שאפשר להמנע מהרגשות האלו כי אנחנו בני אדם, אבל נראה לי שהחוכמה היא לשים להם גבולות !!!