היום, י"ד במרחשון, מלאו תשעים שנה לפטירתו בטרם עת של מגיד המישרים ומורה הצדק הנערץ של קהילת ווילנא, רבי מנחם קרַקוֹבְסְקִי זצ"ל. זו הזדמנות נפלאה להתוודע אל דמותו של גדול בישראל שזכרו נשכח מעט, ולהעמיד ישיבה על קברו על ידי עיון בסַנְסַן אחד מתורתו. נשתמש לשם כך בסוגייה מעניינת בהלכות לשון הרע, שיש בה כדי להאיר את דרכו המקורית של הרב קרקובסקי בחידושיו.
רבי מנחם קרקובסקי היה חכם ליטאי שנולד בשנת תרל"א (1871), חניך ישיבת וואלוז'ין הנודעה ותלמיד מובהק של ראש הישיבה, הנצי"ב מוואלוז'ין. בגיל צעיר מאוד החל לכהן כרב בקהילות ישראל בליטא, תחילה בעיירה טִימְקוֹבִיץ' הסמוכה לסְלוּצְק, ולאחר מכן בחוֹסְלוֹבִיץ' (חִיסְלַוִיצִ'י בפולנית, עיירה במערב רוסיה שהייתה בה קהילה יהודית גדולה). בשנת תרס"ח (1908), עם פטירת רבה של העיר נובהרדוק רבי יחיאל מיכל עפשטיין בעל "ערוך השולחן", התמנה הרב קרקובסקי תחתיו וכיהן בה כעשר שנים עד שנקרא לכהן בתפקיד מ"מ ומ"ץ, דהיינו - מגיד מישרים ומורה צדק, בעיר ווילנא בירת ליטא. בתפקידו האחרון כיהן כשתים עשרה שנה עד שנפטר כבן חמישים ותשע בי"ד במרחשון תר"ץ (1930).
הרב קרקובסקי היה מן הרבנים הפעילים ביותר בליטא, בכל הנוגע למישור הציבורי הכלל-יהודי. בלט בפעולותיו בייסוד "אגודת ישראל", "ועד הישיבות" וגופים ציבוריים רבים אחרים. היה נחשב נואם מצוין, שרבים נהרו לדרשותיו בבית הכנסת הגדול בווילנא. נחשב כמקורב לשלטונות ופעל רבות למען אסירים פוליטים יהודים. באופן כללי, היה הרב קרקובסקי אב-טיפוס לרב ליטאי מדגם שהלך ונעלם בדור הצאצאים ליהדות ליטא: בקי בשפת המדינה (רוסית), מעורה בהוויות העולם ואיש משכיל, לצד היותו גאון בתורה ומסור בכל לב לשמירתה וטיפוחה.
אבל מורשתו הרוחנית של הרב קרקובסקי היא בעיקר בתורתו שהשאיר אחריו. מיד עם פטירתו הקימו מוקיריו קרן צדקה להדפסת כתביו, ביניהם חיבור בן 3,000 עמודים על "משנה תורה" לרמב"ם. הם הצליחו לגייס את הכסף הדרוש והחלו בהדפסת הכתבים: כשנה אחר פטירת הרב, בתחילת שנת תרצ"א, הופיע בווילנא הספר "עבודת המלך" על ספר המדע מ"משנה תורה" לרמב"ם. את שם הספר קבע הרב קרקובסקי, ברוח לשון הגמרא על התנא מנחם, "יצא מנחם לעבודת המלך". אף הוא, הרב קרקובסקי יצא לעבוד את עבודת המלך - רבנו משה בן מיימון. תחת שם הספר נכתב בשער: "חדושים ובאורים על כל ספרי "משנה תורה" להרמב"ם ז"ל", כפי שתכננו המוציאים לאור - להדפיס את כל חיבורו של הרב. בפועל, הם לא הספיקו להשלים את המלאכה ובמהלך מלחמת העולם השניה אבדו כל כתבי היד של הרב, לדאבון לב כל מוקירי תורתו. פרט ל"עבודת המלך" הספיקו בני משפחתו להדפיס כרך נוסף מתורתו, הפעם מקבץ מדרשותיו שנשא בבית הכנסת הגדול בווילנא, תחת השם "ארזי הלבנון" (ווילנא תרצ"ו).
הספר "עבודת המלך" הוא ייחודי בדרכו הלמדנית. מטרת המחבר היא לחשוף את מקורותיו התלמודיים של הרמב"ם, אשר כידוע לא ציין אותם בספרו. האתגר בחשיפת מקורות הרמב"ם העסיק ומעסיק דורות ארוכים של לומדי תורה, בפרט בהלכות שבהן הכרעת הרמב"ם נראית סותרת את מסקנות התלמוד.
במישור הזה, בעל "עבודת המלך", באורח ייחודי לדורו ולבית המדרש שבו צמח, עשה לראשונה שימוש שיטתי במתודות מדעיות: הוא טרח להשוות כתבי יד של התלמוד ותלה הלכות רבות בספרי הרמב"ם בשינויי גירסאות; כך גם עסק לא מעט במשמען המדויק של מילים ומונחים, ובהבחנה בין קריאת הרמב"ם בתלמוד לקריאת הראשונים האחרים. "עבודת המלך" הוא גם הספר הראשון בין כתלי בית המדרש שהתייחס לשאלת ספרייתו של הרמב"ם - מה היה כלול בה ומה לא. כך הצליח להדגים את שימושו של הרמב"ם במדרשים שלא היו בידי ראשונים אחרים, וכדומה.
והנה לפנינו הזדמנות לעמוד על היכולת הפרשנית המרשימה של ר' מנחם קרקובסקי, בעל "עבודת המלך".
*** לשון הרע כשר למהדרין?! ***
כאשר ביקש ה"חפץ חיים" לכונן את האיסור על לשון הרע כמִצְוָה בעלת הלכות מוסדרות, הוא נתקל בבעיה. התברר לו שרבים נוטים להקל בחומרת האיסור לדבר לשון הרע, בשל יישום רחב מדי של הוראה אחת בתלמוד. זוהי סוגיית "לשון הרע הנאמר בפני שלושה", ובארמית: "לשון הרע דְּמִתְאַמְרָא בְּאַפֵּי תְּלָתָא".
בגמרא הובאה הלכה פסוקה מפי האמורא רבה בר רב הונא (בן הדור השלישי לאמוראי בבל): "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא - לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא". כלומר, יש כאן התייחסות לדברים שמצד תוכנם אמורים להיחשב כלשון הרע שאסור לאומרם, אך אמירתם בפני שלושה מתירה אותם. קריאה פשטנית של ההוראה הזו עשויה להניב תוצאה מוזרה מאוד: לספר לשון הרע לאדם פרטי - אסור, לספרו לאנשים רבים - מותר!
מתוך כך, כל פרשני התלמוד הניחו מיד שאין כאן היתר גורף לספר לשון הרע ברבים, אלא הוראה נקודתית בהקשר מסוים. מהו ההקשר המדויק?
כאן אנו מגיעים לתופעה לשונית מעניינת: את המילים "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא" ניתן לתרגם לעברית בשתי דרכים, באופן ששינוי לשוני קטן יוצר שינוי משמעות גדול. אפשר לתרגם: "כל דבר שנאמר בפני שלושה", ואפשר לתרגם: "כל דבר הנאמר בפני שלושה".
אות אחת קטנה משנה את כל התמונה. דבר 'שנאמר' היינו דבר שכבר נאמר, וממילא משמעות ההוראה כאן היא שדבר שכבר נאמר לשלושה אנשים, ניתן מעתה לספר אותו שוב ואין בו משום לשון הרע. הראשון לאומרו אמנם עבר על איסור לשון הרע, אבל הבאים אחריו אינם עוברים עוד; לעומת זאת, דבר 'הנאמר' היינו דבר שעתה נאמר, וממילא משמעות ההוראה כאן היא שכאשר הדבר נאמר בפני שלושה, כבר בשעת אמירתו אין בו משום לשון הרע.
כך או כך, עדיין אנו צריכים לפרש את דברי רבה בר רב הונא, ולא להשאיר אותם במשמעותם הכוללת. בין אם מדובר בהיתר לספר לשון הרע שכבר נאמר בפני שלושה, ועוד יותר אם מדובר בהיתר לספר מראש לשון הרע אם הוא נאמר בפני שלושה - זוהי הוראה מוזרה הרחוקה מן הרציונל הבסיסי שביסוד האיסור לספר לשון הרע.
מוזרה מוזרה, אך בני אנוש תאבי רכילות הספיקו לנצל אותה ולתלות בה את זלזולם בחומרת האיסור לדבר לשון הרע. אנו מדברים על דברים שכבר נודעו לשלושה אנשים, או שעתה אנו מדברים בחבורה שלמעלה משלושה אנשים, והנה ניצלנו מן האיסור!
*** ה"חפץ חיים" יוצא להתקפה ***
לעקירת ההנחה המוטעית הזו הקדיש ה"חפץ חיים" את הפרק השני של ספרו. מיד לאחר שביסס בפרק הראשון את האיסור לדבר לשון הרע במלוא היקפו, פנה לטפל בהיתר השגוי ש"כמה אנשים טועין בזה ותולין את עצמן בדברי רבה בר רב הונא".
ה"חפץ חיים" סקר את כל הצעות הפרשנות שנתנו הקדמונים לדברי רבה בר רב הונא והגיע לחמש שיטות שונות. ארבע מתוכן, שוללות ממילא כל שימוש בהוראה זו כמתן היתר לדבר לשון הרע. הבעיה המרכזית נותרה עם השיטה החמישית, שממנה קשה היה להימלט: זוהי שיטת הרמב"ם בכבודו ובעצמו, ונראה שהיא אכן כוללת היתר לספר לשון הרע שכבר נאמר בפני שלושה!
ניתן כבוד לרבותינו הראשונים ונסקור בקצרה את ארבע השיטות האחרות, ומיד לאחר מכן נתמקד בדעת הרמב"ם.
שניים מן הפרשנים תרגמו את ההוראה "דבר הנאמר בפני שלושה", ואלו הן בעלי התוספות על אתר ורבנו יונה החסיד מגירונדי.
1. לדעת בעלי התוספות, הוראה זו עוסקת בדברים שמצד תוכנם הם נייטרלים - לא דברי גנאי ולא דברי שבח - אלא שהנימה ודרך ההבעה שלהן עשויות ליצוק בהם משמעות שיפוטית, לטוב ולמוטב. הדוגמה שמביאים תוספות לקוחה מסוגיית הגמרא בהלכות לשון הרע, והיא "נוּרָא בֵּי פְּלַנְיָא" [= אש בבית פלוני]. בא אדם ושואל היכן יוכל למצוא אש דולקת, ונענה: "וודאי תמצא אש בבית פלוני". זו יכולה להיות אמירה סתמית: 'פלוני הוא איש עשיר, ואש דולקת לו תמיד'. אבל זו יכולה להיות גם אמירה לגלגנית: 'פלוני מן הסתם עסוק כעת בהכנת תבשילין, כמנהגו בכל עת ובכל שעה'.
ובכן, רבה בר רב הונא מציע אמת-מידה להערכתם של דיבורים מסוג זה: אם הם נאמרים בפני שלושה אנשים, יש להניח שאין אומרם מתכוון לגנות את פלוני בפומבי, ומן הסתם לדבריו משמעות סתמית בלבד. "לית בה משום לישנא בישא".
2. לדעת רבנו יונה החסיד, מדובר באדם המוכיח את חברו על מעשיו הרעים, דבר שמותר ומִצְוָה לעשות אף בפומבי, אם רק כך תהא התוכחה אפקטיבית. לפי זה, הוראת רבה בר רב הונא היא המלצה למוכיח בפומבי: עשה זאת בפני שלושה אנשים לפחות, כדי שיהא ניכר בכך שאינך מבקש לבזות את חברך, כי אם להוכיחו על מעשיו הרעים.
השניים האחרים תרגמו את ההוראה "דבר שנאמר בפני שלושה", ואלו הן רש"י ורשב"ם נכדו.
3. לדעת רש"י, רבה בר רב הונא לא מדבר כלל על "לשון הרע" במובן דברי גנאי על אדם אחר, אלא על חשיפת מידע אישי של אדם. גם זה בכלל איסור לשון הרע, כאמור: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד". ובכן, אם אדם כבר חשף מידע אישי שלו בפני שלושה אנשים, שוב אין זה מידע אישי ומותר לספר אותו לאחרים.
4. לדעת רשב"ם, מדובר כאן על רכילות ולא על לשון הרע. מהי רכילות? זו חשיפת דבריו או מעשיו של אדם כלפי אדם אחר, בפני אותו אדם אחר. ראובן פגע בשמעון, ובא לוי ומדווח על כך לשמעון. אם ראובן עשה זאת בפני שלושה אנשים, ניכר שאין לו כל מניעה ששמעון יידע מכך שהרי עשה זאת בפומבי. ממילא, מותר לדווח על כך לשמעון, ואין בזה איסור רכילות.
ובכן, אף לא אחד מארבעה פרשנים אלו הותיר לנו את ההיתר המפוקפק לספר לשון הרע בפני שלושה, או כזה שכבר נאמר בפני שלושה. דרכו של ה"חפץ חיים" כמעט סלולה לפניו, להסיר את ההיתר הזה מן השולחן.
אבל... הרמב"ם !
*** לשון הרע באישור הרמב"ם?! ***
לאחר שפרט הרמב"ם בהלכותיו דגמים שונים של "לשון הרע", הוא מזכיר את ההיתר לספר דבר שכבר נאמר בפני שלושה. לא פחות ולא יותר! הנה תקציר של הלכות הרמב"ם בעניין:
"לשון הרע... הוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאמר אמת...
ויש שם דברים שהם אבק לשון הרע...
וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש...
וכן המספר לשון הרע דרך רְמִיּוּת... כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא...
והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו [=לצער אותו] או להפחידו - הרי זה לשון הרע.
ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר".
על פניו - אין דרך להימלט מן ההבנה שפסק הרמב"ם יכול לפרנס רכלנים רבים, המעבירים בכל עת ובכל שעה מידע רכילותי שכבר נאמר בפני שלושה!
מה עשה ה"חפץ חיים"? ראשית, הוא הדגיש שפרשנות הרמב"ם היא יחידה מבין פרשנויות רבות אחרות. שנית, גם בדעת הרמב"ם עצמו, הוא הערים סדרת הסתייגויות ההופכות את ההיתר הזה לכמעט בלתי-שמיש. אלו מפורטות בכלל השני של הלכות לשון הרע בספר "חפץ חיים", והמחזר אחריהן ייקחן משם.
אלא שאחרי כל ההסתייגויות, ההוראה היסודית עדיין צורמת. האם אנו יכולים לקבל הוראה המתירה בפועל דיבור בגנותו של אדם אחר?! יהא הדבר מפורסם ככל שיהא, האם כל עיסוק בגנותו של אדם אינו ממילא בכלל ההוראה הפשוטה של תורתנו: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ"?!
*** הרב קרקובסקי נועל את הדלת ***
כאן נכנסת יכולתו הפרשנית המרשימה של רבי מנחם קרקובסקי. הלכות לשון הרע מופיעות ב"משנה תורה" לרמב"ם בהלכות דעות שבספר המדע, ומשכך זכינו בהן לחידושיו של בעל "עבודת המלך", וזוהי הצעתו הפשוטה והמשכנעת:
חיזרו על לשון הרמב"ם שתוקצרה לעיל, ושימו לב שהיתר "בפני שלושה" מופיע בה מיד לאחר שסיים לפרט את הדגמים השונים של "לשון הרע". כעת תנו דעתכם על הדגם האחרון המפורט בדברי הרמב"ם, ושימו לב לייחודיותו: "דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו". אלו לא דברי גנאי על החבר, אלא מידע סתמי שנושא פוטנציאל מזיק. למשל, "שודדים פרצו אל בית העסק של יעקב ושדדו ממנו את כל רכושו". יעקב כמובן לא עשה שום דבר רע, ואין בסיפור כזה משום פגיעה בשמו הטוב או בכבודו של יעקב. אבל לפרסום כזה עשוי בהחלט להיות אפקט שלילי בעבור יעקב. למשל, אנשים עשויים להירתע מקשרי מסחר עם יעקב, כמו עם כל אדם שמצוי בקשיים כלכליים.
על דברים אלו, ורק על דברים אלו, העמיד הרמב"ם את היתרו של רבה בר רב הונא. אם מדובר במידע שכבר התפרסם, אין איסור בהמשך הדיבור עליו, כיון שאין בכך משום פגיעה נוספת (אלא שאם המספר מתכוין בסיפורו להעצים את פרסום הדברים, אכן עובר משום לשון הרע).
רבי מנחם קרקובסקי ביסס את קריאתו ברמב"ם בדקדוק לשוני נאה מאוד: הרמב"ם פותח את ההיתר הזה בלשון "ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה...". מדוע הדגיש הרמב"ם "דברים אלו", הלא כל ההלכות שם עוסקות בדברי לשון הרע, ואין צורך ליידע אותם שוב. נכון היה, לכאורה, לומר "ואם נֶאֱמַר הדבר" וכדומה. התשובה פשוטה: כוונת הרמב"ם בהיתר הזה ממוקדת דווקא בדברים אלו האחרונים שפורטו מעלה: דברים שגורמין אם נשמעו... להזיק חבירו". לא דברי גנאי, חלילה, האסורים תמיד, אלא "דברים אלו" בלבד, דברים העשויים להסב נזק אם יתפרסמו.
והנה פטר רבי מנחם זצ"ל את ה"חפץ חיים" מכל הטירחה שטרח לצמצם את הוראת הרמב"ם, והשיב אותנו אל תבונת הלב היסודית, זו שהזהירה עליה תורתנו הקדושה: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ"!
יום נעים ופורה!
בתמונה: 'נשים מרכלות בחנותו של החייט', איור מאת האמן האיטלקי יוג'ין דה בלאס (1843-1932).
