"הכפירה היא הדרך אל האמונה".

סופר אחד השייך לתנועת הכנענים מספר על פגישה שנערכה בשנת תשי"א:
"שמעתי שהרב צבי יהודה (קוק) נפגש עם אנשי הליגה נגד כפייה דתית, וראיתי אף אני עניין לפוגשו, והזמנתי עצמי אליו. אמרתי לו: שמעתי על התבטאותו של אביך בדבר הכפירה וסיבותיה בעזרת משל. ילד מצייר לעצמו את האלוהים כאדם עם זקן לבן יושב על עננים. כשהוא מגיע לגיל עשר הדברים משתנים, הוא רואה אותו ככוחות הטבע המניעים את העולם. כשהוא מתבגר ומגיע למצוות הוא נעשה מופשט יותר, מעין רעיון שמנחה את העולם. וכאשר הוא מגיע לבגרות, הוא מתקרב למה שאנו מבינים. כל זה טוב ויפה אם אדם מתפתח כסדרו, אבל מה קורה אם אדם גורר איתו את השכל הילדותי שלו מגיל שש עד גיל שלושים, על איש זקן עם זקן לבן היושב על עננים? הוא יסבור שזו אינפנטיליות ויגיע לכפירה. ללא תהליך התפתחות, אדם מגיע לכפירה.
הרב הקשיב והסכים. אמרתי לו: אני נרעש מאוד, שאם כן מתברר שאביך המנוח היה כופר בעיקר. הוא שאל: איך אתה מגיע למסקנה כזו?
אמרתי לו: כי זהו הסבר פסיכולוגי, וכל תפיסה פסיכולוגית של הדת אינה דתית בעיני, כי אז הדת היא תרפיה כמו אספירין. הדתיות טובה כנגד איזו מחלת נפש. אם הדת היא צורך במקרה של מחלה, אז אדם בריא אינו זקוק לה. אדם בלתי דתי ודאי סובר שדת היא פסיכולוגיה.
הוא ענה לי: יש כאן הרבה מגירות והרבה תיקים עם כתבי יד של אבא ז"ל. אילו פתחתי אותם לפניך היית מתחזק בדעתך. איני רוצה שתתחזק בדעתך, כי אינך צודק. אבל כל מה שהנך אומר מוליך אל אותם כתבי יד שעוד לא כינסנו. היתה לאבא ז"ל דרך חשיבה שאנשים כמוך יכולים לדבוק בה.
שוב שאלתי: האם זאת אומרת שהכפירה היא הדרך אל האמונה? האם אפשר להכנס אליה לא רק דרך השער אלא גם דרך הביבים?
הרב לא רצה לדבר על כך, ולא רציתי ללחוץ עליו, אבל זו הפעם הראשונה בחיי שפגשתי פתיחות כזו אצל אנשים דתיים... 

(מתוך 'צבי קודש'-תולדות רבנו הרצ"י קוק - הרב שלמה אבינר, ח"א עמ' 314 )

ענייני הגיוגרפיה

לאמשלום
יש הגיוגרפיות נוספות. למשל זו על הרב ישראלי.
מדובר גם פה בחלק מההתחרדלות של הציבור שמחקה את הציבור החרדי ומעוניין שזה יהיה סוג הספרים שקוראים ילדיו. "שבחי הראיה" היה כמדומני הראשון בסדרה זו כבר בתחילת שנות השמונים. מקומו של הראי"ה במערכת הזאת ברור מלכתחילה. לדמויות האחרות לקח קצת יותר זמן להכנס לפנתיאון. לא רק בגלל שלקח להם זמן למות אלא גם בגלל שלז'אנר לקח זמן לכבוש את מקומו בחברה הזאת (תהליך כזה מוכר גם בחברות אחרות היוצרות הגיוגרפיה. לדוגמא: שבחי הבעשט נדפס לראשונה בשנת 1815 ולקח כששים שנה עד שהחלו בהדפסת גל של ספרוני סיפורי חסידים. זה לא אומר שלא סיפרו. סיפרו בעל-פה וגם הדפיסו סיפורים בודדים בתוך ספרים אחרים אבל לקבצי הגיוגרפיה של ממש לקח כמה עשרות שנים להגיע לדפוס. גם פה הסיפורים סופרו (ומסופרים) בעל-פה וכן מוצאים אותם כסיפורים בודדים פה ושם בתוך קונטקסט אחר. בשנים האחרונות זה מגיע גם להדפסת קבצי הגיוגרפיה ונראה לאן תתפתח מגמה זו.
מבחינת הז'אנר. זוהי הגיוגרפיה שמעלה על נס מידות והנהגות של הדמות המרכזית ולא מופתים שהצדיק חולל. זה עדיין לא יוצא מכלל הגיוגרפיה גם אם הסיפורים לא ממשים את כל הפוטנציאל שבז'אנר.
הביאי בחשבון שאנו חיים במאה העשרים ואחת וגם החברה הצורכת הגיוגרפיה מתטימה את הז'אנר לעצמה. זוהי הרי חברה רציונאלית (עדיין) שיונקת מן המסורת הליטאית (גם סיפורי הגדוילים של הליטאים ממשים בעיקר את הפן הזה של הז'אנר ההגיוגרפי). הראי"ה עצמו למד בישיבת וולוז'ין ואת ישיבתו הקים במתכונת הישובות הליטאית שהכיר. זה גם מה שקבע את מתכונת הישיבות הד"ליות בהמשך.
ובכל זאת, קחי לדוגמא את הראשות בספרי ההגיוגרפיה הד"לית: "שבחי הראיה" הרי שמו מעיד עליו כאלף עדים על ראייתו את עצמו כהגיוגרפיה.

לגם וגם (וכן לאמשלום עוד בעניין הז'אנר)
יש לפחות סיפור אחד על הראי"ה כעושה נפלאות. זה סיפור על הראיה שבעת שבתו ביפו (בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה) גירש רוח (דהיינו 'דיבוק' ר"ל) מגופו של אדם. על-פי הסיפור נכח בשעת מעשה גם בנו של הראי"ה, צבי-יהודה, שהיה אז נער.
הסיפור מובא ע"י שלמה שבא בספרו על תולדותהעיר תל-אביב "הו עיר הו אם". בסוף הספר יש גם מקורות ששימשו אותו וביניהם גם מקור לסיפור זה. הסופר חיים באר העיר לי פעם בשיחה פרטית ובמכתב על מקור נוסף לסיפור, אחר מזה שמציין שבא. היות ואני יושב כעת בנכר ולא כל ספרי עימי אני נאלץ לכתוב מן הזכרון ועל כן לא אוכל להצביע על המקור המדוייק (היום יום ראשון וגם הספריות כאן סגורות). אבל המעוניין ימצא את המקור על פי ספרו של שבא.
טוב שכן קרוב מאח רחוק?

שכן,
השאלה היא האם הקיצור נעשה על ידי מכפלה (או חילוק), כלומר קיצור אחוזי, או על ידי הפחתה (חיסור).
בכל אופן, הכי חשוב שהוא יהיה חינני.

אני קורא שוב את הסיפור של אותו סופר והתמונה קצת משתנה לי,
עם כל היחס הלא כל כך נחמד שלי לרצי"ה עדיין אני לא חושב שנכון לשפוט אותו על פי השיחה המתומללת הזאת,
זאת שאלה עדינה של איך הוא ענה את זה באיזה הקשר, אולי בדיוק קראו לו להיות סנדק והנודניק הזה ניג'ס לו והוא ענה לו במהירות? או עוד אלף אפשרויות אחרות,
לדעתי זה פזיז לשפוט את הרצי"ה על פי מה שנכתב שם,
אוסיף שגם אם לא כך, ואכן זו התשובה הכי אידיאלית שהוא היה יכול לענות וכן ניתן לשפוט אותו על פיה עדיין לא הייתי מגדיר את זה כאי-פתיחות אלא כהתנשאות או משהו כזה,
סך הכל הדבר האחרון שאני מאשים אותו זה אי השקעה בכתבי אביו זצ"ל וכל זאת מעבר לאופן בו הוא בחר לעשות זאת, ואם זה מה שהיה כתוב בכתבי אביו אני מאמין שהוא חשב על זה והיה לו מה להגיד בנושא,
אולי ההשערה הזו היא שטויות, אבל מכאן ועד לשפוט אותו באופן כל כך חד משמעי? לא נראה לי,

 מיכי,
"גם קיצור לאפס הוא מקרה פרטי של קיצור...". דומני שקיצור לאפס הוא פרדוקס. הגבול חייב להיות משהו מעל האפס.

מיכי וממללא,
כיוון שאין לי רצון להפוך את האשכול הזה לאשכול "הציונות הדתית מהי", לא אמשיך לדון ברב אליהו.  אם אתם רוצים, אפשר לפתוח אשכול "הרב אליהו ודרכו" או לחזור לאשכול הישן על דרכה של הצה"ד (דומני שקיים כזה). 

ממללא

איני יודע עם החרדלניקים הם גרעין רב מימדים אף פעם לא נערך מפקד בנושא.
אולם הם גרעין מלוכד - יש שם מוקדי סמכות, תלמידים, ומערכת חינוך  - בזה כוחם.
ההיירכייה של רבנים ישיבות ועושי דברם - כבציבור החרד"י היא סוד כוחם!

אילו לקבוצות האחרות היתה יכולת התארגנות (בזמנו היחידים שהיה להם כוח מעין זה הם הקיבוץ הדתי), יתכן שהיינו מגלים הפתעות גדולות על היקף הכח.

אגב, התגבשותו של מוקד כח זה / כמו כן הנסיון לאלטיסטיות תרבותית אשכנזית (-בלאו דווקא של קבוצה זו), היתה לאחת הסיבות שסייעו לדחיקת חלק נכבד מאוכלוסיה ד"ל לכוונה של ש"ס מחד ולחילון מאידך.

גו"ג,

הרקע של הרב אליהו חסר משמעות. כל רבני הציונות הדתית בני דורו באו מרקע כזה, לרבות הרב עמיטל (חברון), הרב גורן (חברון), הרב ליכטנשטיין (ר' חיים ברלין), הרב חיים דוד הלוי (פורת יוסף) וכיו"ב.

מה שמשמעותי יותר הוא סוג המוסדות אליהם שלח הרב אליהו את בניו. הרב עמיטל לשם השוואה, שלח את בנו לישיבה קטנה 'קול תורה' דווקא.

הרב אליהו הוא גם איש קבלה ופוסק בשיטת הבן איש חי, ולכן פסיקותיו נתפסות כמחמירות ביחס לרב עובדיה. גם הרב נסים שהיה רב ראשי וציוני מובהק פסק בשיטת הבא"ח.

יש רבנים חרדיים אשכנזיים שהם גם ציוניים, והרשימה ארוכה. יש גם רבנים חרדיים שיש להם תפיסה פוליטית ימנית קיצונית ואף אחד לא מנסה להציג אותם בגלל זה כחלק מהציונות הדתית. כך היה בעבר עם הרבי מחב"ד והפני מנחם מגור, וכך כיום עם למשל הרב שמחה קוק מרחובות או האדמו"ר מסלונים.

לגבי הערצת רבנים ונהייה למקובלים -

באותה מידה אפשר להגיד שלימוד תורה, או לפחות לימוד בישיבה, מנוגד לדרך הציונות הדתית כיון שעד סןוף שנות הששים הוא לא היה מאפיין מורגש בציבור הזה. המקום שנרחב שרבנים מקבלים היום הוא תוצאה של אותו תהליך. או לחילופין, שפעילות 'קולך' זרה לציבור הציוני-דתי שהרי מאן דכר שמיה לפני עשר שנים? 

נהייה למקובלים גם לא הייתה בציבור הלטאי בעבר, או לפחות כלפי חוץ לא הייתה. אני מניח שגם בעבר היו רבים שביקשו להתברך מפי רבנים כפי שיש כיום כאלו שמבקשים והם חילוניים, דתיים או חרדיים. בכל מקרה, לא זה מה שנותן לרב אליהו את המעמד שלו בציבור הציוני דתי (יש סרוגים רבים שעולים לרגל לרבנים אחרים שאף אחד לא מנסה להפוך אותם בגלל זה למזרחיסטים).

בקיצור, נראה לי שהסיבה שיש כאלו שמנסים להעביר את הרב אליהו לציבור החרדי הם עמדותיו הימניות..מה לעשות, חלק מהציונות הדתית אוחז בדעות כאלו, אתה יודע...


ר' מיכי,

החרדלניקים הם לכל היותר גרעין אידאולוגי אחד מני רבים בציבור הד"ל, אם כי בהחלט גרעין רב מימדים והשפעה.

 ספרן

ראה   (J.David Bleich ) Contemporary Halachic  Problems במאמר Vegaterianism  and   Judaism") צמחונות ויהדות  (הערה 22  למקורות קבליים נגד אכילת בשר.

בהערה זו גם ציון לדברי האדמו"ר מליובאוויטש, ולדברי הרב שאר-ישוב כהן שהובאו בהקדמת הספר "מן החי" (ירושלים תשמ"ח).

דברי השדי חמד הם  בחלק אסיפת דינים מערכת אכילה, סוף אות א. (במהדורה החב"דית  חלק ד עמוד תרצ"א).

שבת שלום

בהנחה הסבירה שהתיאור אותנטי, יש להבין א. מה התכוון לומר הרצי"ה  ב. ממה התפעל אותו 'כנעני'.
הדברים מתוארים מנקודת מבטו של הסופר, ועל כן עיקר התוכן הוא הגיגיו הפרטיים, בעוד שפעולתו של הרצי"ה בעניין הינה בעיקר נקודת התייחסותו להגיגי הסופר. מנקודת מבט זו התפעל הכנעני.
הכנעני הציג את דעתו בדבר תפיסה פסיכולוגית של הדת, וראה בה דבר האמור להיות מנוגד לחלוטין לשיטתם של המזוקנים. הרצי"ה ענה לו שהדבר אינו מופרך. אף בכתבי אביו זצ"ל יש התייחסות לעניין. ברם, הוא מעדיף לא לחשוף ציטטות גולמיות, אלא לעבדן ולהגישן כשיטה כוללת. ה'פתיחות' המדוברת נעוצה בכך שדברי הסופר לא נשללו וניתן להם מקום. אמנם, 'פתיחות' במובן של נכונות להשתנות בעקבות דברי הזולת אין כאן, אך הקשבה לדברים יש.
(בשאלת החן והאסתטיקה של דבריו כפי שהיא משתקפת בציטוט זה לא אעסוק, כי כבר לקחתי את העניין לפולמוסנות לא נחמדה).