| נשלח ב-14/8/2006 00:38 |
 |
| |
השפעת הנפש על היצירה
ידידי הנכבדים,
היום בשומעי שיר עצוב ונוגע האזנתי לזמר ושמעתי את הזעקה והכאב שבו,
בדקתי מעט על ההיסטוריה של השיר והסיפור הוא שהשיר באמת נכתב / הולחן מתוך צער, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהשיר מדהים כל כך אך ורק בגלל שהוא אמיתי כל כך!
הווה אומר שאם אותו זמר לא היה חווה את הכאב וייסורי הנפש שהוא חווה -
השיר לא היה נכתב / מולחן / מבוצע בצורה מדהימה שכזו...
ידועה התאוריה כי רוב האמנים הגדולים הם בעלי הפרעות נפשיות קלות וכבדות כאחד, אחרת הם לא היו מגיעים
לאן שהם הגיעו.. (דיכאונות, סמים, אהבות נכזבות, נסיונות התאבדות, כפייתיות, אישפוזים במוסדות סגורים, ילדות קשה, התעללות וכו' וכו') בכל אמנות ויצירה שתהיה הן ספרות, ציור, נגינה, משחק וכו' וכו'
אין ספור הם הסיפורים על יצירות שונות על מי, למה, מתי ואיך נוצרו... וכמה נמוך ירד האמן כשיצר אותם...
ויתרה מזאת, ניתן לשמוע / לראות מין יובש או חוסר רמה ביחס ליכולות של האמן כשהוא בתקופות טובות / שפויות!!!
ולפלא לי בעיני, הלא אומרים כי האדם הוא בסדר כשהכל אצלו בסדר (בסדר - שפוי / נורמלי, בסדר - מסודר רגוע)
לכאורה היצירות הטובות ביותר היו אמורות לבוא בדיוק מהמקום הרגוע / שלו / שמח ולא להיפך???
בטוחני כי בעלי הנפש האומנית הומנית בינינו ישכילו להבין את עומק השאלה והקושי שבה..
אותי בכל אופן היא מטרידה..
אשמח לקבל את חוות דעתכם.
תודה!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2006 15:58 |
|
| |
אלא?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2006 14:30 |
|
| |
ב''ד
אם מעניינות אותך גם תיאוריות אסתטיות יבשושיות ולא רק דיונים אינסטינקטיביים (במובן החיובי), אולי תתענייני לשמוע שכמה מן התיאוריות הבולטות של האומנות במאה העשרים היו מסרבים בכלל להשיב על שאלתך. התיאוריה המוסדית למשל קובעת את ערכה האומנותי של יצירה כלשהיא פשוט לפי התקבלותה ככזו על ידי מומחי השיח האומנותי. אחדים ממבקרי האומנות המרקסיסטיים בודקים בראש וראשונה את הערך הפוליטי של היצירה, וכך הלאה. התרגשות מהלך רוח מלנכולי של האומן לפי שתי התיאוריות רבות ההשפעה הללו, הוא ביטוי לכל היותר לרוח הזמן, ואין בו כדי להעיד לגופו של עניין.
ועדיין אפשר לתת ניסוח אחר לשאלתך (לא אונטולוגי 'מה עושה את היצירה האומנותית לכזו') אלא מדוע אנו מתרגשים מיצירות מלנכוליות. חוששני שהתשובה לא שייכת לתחום האסתטי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2006 03:25 |
|
| |
חברי הנכבדים,
עברתי שוב בקריאה מעמיקה על האשכול כולו, דומני כי מרבית הנקודות היו כהמשך לדיון האורגינלי שעליו אין עוררין (חושבני כי גם בקרב מתנגדי החריפים...)
אמן אשר יצר מתוך כאב / מצוקה / משבר לרוב יצירתו אמיתית ונוגעת יותר בהשוואה ליצירותיו מתוך מצב רגיל / נורמלי.
רבים הם האומנים אשר בדרכים שונות (קלות כקשות) מנסים להכניס את עצמם לסיטואציות שונות (טריפים) בכדי להגיע ל"מוזה"..
וכאן באה שאלת השאלות
האם זו הדרך? (במידה וזה לא בא טבעי)
והאם יש בה אמת או זיוף?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2006 23:48 |
|
| |
מתעסק
מסכים עם כל מילה שלך, מתאר לעצמי שהבנת שהכוונה בדברי ל"טעם וריח" במובן האלגורי. תגובתך הזכירה לי את שכתב הרמ"ק בהקדמה ל"פרדס רימונים" בהקשר להפנמת הקבלה , וכה דבריו החכמים - ומי שמימיו לא טעם מלח, גם קריאת ספר בן מאות עמודים לא תקנה לו דעת טעם המלח...
טעמו וראו כי טוב ה'
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2006 23:29 |
|
| |
נראה שאכן הפעם הרחבת יותר ועל כך ייש"כ.
אכן, לשבחך ניכר שחסיד אתה, אך לא כן עמדי.
דומני שהמרחק של מערכת החשיבה שלנו והנחותינו רחוק מכדי לתמצת זאת לדיון בפורום זה.
על דבר אחד אני מוצא קירבה ביננו:
"אסטתיקה במהותה הבסיסית קשורה לניגודים ושילובם" -
בתיקון: בלאו דווקא ניגודים, אלא לשילובים בכלל.
כל ההמשך על "צורה" וקישורו לרעיון הוא אוסף טיעונים מלאים הנחות, שקשה בפורום זה להתחיל לנתחם אחת אחת.
די אם אומר כי איני מוצא קשר ישיר בינהן ולא לענין האסטיטקה.
ובוודאי לדברייך באשר לענין טעם וריח -
אך כנראה שזה ענין של טעם וריח וכיודע על טעם ועל ריח אין להתווכח.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2006 22:16 |
|
| |
כמתעסק
אולי היה לי להרחיב במקום שקצרתי, אענך על ראשון ראשון מתוך הכרות מאד מאד קרובה וחויה אישית.
א. ע"ד המסורת החסידית. איני מתייחס לסיפורי חסידים אלא למסורות אמינות ומקובלות וגם עצמי נוכחתי ברגעים כאלו יותר מפעם. אתה מתאר לעצמך רבי יושב בחדרו מעמיק ומתבונן מעיין וכותב ואחר דורש רעיון כלשהו ברבים - אמנם נכון הדבר, יש "תורה" שאומרים בטיש או מאמר שהוא פרי הכנה ולימוד. ויש חוגים חסידיים שזו הדרך בה. אבל ברוב החסידויות בעיקר ה"תורות" אמורות להיות ביטוי ספונטני של תחושות עילאיות מצטברות, אפילו על רבי ליטאי כבעל התניא שערך וסידר שו"ע וספר שיטתי למשנת החסידות מתועד שהיו "התפרצויות" כאלה, כמצויין בספר "בית רבי" (ומעין זה במכתב בנו ובכתבי חסידו ר"פ) "שהיה מתגלגל על הקרקע מרוב דביקותו...היה פותח בניגון ואומר..." וגם בתפילתו "הניחוהו בפינה אחת ומצאוהו בפינה אחרת" דהיינו מצבי טראנס והתעלות ואז הגיע לתובנות והכרות מסויימות שביטא. הם אינם כותבים זאת לשבח אלא מציינים עובדה. ודאי שכך ויתר על זה היה הסדר אצל קודמיו ובעיקר הבעש"ט, כמצויין במקומות רבים ש"והיו פניו להבים ולפתע פתח ואמר..." עיין נא בספרי ליקוטי תורותיו ותראה כי כך גם רוח הדברים שם - פתגמים קצרים "לוהטים" מרגעי התעלות ולא משנה ערוכה ומסודרת. פי כמה וכמה נכונים הדברים לגבי החסידות הפולנית שם דרשו על הפסוק "ודרשת היטב.... נכון הדבר...נעשתה התועבה" (דברים יז), שאם הדרשה אמנם טובה, אבל היא דבר מוכן ולא ספונטנית מהלב, אזי היא כמעשה תועבה" כי אין זו השראה אוטנטית. זכיתי להיות אצל אדמו"ר ירושלמי מפורסם שדבק מאד בדרך זו, מעולם לא הכין או ערך דבריו, היה עומד שעות ארוכות לפני הטיש בתפלה בדביקות, ואז באמצע הטיש בתוך להט הניגונים והאקסטזה היה אומר את שבאותו מעמד ואחרי אותה הכנה הרגיש, בלי הקדמה ובלי סיומת ולעיתים אותיות פורחות ולפעמים שתק כל הטיש, אבל דבריו היו מרטיטי לב וחודרי נשמה, חשת אמת לאמיתה ערטילאית שנוגעת בך. על משקל "אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר" (במדבר כג). כן גם שיטת הרבה מהמשפיעים בחב"ד, בעיקרון אינם מכינים דבריהם להתוועדות, אלא באם תהיה התעוררות אמיתית "ויגלוש הסיר על גדותיו" ידברו ובאם לאו ישתקו. כפתגם החסידי עה"פ "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני" (תהילים לט), אם לא חם ואם אין אש שותקים! כך נהגו ברוב האסכולות בחסידות במקביל לאמירת שיחות מסודרות מאמרים ודרשות.
ב. כשאני מדבר על "חוויה עילאית" או "שמיימית" אין כוונתי לתת לזה אוטריטתה דתית. אלא כיוון וערך רוחני ואם תרצה נשמתי ואולי אף אלו-הי, (במובן הרחב), כ"תחושת טראנס ואקסטזה", להבדיל גם בלעומת זה -במדיטציה בודהיסטית חוים חויות מקבילות, או גם אמנים כמלחינים וכדומה מספרים על תחושות דומות של מעין כלות הנפש ברגעי שיא. אפילו קראתי פעם (ובהזדמנות אחפש את החומר) על מדענים וממציאים המספרים שברגע ההתגלות חוו משהו עילאי מדהים, מעין התגלות עליונה ותחושת רוממות רוחנית. מי שהסתובב אצל אדמו"רי החסידות יודע על מה אני מדבר, יש מהם המשרים אוירה מסויימת של ריחוף בעולם אחר. ושוב איני אומר את זה מנקודת מבט אמונית אלא מתעד רוח ואוירה. (יכול להיות שגם גורו בודהיסטי משרה אוירה כזו)
ג. שהחסידות ביטאה את שיש לה לומר גם במוזיקה על כך אין ספק, יעידו אלפי הניגונים שובי הלב, הפורטים על מיתרי הנשמה וסוחטים ממך דמעות כנהרות, ומסוגלים לסחוף לשמחה וגיל או געגועים ודבקות. ומי מהם לא חיבר ניגונים? רבים עסקו בכך, די אם אזכיר את רבי לוי יצחק מברדיטשוב ובעל התניא (שניהם סבותיו של יהודי מנוחין) רבי אהרן מקרלין ורבי מיכל מזלוטשוב בדור תלמידי הרבי ממזריטש, וכן הלאה בכל דור ודור. באשר לסיפורת אכן התכוונתי לרבי נחמן מברסלב בלבד.
ד. צידו השלילי של הגל אינו רלוונטי לעניינינו. וכנראה בגלל שלא הבנת את קשר ההגדים לכן אולי תמהת על מובאה בשם הגל. אז אסביר דברי - אנו דנים אם הבזק רעיוני הינו בגדר "אמנות אסטתית", על כך חוותי דעתי שכן, ונימקתי בשורה קצרה שאם אפרטה ממש אצטרך לעשרות דפים, אבל אנסה להאריך טיפה יותר ואביע בראשי פרקים פחות סתומים ממקודם. אסטתיקה במהותה הבסיסית קשורה לניגודים ושילובם כסימטריה והופכה, בין בצליל או במראה, אלו הדברים היסודיים המהווים "צורה", הגל הסביר יפה בעיקרון הדיאלקטיקה שגם לרעיון יש צורה מעבר לתוכן (ואין לזה שום קשר עם רעיונותיו החברתיים הבעייתיים של הגל), למעשה כבר רבי שלמה אבן גבירול הסביר זאת אבל מכיוון אחר, בא והשלים את התובנה הזו ויטגנשטיין (ואם תרצה האר"י הקדוש לפניו) בהוכחתו כי הרעיון טמון במילים, ושהמילים אינם רק כלי מכיל הנושא את הרעיון, אלא הם חלק ממרכיבי הרעיון. ומכאן מסקנתי שבהכרח רעיון הוא אמנות ממש כשירה או סיפורת או תווים או צבעים לפחות, כי גם בו צורה "חושית" ואפילו יותר מעודנת. לכן לפילוסופיית החסידות יש גם השתקפות ויזואלית ומוזיקלית ואפילו טעם וריח, כלכל תופעה תרבותית. ותרבות היא מכלול של אמנות גם.
מקוה שהפעם הובנתי טוב יותר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 23:01 |
|
| |
מאחר ובסערת הדוגמאות כמעט ונשכח, אזכיר:
בת דוסא טוענת כי הסבל, או המופרעות, הכרחיים לצורך יצירה של אמנות שמצליחה לרגש, שנוגעת בנשמה.
אני טוען שמה שצריך זה כשרון. לטענתי, גם אנשים נורמליים ומיושבים בדעתם, יכולים ליצור.
הצבתי אתגר לעצמי, וטענתי למעלה כי מול כל יוצר גאוני ומעורער בנפשו, אני מוכן להציב אחר, לא פחות טוב, שפוי לגמרי.
מאחר והובאה כאן הדוגמא של רחמנינוף במוסיקה – הבאתי את רימסקי-קורסאקוב.
מול דה ויצ'י, הבאתי את קאראוואג'יו.*
עוד טענתי כי היומרה לקבוע סולם אובייקטיבי למידת הריגוש שיצירת אומנות מעוררת, חסרת בסיס. יש מי שמתרגש עד מאד מיצירה מסויימת, בעוד שאחר יגדיר אותה כקיטש שמאלצי. היה לי חבר שהיה נוהג לעמוד כל ערב ופניו מערבה, אל הכנרת, וכשהר הארבל היה ניצת באור אדום, והקרינה היתה מכתימה את מי האגם בנוגה כתמתם, היה מפטיר בשאט נפש:
"איזה קיטש!"
מאחר ובת דוסא גם טענה בהמשך כי מידת הפופולאריות של אמן היא מדד לאיכות יצירתו, אני חוזר שוב על טענתי – רייטינג אינו קריטריון לאיכות. לפחות בדוגמא שהובאה לעיל, יש סיבות אובייקטיביות מוכרות לכך שצייר מסויים התפרסם מאד, בעוד האחר, נותר כמעט אנונימי.
בהמשך, אביא דוגמא נוספת, מעולם הספרות.
אגב, בת דוסא ושחרית, אנא חיזרו וקיראו שוב את דברי. לרגע אחד לא טענתי כי מיכלאנג'לו היה אדם יציב. בסה"כ ביקשתי ניתוח של מצבו הנפשי על סמך תקרת הקאפלה הסיסטינית. כאמור לעיל, קאראוואג'יו (ורמבראנדט, למי שדוקא מתעקש), הן דוגמאות לציירים נורמליים.*
שחרית, לעניות דעתי את חוזרת, בניסוח אחר, על הטיעון של בת דוסא מלמעלה. לצערי, אני חולק עליו גם בניסוח החדש. ההיסטוריה של האמנות, על כל ענפיה, מלאה באנשים נורמליים, יציבים ומשעממים, שיצרו יצירות מופלאות. מי שטוענת כי גם אדם שנראה נורמלי כלפי חוץ הוא למעשה לא נורמלי, צריכה להביא חיזוק והוכחה לדבריה. ההוכחה, כמובן, לא יכולה להיות כי הוא היה אמן...
אלא אם כן תטענו כי כולנו שרוטים, כולנו לא שפויים. אך אם כך, זה תנאי בסיסי להיות אדם, לא להיות יוצר.
הואיל ובת דוסא מעדיפה להתמקד במוסיקה, אני מוכן לכך.
מאחר והבעתי כבר למעלה את מחאתי על הזלזול ביצירותיו של באך, אביא לכאן מלחין קלאסי אחר (ולא את שני הרוסים מהמאות 19 ו- 20 שכבר הבאתי לעיל. אולי מישהי חושבת שמחול החרבות אינו מרגש מספיק כי המלחין היה נורמלי...) .
אל שולחן הדיונים אנו מביאים את ג'וזפה וורדי. המעוניינים, יכולים למצוא באינטרנט עשרות ביוגרפיות שלו (Verdi Giuseppe). מי שלא אוהב אופרות, מוזמן להקשיב ליצירת המופת שחיבר לאחר מות ידידו – לרקוויאם (המלצת המחבר: הביצוע בניצוחו של קלאודיו אבאדו).
וכדי לא להותיר את המוסיקה המודרנית לגמרי מאחור, אני מביא אל הבמה גם את החצוצרן והזמר המיתולוגי – לואי ארמסטרונג.
אמרי בינה, סהדי במרומים שאני מקבל את עדותך העצמית. נפלא מבינתי מדוע לאחר שהעדת בעצמך כי אתה בור ועם הארץ, התעקשת לחוות את דעתך באותו הנושא.
מאחר וכבר הספקת לנתח את השוני בין בת דוסא לביני (לה נתת את הרגש, לי את האלגוריתמים, כמה מסביק-סטיגמות מצידך... ), אודה לך אם תבהיר לי היכן ניתחתי את יופיה של יצירה מסויימת, או הסברתי את הטכניקה העומדת מאחוריה.
שמא בנבואה באו לך דבריך?
כל הדיון ביני לבין בת דוסא עוסק אך ורק ברגש. למעט מעידה קלה מצידה בנושא באך, השאלה היא מה מרגש ביצירה. בת דוסא טוענת כי הריגוש נובע מטירופו של היוצר, אני טוען כי הריגוש נובע מהכשרון שלו.
אגב, יש אסתטיקה רבה ביצירתיות של גאוס, אבל זה כבר שייך לדיון אחר.]*]*
(תיקוני עימוד)
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 15/08/2006 4:52:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 20:43 |
|
| |
שחרית,
צרחות אולי אינן שירה, אבל זה בהחלט כן!
[גם אני קראתי אותו פעם... ]
והנה שיר שאני קראתי פעם, והוא נראה כנולד דוקא משמחה ולא מדכאון תהומי -
צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים
שָׁלַח אוֹתְךָ אֵלַי
לִצְחֹק וּלְהִצָּחֵק בִּי
לְצַחֵק אוֹתִי עַד
שֶׁתִּהְיֶה לִי
עֶדְנָה.
תוקן על ידי - אמשלום - 14/08/2006 20:45:10
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 20:36 |
|
| |
אמשלום,
אמת לאמיתה. הנה לך שיר שקראתי פעם בנושא הזה:
צרחות אינן שירה
צרחות אינן שירה
מערכת עיכול
חמיצות הלב
מרה שחורה אינן שירה
גם להבות ושלהבות
גם תותחים וסכינים
גם תהומות ובקעות
אינם שירה.
והציץ הנכמר -
הנחבא,
איך יושת אליו לב ברעש הזה?
איך יעורסל הציץ הנכמר
איך יאומץ אל חזה
לבל יתייאש ויכמול?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 20:32 |
|
| |
שחרית,
את צודקת.
אבל כפי שאמרתי - גם סערות הנפש כשלעצמן אינן מבטיחות יצירה טובה...
אמרי בינה,
אני מסכימה. לכן אני חושבת שהציורים שהביא מואדיב בהחלט כן מעוררים רגש - סוג של עונג ורוגע וגם קצת עצב על מה שאולי לעולם לא אהיה חלק ממנו וכו' וכו'...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 20:21 |
|
| |
אמשלום
איכות וכשרון לכשעצמם מרגשים עד רמה מסויימת ונוגעים בשכבת נפש די חיצונית, "ילד בוכה" זה מוטיב, אז אם זה מרגש מישהו, זה הילד ובכיתו הם שמרגשים ולא הציור, לפי הגיון זה הציור הוא רק תעתיק דל של צילום או ראיה חיה. ולא היא, ציור יכול להביע לאין ערוך יותר ממה שהעין רואה במציאות או ממה שעדשת מצלמה מסוגלת לקלוט. ציור מרגש ש"נוגע" בך לעומק, (מעבר ומתוך המוטיב) קשור לצבעים וצללים, צורות ושדרים שנובעים מהמיקס, החיבור או ההתנגשות וכו' של שלל הקומפננטים שהצייר הצליח לשלבם כדי לזעוק את זעקתו שאין לה מילים, רגשות שהם מעבר לאותיות, המכילות אלפי תחושות וריגושים שמועברים לתת מודע ויוצרים יחד סימביוזה של אוירה המופנמת על ידי המתבונן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 19:37 |
|
| |
בת דוסא ומואדיב
איני מתיימר כלל לטעון שמתמצא בהסטוריית האמנות הויזואלית, אך זאת אומר - ציור טוב יש לחוש, להריח, להפנים, להתמסר אליו, לתת לו לחדור לתוכך, ולהסחף עימו למרחקים. ויש בזה משהו מאד אישי ואינדבידואלי, אלי למשל רנסאנס וריאליזם כלל לא מדבר, אני מתחבר רק לאקספרסיוניזם, אולי מעט סוריאליזם ובעיקר MODERN ART המעבירים אלי אוירה ומסר העמוקים מתיאור איש מקום או מצב ובודאי שאין גדולתם בדיוק גאומטרי, אלא לעיתים רוח סוערת וסוחפת עדי זעזוע ולעיתים צלילה למעמקי תודעה והכרה משובבות נפש. במיוחד אהובים עלי ציירי היוגנדסטיל כקלימט שילה וקוקושקה בהבעתם החריפה (דרך אגב כל אחד מהם מטורף בזכות עצמו ובדרכו שלו). אני מסוגל לעמוד מול תמונה שכזו שעות ולהקשיב לה
ומדוע אני כותב זאת, כי כבור ועם ארץ בנושא אבל בהחלט קונסומנט ושוחר ציור אמיטרי שנולד עם ראש טוב ועין חדה לתחום, אני צופה מן הצד בשיחתכם ומתרשם שמתנהל פה דו שיח של חרשים. בת דוסא נשמעת שבאה מכיוון של בעלת חוש ורגש לנושא עם יכולות להפנים ולקלוט דקויות ברמה של תחושות סחרור, ואילו מואדיב מדבר על נתונים ועובדות, טכניקות מקצועיות ורקע יבש, מחד מומחה וידען אך לאידך רגשית דומה הוא להרואה את המתמטיקה של התווים אך לא נולד עם אוזן קשובה לדקויות צלילים.
אתם פשוט משייטים בעולמות אחרים שאינם נפגשים, די היה לראות את אוסף הציורים שמואדיב הציג כאן כדי לתהות האם נפש רגישה לתחום עם חושים מעודנים ואנינים היתה בוחרת מכל מה שיש דוקא בציורים כאלו כדוגמה של הבעה ששווה להתעכב עליה?!
תקותי שאיני פוגע באיש, הערכתי נתונה לשניכם אך בבמישורים שונים, אולי במילותי אלו תרמתי לשכך דיון עקר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 19:36 |
|
| |
אמשלום,
אכן, הספר הזה של וולף עלה על דעתי מיד כשקראתי את ההודעה הראשונה באשכול.
עם זאת, וולף עצמה, מימשה באורחות חייה את שני הכיוונים - היה לה "חדר
משלה" ותנאים פיזיים לעבודה, אבל היא עצמה ידעה דכאונות ויסורים נפשיים
קשים שקירבו, כך אומרים, את קיצה. כך ששולחן כתיבה וקצבת מחיה נאה לא תמיד
מספיקים...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2006 19:33 |
|
| |
בת דוסא,
יש משהו מן הרומנטי בהנחה שיש להיות מדוכאת כדי ליצור. דומני, שאלה הטוענות כך, בד"כ, אינן יוצרות בעצמם. ווירג'יניה וולף הגדירה זאת היטב באמרה כי כדי ליצור, זקוקה אישה לשקט נפשי ולסוג של בטחון, המובעים בביטוי "חדר מִשלה" - אם אין לה את אלה, יהו סערות הנפש שלה גדולות ועמוקות, היא פשוט לא תמצא את הפנאי לשבת וליצור.
סערה נפשית אינה בהכרח תלויה בעוני או בצער אובייקטיביים. גם שמחה, אהבה, לידה, חווית נוכחות א-להית, יכולות לייצר סערה נפשית. כל החוויות הנ"ל (ואחרות כמובן) אינן קורות רק לאנשים עם נטיות אובדניות או לחולים במאניה-דיפרסיה. הן נחלת כולנו, בדרגה כזו או אחרת (אני מקוה...). ההבדל בין אמנית ויוצרת לבין אדם רגיל (כמוני, נניח) הוא לאו דוקא ברמת הסערה, אלא ביכולת להביע אותה באופן שידבר אל אנשים אחרים.
והכל לענ"ד.
|
|
|
|
|
