זו הפעם השניה השבוע ששלמה חוטף על הראש מהמנהל. מה לעשות העייפות מכריעה אותו. "המחיר"- קצת יותר תקלות, מעביד קצת יותר מרוגז, ושלמה שיודע שבאלול צריך "להוריד את הראש", אבל הוא רגיל ככה זה כל שנה.
לא נורא, הוא מנחם את עצמו, אתמול במנחה גם יצחק התבדח על העייפות ואמר שאת הדף יומי של אלול – בשיעור אחרי מעריב - עוברים בנימנום.
מה לעשות, ככה זה כשצריך לקום ארבעים דקות יותר מוקדם לשחרית.
כמו כל שנה ארבעים יום קודם יוה"כ, המניין מתחיל בחמש וחצי בבוקר – את השעות "משלימים" בעבודה.
נכון, יש מניין זריז של סליחות שמסיימים בעשרים דקות, אבל איך אפשר לרצות בתחנונים בעשרים דקות? על המניין ההוא אמר אחד הרבנים שאפילו הקב"ה לא מספיק להבין את מה שאומרים שם, ומתקיים בהם "הרהור כדיבור".
הרהור חולף במוחו של שלמה אולי כדאי לדבר עם הרב, למה שלא יסביר את הבעיה, אולי יש איזה היתר? אולי יש איזו קולא?
למחרת אחרי מעריב שלמה ניגש אל הרב הוא מסביר את הבעיה: את הקושי בעבודה, את העייפות שמכריעה אותו ומקשה על העירנות בעבודה, ואפילו צירף סברא, שמא יש כאן גזל בעלים?
הרב השיב: נו, שלמה, 'לפום צערא אגרא', 'יתגבר כארי לעבודת הבורא'. הרי דורות על דורות קמים יהודים לסליחות עם שחר, שעה שעדיין אין הבל חטא בעולם, ואיש לא חשב לשנות את הזמן של הסליחות.
ושלמה בשלו: בבוקר אני מתגבר, אבל עד שעות אחה"צ ויום העבודה הארוך משמונה וחצי עד חמש שש בערב – קשה.
והרב: שלמה, הבעלים, מן הסתם מוחל, תנמנם קמת במשך העבודה.
ושלמה: הבעלים, לא דתי. ובכלל זה לא אפשרי להתחיל להוריד ראש (ובלב מחשבה – אה, ימי הישיבה הנעימים, שהורדנו את הראש, וגם נחנו בהפסקת הצהרים...)
הרב: נו זו אולי כבר סיבה לעזוב.... רק התבדחתי – לא , לא אל תעזוב, קשים מזונותיו של אדם. איני מבין - מדוע שלא תלך לישון מוקדם יותר.
ושלמה: כן, זה אפשרי, אבל אחרי מעריב, אני הולך הביתה, ובתשע יש לי שיעור בדף יומי, כמעט שעה, אולי כדאי לוותר?
הרב: חס ושלום – קביעות של תורה לא עוזבים. נו מעשר בלילה עד הבוקר זה מספיק זמן.
ושלמה: כן, אבל צריך גם לשוחח עם האשה, והילדים הגדולים.
והרב: הם יבינו ויעריכו את אביהם שמתאמץ כל כך על התורה ועל תפילת שחרית, וחייב לקום למזונותיו, זו דוגמה אישית של יהודי ירא שמים.
ושלמה מעיז פניו ושואל: אבל הרב מדוע לא מקיימים את הסליחות מוקדם יותר בערב, אולי מייד אחרי מעריב או אפילו לפני מעריב.
הרי אין זה דין תורה ואף לא תקנת חכמים, האם זה לא ממנהג הגאונים? ובכלל האם לא כתוב ברמב"ם שקמים רק בעשרת ימי תשובה, מילא אם היה מדובר רק בכמה ימים.
והרב: אי אפשר מנהג ישראל דין הוא.
ושלמה שואל: אבל את השעה הם לא תיקנו כמנהג, ואולי פשוט פעם נהגו לקום מוקדם, ולכן הצמידו את הסליחות לשעת הקימה, והרי גם הלכו לישון מאוד מוקדם, ולא היה אור. ואפילו כ'ותיקין' איננו מתפללין - וגם זה כתוב בהלכה.
ולמה שלא יקצרו – אולי טוב מעט בכוונה, הוא מעיז פניו ומציע...
והרב משיב: שלמה, אני תמה על דברייך, מן סתם שכחת את דברי המגן אברהם בשם המקובלים שאין לומר תחנונים קודם חצות, ועוד דע: שכבר המטה אפרים צווח על אלו שמקדימים. ואין משנים מדברי קדמונים ובוודאי שלא כנגד דעת המקובלים.
והרב ממשיך: הרי על דברים רבים אנו מתאמצים, וכי יגרע חלקה של עבודת ה'?
שלמה נרתע לאחוריו... כיצד שכח זאת, שכך דעת המקובלים, איך יכל...
הוא חוזר ומודה לרב על החיזוק ועל העידוד, ומנסה כבכל שנה לקום לסליחות.
בינו לבינו הוא יודע שבסוף כבכל שנה יהיו ימים שיקום, וכשיהיה מאוד עייף, והאונס יתקפהו, הוא יקום מעט יותר מאוחר, ויתפלל שחרית בביתו ויגיד תחינה אחת או שתים בכוונה. ושוב למחרת יקום לסליחות...
