אפשריות ט"ס במקרא

נוסח המסורה לתנ"ך
http://hydepark.hevre.co.il/topicarc.asp?topic_id=1244885

מאיר,
הרמב"ם בדברו על תחיית המתים בפירושו למשנה כתב רק משפט אחד קצר, וזהו. לא צריך להאריך שלא לצורך, ואפילו לא מילה מיותרת אחת; כך מדגיש הרמב"ם במקומות הרבה (את שאר דבריך לא הבנתי, גם כי לא היה לי זמן להתעמק בהם).

דגים,
יש הרבה אמת בדבריך, ואף רמזתי להם קודם. ייתכן שאמונה ש"עקרונית" התורה שבידינו היא תורת משה, היא הנצרכת, ולאו דווקא על כל אות או פסיק.
אבל לא צריך להגיע ל"הכרעה הלכתית" לעניין אמוני, שהיא אבסורד ממעלה ראשונה. "עכשיו אין תורה אלא כך" מתייחס לשאלה של כיצד לנהוג להלכה, ולא יותר. הכלים ההלכתיים הם הלכתיים-הנהגתיים, ואין הם יכולים לקבוע מציאות, ולכן גם לא חובה על אמונה על מציאות כלשהי שידוע לנו שאינה נכונה בעצם. זה מזכיר את החקירות האם רוב מגלה על מציאות או קובע הנהגה, ואכמ"ל.

בעל בעמיו,
אני חושב שהעיקרים, כפי שהם, אינם חייבים להיות נצחיים. נבואת משה לא הייתה קיימת לפני משה, ולכן לא היה צורך להאמין בה. וכן על זה הדרך. מה שכן צריך להיות נצחי הוא העיקרון העולה מהם. כלומר, מצוות מחיית שבעת עממים קיימת גם לאחר שהושמדו כולם. כך גם האמונה בביאת המשיח יכולה להיות קיימת גם לאחר שיבוא, שכן המצוה הנורמטיבית אינה תלויה בשאלה המעשית, כפי שהבהיר הרמב"ם היטב בספר המצוות בנוגע למחיית שבעת עממים.

אבל באמת ניתן לדייק מהרמב"ם שמלכות המשיח לא תהיה לנצח. הוא אומר שאין להרחיק שמלכותו תימשך אלפי שנים, כמו שאמר אריסטו שהמצב הטוב הוא יציב ונמשך זמן רב יותר. אבל, לא לנצח; והרי העולם, אליבא דהרמב"ם, יתקיים לנצח. ומכאן שמוכרח שמלכות המשיח תיפסק. אבל איני בטוח שזה שייך לכאן. העיקרון של המשיח הוא החשוב, והעיקרון הוא - השאיפה למלכות מתוקנת המקיימת את תורת ה', והאמונה שדבר זה בוא יבוא; אחרת, התורה ניתנה לריק, וזה אבסורד.

יש מי שאוהבים לעסוק ולחקור בעניינים ובתקופות קדומות, כי אז בדרך כלל אי אפשר להגיע לבירורים גמורים, ולהוכחות מספיקות, ובשדה הספולציות אין גבולות. אחרים מעדיפים לחקור בתקופות מאוחרות שבהם יש סיכוי לפעמים להגיע לחקר דבר ולרדת לשורש הדברים ובהוכחות מספיקות.
אם כן נעזוב לרגע את הנושאים הגדולים והכבדים שנדונו כאן, ולפי מיעוט התגובות כאן (לעומת האשכול על הנאחז בסבך ניתן לאשר את הטיעון הנ"ל) משמע שאכן יש מבוכה קצת אצל חושבי מחשבות בעניינים אלו.
נחשוב על ספר משנה תורה, פירוש המשנה או מורה הנבוכים, אני מתאר שכולם סבורים שחובתינו להאמין שכל החבורים האלו שבידנו נתחברו על ידי רבנו משה בן מיימון. האם ידיעה ברורה זו מונעת מאתנו לחקור את נוסח הספרים הללו?
החזו"א חיבר ספר קטן בשם האמונה והבטחון, ואני מאמין באמונה שלימה שהספר הזה המצוי בידינו כיום הזה הוא הספר שחברו בעל החזו"א. ובכן, מה דינם של הקטעים שנודעו לאחר מכך, בספר חזון האיש למשל וכדו', האם הם מזוייפים?
כל אחד יודע שספר נפש החיים הנמצא כיום בידנו הוא הספר שחבר אותו רבי חיים מוולוז'ין. והנה היה יהודי חשוב מאוד בירושלים (הקרבן הראשון של האינתיפאדה הראשונה שעשו נגדנו שונאינו ואויבינו ימש"ו), ת"ח גדול ומרביץ תורה והיה גיסו של הגרש"ז אוערבוך. בדרך כל שהיא נתגלגל לידו כ"י של נפש החיים, והיה סבור שבידו כתב יד קדשו של ר' חיים (הקרוי בלעז: אוטוגראף). לימים חשב האם ראוי להוציא לאור את הספר מחדש ע"פ כתב היד שבידו. הלך ונתייעץ עם הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק בנו של הגרי"ז. אמר לו הגרי"ד אסור לך להוציא לאור ספר זה כנ"ל. שהלוא ההוצאה הראשונה נדפסה על ידי בנו של ר' חיים - ר' יצ'ל, נמצא שר' יצ'לה פסק והכריע שזהו הנוסח הראוי של ספר נפש החיים, ואסור לנו היום לשנות על פי איזה כתב יד שיהיה . . !

לגבי הקושי של הפרעותני להבין, הכיצד אפשר לטעון שכוחה של ההלכה יפה כדי להכריע לנו גם בענייני נוסח ושהקב"ה יסכים על ידי העושים כהלכה, הרי כבר הזכרנו פעם את האבסורד והפאראדוכס הנפלא, שהסכימו לו גדולי ההלכה (כר"ח קנייבסקי בביאורו למסכת תפילין ור"מ שטרנבוך במצות היום) שאם יתגלו היום התפילין של משה רבנו עליו השלום, או ספר התורה שלו בכתב ידו ממש, הם יהיו פסולין. לדעת התנאים שאמרו שעזרא שינה את כתב התורה!

וכבר השיב כך רבנו הגאון רב האי גאון ישיבת פומבדיתא, 'אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות', לשואלים ששאלוהו על בעיית מניין המלים בתורה, לפי הגמרא בקידושין, שכידוע הפרטים שם אינם מתאימים למצב התורה שבידנו, שאכן גם הוא מכיר את הבעייה, וידוע לו גם על ס"ת שהיה בירושלים בימי קדם (כידוע מהמדרשים ומבראשית רבתי לר"מ הדרשן), שהיה משונה וכו', אבל
ע כ ש י ו   א י ן   ת ו ר ה   א ל א   כ ך !

בעל בעמיו

ודאי מאז שאלתך כבר שמת לב שתושב"ע מוזכרת בדברי הרמב"ם על "הפירוש המקובל" לתורה. זו כל התורה [שבע"פ] כולה. [ואולי כוללת גם סמכות חז"ל ב'לא תסור'?]

אלא שמחברי  'יגדל' ו'אני מאמין' לא שמו לב לכך. ולפיכך ה"עיקרים" שלהם נמצאים חסרים עיקר גדול [כלומר, מלבד תחה"מ, העיקרים שלהם מתאימים גם לקראים].

מלמד,
קושיא מצוינת.
אני העליתי פעם את הטיעון שלדעת הרמב"ם האויל והעולם הוא נצחי וחוקי הטבע הם נצחיים, לא יתכן שתקופת המשיח היא נצחית וגם מלכות המשיח עלולה להתפורר ויתחיל סיבוב חדש של ההיסטוריה. אין לי את ספרי, אבל הוכחתי זאת מהקדמת הרמב"ם לפרק חלק ע"פ פירושו של הרב שילת. ואם כן גם כשיבוא המשיח תשאר האמונה בביאת המשיח.
ומכאן שהאמונה ביאת המשיח היא שגם אם יהיה מצב שעם ישראל יחטא וייענש, זהו מצב העשוי להשתנות וישתנה. ואכמ"ל.

פרעתוני

יש לקצר ויש לקצר, הרמב"ם מאריך תמיד בכל הנוגע ליסודות החשיבה והדת ואינו כולל ענין חשוב באות אחת או אף במשפט בודד, באיגרת תחיית המתים הוא קורא קיצור לאריכות דבריו בענין הנצח לפני שלש עשרה היסודות, לעומת אריכותו המופלגת באיגרת שהיא נחשבת אריכות.

ענין תורה שבעל פה הוא אכן ענין נפרד רק לשיטתך, להבנתי שהמסר הוא שאין משה בודה מליבו הרי תורה שבעל פה אינה אלא דוגמא נוספת לאותו עקרון עצמו.

יש לדון האם משפט שבהסרת ו אחת משתנה משמעותו נחשב משפט מנוסח היטב.

היאך יכולה להיות אמונה אפריורית במוסרי התורה ממשה עוד עולם כאשר האמונה קודמת אף ללידתם ? אלא אם כן הבטחה שלא יניח נותן התורה שתמסר ביד מי שאינו ראוי.

המצב האבסורדי שציירת יכול אף להווצר באדם המאמין בשכר ועונש אלא שיחסו לטוב ורע הוא אחר או הפוך, יסוד הוא יסוד, עליו יש לבנות בנין, ומי שישאר עם היסוד בלבד אכן נותר בלא כלום. 
 
מאיר

מלמד לאדם,

ודאי וודאי. הלוא גם לשיטת רבי הילל, ש"אין להם משיח לישראל", הרי זה משום ש"כבר אכלוהו בימי חזקיה". משמע, אכן היה קיים. ועיין בפרק י"א מהלכות מלכים בביאורו של הרמב"ם לפסוקי התורה בזה, ועוד, ואכמ"ל.

בעל בעמיו,
הווה אומר שבזמן בית ראשון היו י"ב עיקרים. מבית שני ואילך יש י"ג.לפי הרמב"ם יוצא שהחיוב לשנוא ולאבד מי שאינו מאמין בעיקר הזה התחדש רק בזמן בית שני. אז היכן נעצר?

ומה בדבר העיקר של ביאת המשיח, היה נוהג בזמן בית ראשון?

הרמב"ם כתב בכמה מקומות שלא האריך במקום שיכול לקצר (וכתב באיגרת תחיית המתים שרובה אינה אלא חזרת דברים מיותרת, רק כי מישהו הבין אותו לא נכון). אז אין תימה מדוע הוא מקצר בנושא הזה. בפרט שהוא לא הנושא המאוד עיקרי, והוא מין הנחת יסוד פשוטה שיש לקבל, ולהמשיך הלאה. את השאלה למה לא היו י"ד עיקרים אפשר לשאול על עוד נקודות שכלל אותם בעיקרים (למשל יש לשאול מה עושה עניין ה'תורה שבעל פה' כמובלע בעיקר השמיני, במין נפסח בסוף).

העניין לא נבלע ב-ו' אחת; אתה הוא זה שהמצאת את ה-ו' הזאת. העניין הזה הובע אצלו במשפט שלם, מנוסח היטב; המשפט הראשון של דבריו.

הפסוק לא חייב להורות על כל הצדדים של היסוד, אלא רק על הנקודה המרכזית (שאני מודה שוודאי היא זו שהוא מאריך בה).

זה שהרעיון אינו מתקבל על דעתך אינו מחייב את הרמב"ם. אבל לענות על קושייתך, שים לב שלא נאמר שיש איזושהי הבטחה שלא תזדייף אות או מילה (למרות שתיתכן הבטחה כזו עקרונית). הנקודה היא האמון שחייב להיות לנו במעתיקי הדת ובמעתיקי התורה.

שים לב שאם לא מקבלים את הנקודה הזו באופן גורף, עלול לצאת מצב אבסורדי: אדם שמאמין בתורה מן השמיים, אך לדידו כל התורה שבידינו כיום אינה זו (נתתי את דוגמת המוסלמים). באיזה מובן הבחור מאמין בתורה מן השמיים?

דרום חוקר

תודה.

פרעתוני

לא קשה לי לראות טקסט מורכב, קשה לי עד מאוד לראות בהרכבת טקסט פשוט,
עדיין אני תמה האם אכן כיוון הרמב"ם כאן ללמדינו ענין זה, בכל אריכות דבריו שם ביסודי הדת אין הרמב"ם חוסך במילים, אם יש לו כמה רעיונות לומר הוא מאריך ואומר אותם, מה מנע בעדו מלחלק את היסודות לארבעה עשר? ((מספר שהיה חביב עליו כפי השוואת הרב קפאח בהערות למורה, י"ד ספרי משנה תורה, י"ד שרשי מנין המצוות, י"ד מחלקות בטעמי המצוות במורה. <לאו אנא חתים עלה>))
ענין חשוב זה נבלע אצלו בוו אחת????
והפסוק המורה על זה היסוד גם אינו מלמד כלום על רעיון זה !!??
מה גם שהרעיון אינו מתקבל על הדעת כפי שכבר כתבתי, וכי מהי טיבה של הבטחה זו שלא תזדייף מילה או אות ? מה גם שהבטחה זו לא קוימה לפחות בכל הנוגע לאות.

תודה, דרום חוקר.

למה לא לטפול על הרב שילת דמיונות ו', בפרט כאשר אנחנו בהנחת יסוד חזקה כל כך?

מאיר, האם באמת קשה לך לראות טקסט מורכב? משהו שמכיל כמה רעיונות?

ודאי שחשוב שמשה לא בדא מלבו כלום, ועל זה הרמב"ם מתעכב. אולם כמו שהצבעתי, לא זהו הדבר היחיד שהרמב"ם אומר. וחבל שהמתרגמים (או המעתיקים) הקדומים, קלקלו.

.
עכשיו, כשבורא העולם בכבודו ובעצמו החליט לתקשר אלינו באמצעות הודעתו הראשונה בפורומים של הייד-פארק, דומני שהגיע זמן כולנו להשתחוות ולאמר אמן.

ואולי אין לנו כאן אלא אוואטאר?
 

אמרתי את דבריי, שלענ"ד זהו מאופיים המובהק של "כתבי הקודש", באשר הם. הנוסח שלהם הוא מקודש, ודווקא הנוסח כפי שהוא מוכר לנו (אמנם, אם יש לנו כמה גרסאות, יש להתייחס אליהן, וכפי שעשו הקדמונים, אבל לא להמציא גרסה אחרת).