בונים מחדש את חורבת רבי יהודה החסיד בער העתיקה

א.רקע הסטורי על הבנין המופלא הזאת


ביום בהיר, יום חמישי בשבוע, ראש חודש חשוון שנת תס"א, היא שנת אלף ושבע מאות לספירתם, באה אל רחוב היהודים שיירה של יהודים מפולניה ובראשה מנהיגם רבי יהודה החסיד. הוא יצא מפולניה בראש שיירה של עולים שמנתה אלף וחמש מאות איש, אך אל ירושלים הגיעו רק כמה מאות מהם. חלקם חזרו באמצע הדרך, אחדים נשארו בארצות בהן עברו ונשרו מן השיירה. רבי יהודה החסיד היה לבוש בבגדים לבנים, כדי לקדם את פני המשיח בכל עת שיבוא.

רבי יהודה החסיד היה מקובל, דרשן ומחולל תנועת עליה גדולה לא"י. בפולין התפרסם מאד בחסידותו, הוא היה יושב רוב ימיו בתעניות וסיגופים ודורש בבתי הכנסיות בקול מושך לבבות ובדברים יוצאים מן הלב. בהתרגשות רבה ובבכיה עצומה, ודבריו עשו רושם רב על כל שומעיו. יש שהיה נושא עמו ספר תורה בזרועו בשעת דרשתו ולפעמים היה עולה לעזרת נשים וספר התורה בידיו להטיף לפניהן. בדרשותיו היה מעורר את העם לתשובה ולמעשים טובים כדי לקרב את הגאולה.

חזה רבי יהודה החסיד והנה הגאולה קרובה לבוא והחליט לעזוב את פולין ולעלות יחד עם קהל חסידיו לארץ ישראל להקביל פני המשיח. בין אלה שנתלקטו סביבו היו רבנים חשובים, תלמידי חכמים ומקובלים. דרך העולים הייתה מלאה הרפתקאות, מהם שחלו בדרך ומהם שנפגעו בסערות ים. רבים מבני החבורה נספו בדרך העלייה.

משהגיע רבי יהודה החסיד ואנשי קהילתו לירושלים, ביקשו להמשיך את שלשלת הזהב של עליית הרמב"ן. למחרת בואו של רבי יהודה החסיד לעיר הקודש, חתם על הסכם לרכישת המגרש שליד בית הכנסת של הרמב"ן כדי לבנות עליו בית כנסת לתפארה. הוא בית הכנסת הנושא את השם "חורבת רבי יהודה החסיד". אך למחרת רכישת הקרקע וחתימת ההסכם לבניית בית הכנסת, חלה רבי יהודה, וביום השלישי למחלתו שבק חיים לכל חי ועדת חסידיו נשארה תוהה ונבוכה כצאן בלי רועה.

אז שלחה העדה לפניה את ר' גדליה מסימיאטיץ, תלמידו של רבי יהודה, כדי לעורר את יהודי הגולה לבוא לעזרתם.

למרות האסון התחילה העדה בבניין ביהכ"נ ולא עברו שנתיים ימים ובית הכנסת עמד על תלו, בית הכנסת שכתלו הדרומי משותף לבית הכנסת של הרמב"ן השכן.

רב היה הכסף הנדרש לבניינו של בית הכנסת ולרכישת הקרקע. הערביים הוסיפו תמיד על המחיר, וכיוון שאזל הכסף, לקחו הלוואה מן הערביים והתחייבו לסלקה במועד. כיוון שהמועד בא והחוב לא סולק, נעשו דרישות הערביים תקיפות. עד שביום מר ונמהר, כעשרים שנה לאחר בנין בית הכנסת, העלוהו הערביים באש, ושרפו את מקדש המעט שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד. וגזירה נוספת גזרו על היהודים האשכנזים, שנשארו חייבים כספים לערביים. נאסרה עליהם הכניסה לירושלים והישיבה בה. עם שרפת בית הכנסת נשרפו ארבעים ספרי תורה בארון הקודש. יהודים אשכנזים שרצו לבוא לירושלים לבשו בגדי ספרדים ודברו בשפתם. כדי שלא יכירו אותם הערביים.

ר' גדליה מסימיאטיץ, מחסידי רבי יהודה החסיד מספר בקונטרסו "שאלו שלום ירושלים" על תולדות בית הכנסת:
"ובית הכנסת עם חצר הקדש וכל הדיורין שבתוכה, הוציאו עליהם מעות הרבה עד מאד, ושחדים הרבה הוציאו בה, ליתן לראשי הישמעאלים עד שהניחו לבנות את הבניין הנ"ל".
ארך הזמן, עד שמן הכסא הגבוה בתורכיה ביטלו את הגזירה, ושוב באו אשכנזים לירושלים, וכעבור מאה וארבעים שנה מאז שרפת בית הכנסת, הניחו אבן פינה לבנין בית כנסת חדש, במקום הישן שנשרף, לאחר שניתן הרשיון לכך מן הממשלה התורכית.

היסוד לבית הכנסת החדש הונח ביום טוב, י"ז בניסן תרי"ז. בשל מחסור בכסף ארכה הבניה זמן רב והוא נחנך בכ"ד באלול תרכ"ד, שנת "הבית הזה יהיה עליון". אבן הפינה של הבניין נורתה בידי הברון אלפונס דה רוטשילד, אחיו הבכור של "הנדיב הידוע", אבי ההתיישבות החקלאית בארץ. בני רוטשילד הרימו את תרומתם להקמת בית הכנסת, ולפיכך הוא נקרא, "בית יעקב". על שם אביהם.

בניית בית הכנסת ארכה שבע שנים. לבנינו נאספו תרומות רבות בארץ ובחו"ל. בין התורמים שהגדילו לתרום למען השלמת הבניין היה יחזקאל ראובן, יהודי. ספרדי תושב בגדד. גם המון העם תרם לבניה. נבנו הכתלים, הכניסות, המחיצות, אך טרם נבנה הגג, הכיפה המכסה את הבניין.

והנה בלילה אחד, נתאספו תושבי העיר, הביאו חומרי בניין וסולמות, ובמשך שעות הלילה בנו את כיפת בית הכנסת, היו בין הבונים שאמרו פרקי תהילים, להשלמת הבניה, והאחרים מיהרו לעשות במלאכה, בטרם יעלה השחר, שכן חוק הוא בממלכה, שאסור לבנות בלי רשיון, אך בנין שהוקבע גגו, אין להרוס.

בשנים הבאות שוכלל בית הכנסת עד שכיפתו התנוססה מעל גגות ירושלים. באולם התפילה עמד ארון קודש מעשה אמן. על גבי הקיר היו שני ציורים, בצד אחד ציור של מנורה גדולה ובצד השני - תמונה של הר סיני ועל פסגתו לוחות הברית. בית הכנסת "החורבה" הפך למרכז חיי העם. בו היו שמורים דגלי הגדודים העבריים ממלחמת העולם הראשונה שליוו את הלוחמים בשדות הקרב בארץ ישראל וגם בעת כיבוש עבר הירדן המזרחי.
....

בבוא הנציב הראשון ליהודה, הרברט סמואל, לירושלים, התפלל בשבת הראשונה בבית הכנסת של ה"חורבה" ושם קרא את דברי ישעיהו הנביא: "נחמו נחמו עמי".

עברו שנים ופרצה מלחמת הקוממיות. תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה באו במצור. נלחמו על חייהם מול המון רב של הישמעאלים שבאו להתקיפם. נלחמו המגינים בחצר "החורבה", עד שהוכרעו. נכנסו הישמעאלים והניחו חומר נפץ מתחת לאבני היסוד של בית הכנסת, עד שכיפתו הגדולה וקירותיו העליונים התמוטטו ומילאו את אולם התפילה, ואתם ספרי תורה רבים שהיו בהיכל.

במשך תשע עשרה שנה עמדו החורבות ובכו על הפאר שהפך לאפר. עמל ותקוות של דורות ירדו לטמיון ביום אחד



השגת הפירמן לשיקום בית-הכנסת 'החורבה'
בשהותו בקושטא השיג מונטיפיורי פירמן מיוחד לשיקומו של בית הכנסת החרב של העדה האשכנזית הפרושית בירושלים, חורבת ר' יהודה חסיד. את הפירמן מסר מונטיפיורי לעיונו של הקונסול האנגלי ג'יימס פין ביום הגעתו לירושלים (20.7.1855) וביום שני (23.7), נמסר הפירמן למושל, קיאמיל פחה, ביחד עם המסמכים האחרים שהביא עמו: המסמך להקמתו של בית החולים בירושלים והמסמך לרכוש קרקעות בארץ, למטרות חקלאיות. תוך זמן קצר כינס המושל מועצה בת 7 זקנים, בפניהם הוקראו המסמכים, בפורמאליות רבה, וזו סמכה את ידיה על הנאמר בהם, והביעה את רצונה לסייע למונטיפיורי. כעבור יומיים הוחזרו המסמכים למונטיפיורי, במסגרת ביקור שערך המושל במאהלו שמחוץ לחומות, ובאותו יום הפקיד מונטיפיורי את הפירמן של בית הכנסת בידיו של הקונסול פין.

בתקופה זו היו כבר לקהילה האשכנזית בירושלים בתי כנסת אחדים, כשהראשון שבהם "מנחם ציון", הוקם בשנת 1837, בימי השלטון של מוחמד עלי בארץ-ישראל. הצעד שנקט בו מונטיפיורי איפשר את שיקום האתר, שהפך לסמל לקהילה זו, ולאחר שהושלמה בנייתו (1864), הפך למרכזה החשוב של הקהילה האשכנזית הפרושית בירושלים