לקראת תחילת ה'זמן': הישיבות פעם והיום

מ'בית אולפנא רבתי דוולאז'ין' ועד ל'ישיבת אשכולית יעקב'.


בעבר היתה ההצטרפות לישיבה על בסיס וולונטרי כמילוי שאיפה אישית, גיל הכניסה הממוצע נע סביב 15, וגיל הנישואין – שנות העשרים המאוחרות. שנות השהייה בישיבה היו ארוכות יותר מכפי שהן כיום ולפיכך גם היו משמעותיות והטביעו את חותמן על התלמיד למשך כל חייו.

בוגרי דור הישיבות ההוא רואים את ישיבתם כבסיס-אם שעיצב את חייהם, מסיפורי זכרונותיהם עולה זיקה נפשית עמוקה לדמויות מראשי הישיבה, עימם הם שמרו על קשר הדוק גם לאחר עשרות בשנים. גם תלמידים שלא המשיכו את חייהם בעולם הישיבות ובעולם החרדי בכלל, מצביעים על זיקה נפשית זו כחותם עמוק בנפשם המשפיע במודע ושלא במודע על התנהלות חייהם.

כיון שגיל הנישואין היה אז מאוחר יותר, התקיימה בישיבות שכבת איכות בוגרת של תלמידים ששהו בה עשור שנים ואף יותר, שכבה זו נשאה על כתפיה את רוח הישיבה, הבטיחה המשכיות פנימה, וברבות השנים אף הקרינה זאת החוצה כאשר הקימה ישיבות משלה.

המצב השתנה ללא היכר בעשורים האחרונים. הריבוי המספרי והשתנות התנאים הפוליטיים והחברתיים הפכו את הישיבות למוסדות חינוך חרדיים אלמנטריים המיועדים להמונים, ובהם מושם דגש רב יותר על הביצור והשימור התרבותי, על חינוך וצייתנות, ופחות על פיתוח למדנות בסגנון אישי. גיל הנישואין הממוצע ירד ל-21, השהות בישיבה הגבוהה התקצרה ואין בה עוד בכדי להטביע חותם יחודי משלה על נפש התלמיד. רוב התלמידים אינם מספיקים בשנות לימודיהם להקיף אפילו מחזור מסכתות אחד שלם (שנשאר ללא שינוי סביב 6 שנים).

עקב כך עולה לאין ערוך חשיבותו של מוסד ההמשך, הלא הוא ה'כולל'. ה'כוללים' הפכו למסגרת המשך כמעט בלעדית לישיבה, ובהם מתרחש עיקר הפיתוח והיצירה הלמדנית הישיבתית בימינו.

את עיקר ידיעותיו והתפתחותו הלמדנית אמור הצעיר בימינו לספוג כאמור דוקא בשנות ה'כולל' שלו, אלא שאז כבר מוטל על כתפו עול המשפחה המתרחבת והמשימה קשה שבעתיים. ממסגרת וולנטרית המיועדת לשקדנים הפך מוסד ה'כולל' בימינו לחובה חברתית, בעיקר בציבור הליטאי, לפחות בשנים הראשונות שלאחר הנישואין. מצב זה הביא לעליה דרסטית במספר המוסדות הללו ובמקביל מתרחשת בהם כמובן ירידת-איכות אשר אותה מנסים לאזן כל העת באמצעות המרכיב הכלכלי.

עקב כך בשנים האחרונות הולכת מסגרת הלימודים בכוללים ומתמסדת, התלות שבין חובותיו של הלומד לבין המלגה הולכת ונעשית הדוקה יותר ויותר,(המלגה מכונה 'משכורת' ! ויש לזה משמעות רבה המלמדת כי מתייחסים לכולל כ'עבודה' לכל דבר...) ובניגוד לישיבות נערכים לאחרונה בכוללים מבחנים, הגשת עבודות, חובת נוכחות ועמידה בזמנים. ברמה הארצית נערכות תחרויות כתיבה, הענקת פרסים, תעודות ומלגות על ידי קרנות וגורמים שונים.

נוצר כאן מצב פרדוקסלי מבחינה הערכים המסורתיים של הישיבה: שלילת הפורמליות והיעדר מערכת קידום הישגים ותעודות, כל אלה היו חרוטים על דגל האתוס הישיבתי, ולימוד התורה כמשימת-חיים הכרחית הודגש מעל כל במה ובכל הזדמנות, והנה, במוסד ה'כולל' של סוף המאה העשרים אימץ הממסד אמצעים חיצוניים אלה מכורח הנסיבות.


אז מה קורה בישיבות עצמן?

עם הקמתו של דור הישיבות התיכוניות בארץ, ודור ישיבות ההסדר, היו אלה מטרה לחיצי הביקורת של הממסד הישיבתי הוותיק, אשר זעם על עצם השימוש במונח 'ישיבה' שאימצו אלה לעצמם, וראה בהם את גורם הסיכון ממדרגה ראשונה לכרסום האתוס הישיבתי על מימדי ה'קדושה' שבו.

בעבור השנים, ככל שהעולם החרדי הליטאי הלך והתבסס ושוב אין הישיבות ה'קדושות' וה'תיכוניות' מתמודדות על אותו סקטור חברתי, החלה להשמע הביקורת הפנימית בתוככי הישיבות הוותיקות על שחיקה מבפנים של הערכים והנהלים הישיבתיים, בעיקר על סדרי הלימודים. מביקורת זו עולה כי הכרסום החמור יותר במונח 'ישיבה' ובמשמעותו החברתית-יהודית מתרחש בעשורים האחרונים דווקא בתוך הממסד הותיק גופו, בממדים שהחלו לאחרונה להדאיג גם את שכבת ההנהגה.

הרב שך זצ"ל זעק זאת מעל כל במה, וכתב מאות מכתבים בנושא, להלן מספר ציטוטים ממכתביו: 'סדר הלימוד בישיבות הולך ומתדרדר מיום ליום...'העיון אינו עיון', הבקיאות אינה בקיאות... 'אני רואה אסון גדול בדרך הלימוד שלומדים היום בישיבות', 'איןזה דרך לעליה בלימוד אלא להשאר עמי הארץ'... 'זהו ממש שכחת התורה'... 'זהו איבוד לדעת ממש...' (מתוך 'מכתבים ומאמרים' א)

התשובה היא פשוטה:

עם הגידול המספרי והקמתן של מאות ישיבות חדשות, הפכו הישיבות למוסדות-חינוך ממסדיים אלמנטריים עבור הנוער החרדי. לא יתכן שמאת-האחוזים של ציבור מסויים יאכלס את מאת-האחוזים של מוסדותיו. כל מערכת תרבות וחינוך זקוקה גם למערכת ניקוז, אתם יודעים מה קורה לגוף ללא ניקוז.

המערכת לא השכילה לתת אפשרויות לאלה שאינם מתאימים, הם נשארים בתוכה ומרקיבים אותה מבפנים, הבינוניות והשטחיות שלטת בישיבות, כי בישיבות כמו בכל מערכת אנושית אחרת ה'מעמד הבינוני' הוא זה הקובע את הטון, מה לעשות.
ואני כבר לא מדבר על ה'שבאב' והנושרים למיניהם, אלא רק על חובשי הספסל.

גדולי ישראל זועקים: מדוע לא יוצאים לנו מן הישיבות 'גדולים' כמו פעם? במקום לתת מענה הולם הם מעודדים את הצעירים בישיבות ללמוד עוד יותר תמורת כסף. מי לומד בחנם היום? בחור ממוצע יכול להסתדר כלכלית לא רע במערכת ה'כספומט' הזו: יש לו 'כולל בוקר' לפני התפילה, 'כולל הלכה', כולל 'קריאת שניים מקרא' ביום שישי, 'כולל לבוא לתפילה בזמן' וכולל אמירת יקום פורקן בכוונה בכל שבת ראש חודש...

בהעדר מנגנון פיקוח ובקרה, פתיחת אופציות ויצירת תחרות על בסיס נתונים אישיים, אין לצעיר לאן להתקדם. ה'תכלית' שהוא רואה לנגד עיניו היא מקסימום להיות 'מגיד שיעור' או ראש ישיבה. אבל הוא יודע היטב שהכל תפוס שם למעלה, כלכלתן של הישיבות תלויה בעיקר במדינה, וזו מצמצמת את תמיכתה מיום ליום, אז למה להתאמץ?

לא זו בלבד, אלא שמערכת החינוך החרדית כולה עוברת תהליך של 'ישיביזציה' מלמעלה למטה לכיוון הגיל הנמוך. במדה רבה מתרחש כאן תהליך דומה לזה שעבר על הישוב הישן בירושלים, אשר מאה וחמישים שנות הסתגרות כפו עליו 'לצבוע בצבע אחד' את כל מוסדותיו לכל הגילאים, מינקות ועד שיבה.

ראשונים היו החסידים. עם הקמתן מחדש של החצרות החסידיות לאחר השואה, ביסוסן והרחבתן, הוחל בהקמת מוסדות חינוך לכל הגילאים בחצר, לבנים ולבנות, תוך תהליך של החייאת מורשת 'חצרית' יחודית כביכול, (ותוך שכתוב ההיסטוריה בדרך כלל) והפעלתה כדוגמה חינוכית יחודית לכל מוסדות החצר שיתחנכו על פי מורשת זו.

מאוחר יותר החלו גם ה'ליטאים' לפתח מגמות 'חצריות' דומות, הערכים הישיבתיים הקלאסיים והדוגמות שבעקבותיהן הפכו לקוד מנחה לכל רבדיה של מערכת החינוך כולל החינוך היסודי. הביטוי הבולט לתהליך זה הוא אימוץ הלבוש הישיבתי (כיפה שחורה, חולצה לבנה, וזניחת המכנסיים הקצרים) היורד לגיל נמוך יותר ויותר עם השנים, והעיקר: הנחלת רוח הישיבה, השפה הלמדנית והמונחים - אל שכבות הגיל הנמוכות.

לימודי הגמרא - החל מן הכיתות הגבוהות של ה'חיידר' דרך שנות ה'ישיבה קטנה' –כולם נושאים אופי של הכנה לקראת 'ישיבה גדולה' תוך תרגול באימוץ המודל של 'בן תורה'. גם ה'חילוק' וה'חקירה' ושאר דברי מפרשי התלמוד הרווחים בישיבות, משורבבים אל תוך שיעורי הגמרא של הילדים.

כמובן שתהליך זה הוא עדות לשחיקה הדרגתית במושג הישיבה, אך גם ובעיקר הוא זה המניע ומאיץ שחיקה זו. הציבור 'הישיבתי' עובר תהליך 'אינפלציוני' ידוע ומוכר שכבר כילה הרבה אידיאולוגיות: השימוש המוגבר באתוס מכלה אותו מבפנים, וכל נסיון להשגבה של הבנאלי והיומיומי יוצר את ההיפך: בנאליזציה של מה שעוד נותר מן הנשגב.

החברה החרדית שילמה מחיר איכותי כבד תמורת ההישגים הכמותיים. השאלה היא מה הלאה?

תוקן על ידי - אקדמאי on 10/4/2002 5:13:45 PM

יש לי מחשבות לגבי סדר לימוד אידיאלי, אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ["כשם" מכיון שכך לא יישמע גם הדבר הנשמע].

אבל ניתן לנסות בהדרגה.

קודם צריך הלומד להגדיר לעצמו את מטרתו בלימודו.
מצות תלמוד תורה כ"מקובל"
קריירה
עולם הבא
שידוכים
להיות יותר ישר

לפי הגדרת המטרה, כך התווית הדרך, ההתקדמות וההצלחה.

אנא, חברים, נגדיר את מטרתנו בלימודים ואך לפי זה נוכל לבנות את סדר הלימודים.

מיימוני

הלא אם בישיבת עצור כאן חושבים אנו עוסקים, הרי אתה היית מראשיה, לכן חוזר הכדור אליך!