יוכבד סגל ע"ה – כה עשו חכמינו וספרות הילדים הדתית
סופרת הילדים החשובה ביותר של הדור האחרון הלכה לעולמה. קראו לה יוכבד סגל. אבל שם
הספרים שלה מפורסם יותר משמה שלה.
"כה עשו חכמינו".
זו סדרה מופלאה, יחידה במינה. המחברת עברה על אגדות התלמוד והמדרשים, בחרה סיפורים
שמתאימים לילדים, ועיבדה אותם באופן קריא ביותר.
די להשוות את מעשה ידיה לספרי ילדים אחרים שיצאו בידי אחרים. החל מלקט – היום מנוקד – של
אוצר מעשיות התלמוד וכלה בעיבודים מעיבודים שונים.
יש לזכור כי לשון התלמוד קצרה ביותר. כמו המקרא עצמו, הסיפורים מובאים בקיצור כה רב עד
שמסיימים אותם מהר מדי. אין התייחסות מספקת לרכיבי סיפור שטעונים פירוט והרחבה. הילד לא
יפיק הנאה מסיפורים אלו, ולמעשה גם לא המבוגר, לא בלי לעצור ולחשוב עליהם. אבל איזה ילד
מסוגל לכך?
אחד הפתרונות שלא יכלו להתחרות עם "כה עשו חכמינו" היה לקחת את הסיפורים ולהוסיף להם
קישוטים ופירוט. הגיבורים קיבלו שמות. נוספו שיחות ביניהם. אבל העריכה לא הצליחה. לפחות
משתי סיבות. התוספות נראו מודבקות. הן לא קלעו לרוח הסיפורים המקוריים. כמו כן, המלקטים
הביאו כל סיפור מן הגמרא, גם סיפורים שאינם מתאימים לילדים, גם סיפורים שבהם המסר לא הוצג
בצורה המושלמת שבה הוא מופיע אצל סגל.
האם אני מחמיא לה? כן. יותר מדי? לא. אי אפשר להגזים בחשיבות סיפוריה. מספיק לקרוא את
העיבודים שלה ולראות.
נראה לי שהמתודולוגיה שלה עובדת כך. ראשית, היא בוחרת סיפורים מוסריים, שיש בהם מסר.
שאין בהם דברים שיפריעו לילד. שנית, היא מרחיבה אותם. אבל היא מרחיבה אותם רק באותן
נקודות שבהן ההרחבה מתבקשת מעצמה. היא אינה ממציאה פרטים. היא רק מספרת באריכות
לשון את מה שהתלמוד מביא כל כך בקיצור.
הנה דוגמא אחת. עיבודה של יוכבד סגל ל"בנימין הצדיק", "כה עשו חכמינו" כרך ד' עמ' 9.
הסיפור המקורי מוכר היטב. מעשה באשה אחת עניה שבאה אל בנימין הגבאי. לא היה לו כסף לעזור
לה כי היתה זו שנת בצורת. הוא נתן לה משלו, ובזה התברך וזכה לאריכות ימים ושנים.
הסיפור המקורי בגמרא קצר אפילו יותר מכפי שהובא כאן. מה יכול הילד להפיק מסיפור כזה?
ההורה שיספר לו את הסיפור יצטרך להרחיב עבורו את הפרטים. אבל לא כל אחד מסוגל לזה. סגל
עשתה עבודה יפהפיה. הסיפור מתפרש עתה על שלושה ומשהו עמודים מנוקדים.
וכך זה נעשה. תחילה מציגה סגל את גיבור העלילה. "איש צדיק היה ושמו בנימין. כל ימיו עסק
במעשי חסד ובמתן צדקה. ולכן קראו לו הכל "בנימין הצדיק"...
כל מה שכתוב כאן אינו מופיע בתלמוד, אבל זה מתבקש. בהמשך מסבירה סגל מה תפקידו של
גבאי צדקה והופכת זאת לחלק מהעלילה.
עד כאן ההקדמה לסיפור, שכתובה בצורה קריאה וברורה.
עכשו מתחילה העלילה. "פעם אחת היתה שנה של בצורת קשה במיוחד". והיא מפרטת. "מעט המזון
שנמצא למכירה היה יקר מאד, והעניים לא יכלו לקנותו". האם זה נאמר בתלמוד? בוודאי שלא, אבל
אין זו תוספת שהיא המציאה. זה הרקע המתבקש.
בניגוד לסיפור המקורי, סגל מביאה את הרקע קודם, כדי להכין את המתח שאמנם הוא דל למדי,
אבל מספיק כדי לעורר את סקרנותו והזדהותו של הילד.
סגל ממשיכה להסביר כיצד לא היו תרומות והביקוש היה רב, עד ש"התרוקנה קופת הצדקה" של
בנימין עד שלא נשארה בה "אפילו פרוטה אחת".
ואז מופיעה האשה. אלמנה. עניה. היא מבקשת עזרה. סגל מוסיפה פרטים שאינם מופיעים בגרסת
התלמוד. היא "רזה וחוורת מאד". בקושי היא מסוגלת ללכת. כמובן, את הפרטים האלו דלתה
מדמיונה, אבל האם אין הם מתאימים לסיפור? האם הם מרוחים או מודבקים? לא, בהחלט לא. ואנו
מסוגלים לראות את העניה האומללה בדמיוננו, ולהמתין איתה לתשובתו של הגבאי.
אבל לבנימין אין כסף! סגל מאריכה במקצת בדו שיח ביניהם, שוב כשהיא רק מסיקה מסקנות
מתבקשות מן הסיפור המקורי. וכיון שהוא מבין שחייה וחיי היתומים בסכנה, הוא מעניק לה משלו.
וסגל מסבירה: "לא עשיר היה בנימין הצדיק" אבל הוא נתן להם מלחמו והסתפק במועט שבמועט.
ראו כיצד היא מצליחה להעביר את המסר על טוב ליבו ונדיבותו של בנימין, בלי להוסיף כהוא זה על
הסיפור, ובכל זאת להפוך אותו לאמיתי ומרתק.
ואז מסתיימת הבצורת. ושימו לב כיצד סגל מתארת זאת. המחסור נמשך "עד שריחם הקב"ה והוריד
גשם". היא אינה שוכחת להעביר את המסר, את ההסתכלות. הכל בהשגחה.
עכשו מגיע השכר הטוב. בנימין חולה. במחלה מסוכנת. הרופאים מתייאשים. אבל אז באו המלאכים
וטענו לפני הקב"ה להציל את בנימין. והוא זוכה לנס, ומבריא, וזוכה לאריכות ימים של 22 שנה.
התוספת של הברייתא לסיפור המקורי משתלבת במהלך הסיפור, אם כי בגמרא רואים שמדובר
בסיפור ובתוספת עליו.
איך היא עושה זאת? כפי שאמרתי. היא מרחיבה את הסיפור כשהיא משתמשת במקורות עצמם ורק
בהם (וגם כמובן בהבנה ישרה).
כך מתקבלים משלוש וחצי שורות של גמרא שלושה וחצי עמודים של סיפור קריא, גדוש ביראת
שמים, שאין בו אפילו תוספת אחת קטנה מעבר למה שכתוב בתלמוד עצמה.
כמעט הייתי אומר שכתבה את ספריה ברוח הקודש, אבל זה לא יתכן כמובן. ואולי כן?
הייתי מביא עוד דוגמאות לעיבוד שלה, אבל איני רוצה להאריך. הספרים מוכרים לכל אחד, ואם לא,
חושו וקנו אותם לילדים, ואולי גם לעצמכם.
***
אתמול דיווח העיתון החרדי שלנו על פטירתה של סגל. מתברר שהגיעה לשיבה טובה, ונפטרה בגיל
95. בנה הוא ראש ישיבה ורב של קהילה, מה שמסביר אולי את הפירסום ביתד נאמן.
לפי הדיווח, נודע לי שנולדה בדיסלדורף בגרמניה למשפחת גוטליב. הוריה הגרו לגרמניה ממזרח
אירופה. אביה היה "ראש הקהל" ולזכותו ייאמר שהביא רב ומלמדים עבור הקהל.
היא למדה חינוך, אבל עבדה תחילה בבית החולים היהודי לחולי שחפת. עלתה לארץ עם עלות
הנאצים לשלטון. כאן עבדה כגננת, ולדברי העיתון הקימה "את הגן החרדי הראשון".
מדוע יש לי השגה קטנה על "חרדיותה" אכתוב לקמן.
היא נישאה לתלמיד ישיבת חברון, והמשפחה עברה לכפר אתא. בשנת תשכ"ב חזרו לבית וגן
בירושלים. כאן שימשה כגננת, מורה ומפקחת על הגנים.
ומה עם הספרים? לפי יתד נאמן, היא חשה בחסר העצום בספרות טהורה לילדי ישראל. והם הם
"הנחשונים שסללו את הדרך לכל ספרות הילדים התורנית העשירה הקיימת היום".
נכון מאד. אבל לאחר הנחשונים לא הגיע שום המשך.
למרבה הצער, שום ספר שניסה לחקותה לא הצליח. ספרות תורנית אינה קיימת לדעתי. ספרים
בחזות חרדית קיימים, אך הם לא טובים. במיוחד בתחום ספרות הילדים, אם כי יש פה ושם ספרים
טובים, אבל לא מהסוג שהיא הצליחה לחבר.
מדוע יש לי השגות על "חרדיותה"? מפני שפה ושם בספרים שלה מפוזרים סיפורים עם מסר דתי
ציוני. יישוב ארץ ישראל, אהבת ארץ ישראל, ציונות מבעד לשיטין.
גם הציורים של הספרים אינם הציורים שהיו יוצאים באותן שנים. אז "אסור" היה לצייר דמויות מימי
הגמרא. מסיבות שאולי כדאי לדון בהן. ההוצאה לאור של סגל, "מורשת", לא חששה לזה. סימן
מובהק בעיני ל"חוסר חרדיות" במובן החיובי של המילה.
המאמר ביתד נאמן מספר על חסדים נוספים שעשתה, ועל ספרים אחרים שכתבה. סיפורי השגחה
ונס, וקורותיו של אהרן מרכוס, הראוי לאשכול בפני עצמו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. יוכבד סגל ע"ה הנעימה לנו את ילדותנו, וספריה ימשיכו להנות את
ילדינו וכל צאצאינו בעז"ה. תנצב"ה.
***
מדוע פתחתי עליה אשכול? מפני שיש לי הכרת הטוב אליה, ואני מניח שאיני היחיד. מפני שהיא
היתה תופעה ייחודית בחברה הדתית חרדית.
שאלות לעיון, שאי אפשר בלעדיהן.
האם תיתכן ספרות ילדים חרדית? הבא דוגמאות ונמק.
מה היתה ספרות הילדים בימי פירסום ספריה של סגל? אילו תמונות הופיעו בהן ומה השפעתן על
הקורא? מה היתה השפעת התמונות של ספרי סגל?
האם אתם מסכימים לשיפוט של כותב שורות אלו לגבי המתודולוגיה שלה? באיזו מידה מתודולוגיה
זו היא "צמודת טקסט" למקורות?
האם ניתן לומר שהספרים שלה נכתבו "ברוח הקודש"?
איני יודע איך יתקבל האשכול הזה אצל באי הפורום. אבל אני את שבליבית כתבתי. ירצו, יהפוך
האשכול לדיון על מתודולוגיה של כתיבת ספרים ועוד. אך גם אם לא, הוא יישאר האשכול כזכר
בעולם הזה לסופרת הילדים הראשונה והייחודית של החברה הדתית חרדית בארץ.
***
תוקן בגלל טעות שלי שהעיר עליה מאיר (ימי).
תוקן על ידי - מיימוני - 13/09/2006 0:09:51
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
 |
|
|
).
