סחוג, חריין, חצי חצי - מנהגים וסתירתם בין בני זוג
מוקדש לווטו שאלמלא הוא מחק את אשכולי האחרון, לא היה אשכול זה רואה אור או אף נכתב.
ירבו כמותו בישראל.
__________
כל אדם ומנהגו, כל עדה ומנהגיה, מנהגים שמקורם ישר, עכו"ם או עקום, ושאסור לשנותם.
כשאדם הוא בתוך עדתו, בד"כ הוא גם נוהג ברצון כמנהגיהם, אך גם ייתכן שאדם ימצא את עצמו במצב שבו הוא אינו בעדתו או לעצמו, כגון בבני זוג מעדות שונות עם נישואיהם.
באילו מנהגים עליו/ה לנהוג?
האפשרויות הן רבות ומגוונות:
עליהם להמשיך במנהגיהם מהעבר.
עליהם לנהוג במנהגי בן הזוג ה"שני". (אחרי שנגדיר מיהו הראשון ומיהו השני?).
עליהם לנהוג במנהגי שניהם.
הם יכולים לנהוג כרצונם, והיינו,לשנות או להמשיך בישנים.
או חצי-חצי.
בימנו מקובל לענות על שאלה זו בפסקנות:
על האשה לנהוג כמנהגי בעלה!
למה לא להיפך?
כי הגבר הוא ראש המשפחה! ועל האשה לעשות את מה שהבעל עושה או רוצה שהיא תעשה!
לשאלת ה"זוגות המעורבים" אין זכר בתלמוד, ויהיו שיאמרו שהוא מפני שהיה ברור לכל, שעל האשה להגרר אחרי הבעל, שהרי היא נגררה אחריו בכל.
ההבדל היחידי בין אותו הזמן לזמנינו אנו הוא, שאז לא היתה כל שאלה, ואילו היום, אף שישנה שאלה, הרי התוצאה היא שווה:
על האשה להגרר אחרי בעלה, ועליה לגרור או לדחוף את (עגלות) הילדים.
מחזה לא נדיר בעירי כל שבת:
אשה בהריון מתקדם דוחפת עגלת תינוק, כשלצידה צועד בעלה.
הסיבה:
יש ערוב בעיר שאינו מספיק כשר כדי לדחוף עגלה.
________
כשהרב חיים דוד הלוי נשאל ("תחומין" ו מעמוד 79), לדינה של בחורה ממשפחת עולי תימן שעומדת לינשא לבחור אשכנזי חילוני, המבטיח לא להפריע לה כלל בעניני הדת, ואף מסכים לחינוך ילדיהם כראות עיניה, ומבטיח במשך הזמן לשנות אף הוא אורח חייו. האם עליה לנהוג כמנהג בית אביה, או כמנהגי האשכנזים עדת בעלה אף שהוא חילוני.
והשואל הוסיף לציין שכבר קרה כזאת בעבר, והאשה וילדיה נהגו לכל דבר כמנהג בני תימן, ואח"כ חזר הבעל בתשובה, ורצה שגם אשתו וגם בניו ישנו ארחותיהם וינהגו כמנהג האשכנזים, ונשאלת עתה השאלה מה דין האשה וילדיה.
והרב הלוי השיב בין דבריו:
"... בראש וראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין.
...
ויודע כת"ר כמה מחמיר ומקפיד הנני בעניני מנהגים, ובכל ימי חיי לא התרתי ביטול מנהג אלא אחד בלבד והוא משום כבוד התורה (ביטול מנהג להעלות לתורה את כל הצבור בשמחת תורה. עשה לך רב חלק ג סימן כא), וכל יתר המנהגים שנשאלתי אודותם אף שנראו תמוהים ומוזרים בעיני החזקתי בידי הנוהגים והזהרתים לבל יזניחום כל זמן שאין הם נוגדים הלכה פסוקה, ומטעם זה גם בנדון דידן קשה לי מאד ביטול מנהגי בת ישראל שנהגה בבית אביה משום שנישאה לבן עדה אחרת, כל זמן שאין שום הפרעה בניהול תקין של הבית"..".
אף שבתשובתו הביא הרב, את כל המרכיבים שבנישואין מעורבים: נשואי תימניה דתיה לאשכנזי חילוני, שלום בית, דרישת הבעל שהאשה תנהג כמוהו, וחשיבות מנהגי בית האב, הוא לא הביא את רבי שמשון ב"ר צמח דוראן שכתב בשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן קעט:
"במקומות שיש קהלות חלוקות בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה דלית ביה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות כדאיתא בפ"ק דיבמות(י"ד ע"א). ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטר מקהלת בית אביה. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה".
"אין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה".
למה לא?
גם אין כאן את דברי ר"מ פיינשטיין משו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן קנח, שנשאל:
"הנה איש ואשה שהם ממדינות חלוקות אשר כל מדינה יש לה מנהגים חלוקים נגד מדינה האחרת להחמיר ולהקל ונישאו זה לזו בנוא יארק שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר אחת, איך יתנהגו אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו או שיהיו שניהם שוים להחמיר כחומרות שתי המדינות או האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל או הבעל כמנהג האשה?"
והשיב:
"... והנה באשה לאחר נישואיה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו ... ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא".
לא בדיוק, מפני שבשו"ת אגרות משה חלק אה"ע ב סימן יב ד"ה ולכן לדינא הוא כתב:
"ולכן לדינא אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית, וכ"ש כשרוצה להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לכתר"ה להקפיד כלל...".
למה מסקנותיהם שונות? למה מה שלזה פשוט שכן, לזה הוא מופרך? ולמה אם האשה נכנסת לרשות הבעל, עליה גם לנהוג במנהגיו?
________
שאלת גרירה אחרי "מנהגם של אחרים", נדונה במסכת פסחים פרק ד בסדרת משניות החל מהמשנה הראשונה:
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
במשניות אלו העקרון הקובע הוא, שעל האדם להתאים את התנהגותו להתנהגות המקובלת בציבור בו הוא נמצא, מפני שהתנהגות חורגת של יחיד, יכולה להביא לידי מחלוקת, ולא בגלל חשיבות המנהג המקומי, (ראו את מחלוקתם של אביי ורבא בגמרא שם, בהבנת סיום המשנה: "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת", וראו גם את מפרשי הירושלמי על אתר).
הוראות המשנה הן רק לגבי להתנהגות בציבור, ולא לגבי מנהגי אדם בתוך ביתו.
למה הוא כן?
הניתן להרחיב את עיקרון "ההולך מעיר לעיר" "ומפני המחלוקת", לבני זוג, ולטעון שכשם שעל אדם ל"שכוח" ממנהגיו למען השלום, כך גם בני זוג חייבים לנהוג במנהג אחד (של מי?), כדי שיהיה שלום ביניהם, או להיפך, כדי שיהיה שלום ביניהם, יש לאפשר לכל אחד מהם "חופש ביטוי"?
אין ספק שלא קל לבני זוג שזה עתה נישא, להתחיל את חייהם המשותפים עם מנהגים שונים, ולא קל לוותר על העבר, ולשכוח מהמנהגים בהם נהגו עד עכשיו.
יהיו שיטענו: שקשה לחיות חיים משותפים בבית אחד ושני מנהגים.
ויהיו שיענו: האם בדברים אחרים הם כן "בדיוק"? למה במנהגים הם חייבים להיות "בדיוק"?
למה "פעם" הדבר אף לא היווה בעיה, ואילו היום הפך הדבר לבעיה ממוסדת.
האם מפני ש"אז" היו בני זוג ממשיכים לאחר נישואיהם לנהוג בחייהם הפרטיים, כפי המנהגים שהיו רגילים להם?
האם מפני ש"אז" היתה האשה לאחר נישואיה מוותרת על המנהגים שהיתה רגילה בהם?
להרב הלוי במאמרו שבתחומין (סוף עמוד 84) הסבר משלו:
"ועפ"י כל האמור לעיל ניחא מה שהעיר כת"ר שלא מצאנו במשנה ובתלמוד התיחסות לנישואין בינקהילתיים למרות שכבר אז היו הבדלי מנהגים. שבודאי היו נישואין בינקהלתיים כלשון כב', אך לא בינעדתיים, כי עדות בישראל לא היו אז עדיין, ואם אדם מיהודה נשא אשה מגליל והיה שינוי מנהגים או אפילו פסיקת הלכה שונה בין שני המקומות, או בתקופת הש"ס אדם מאתריה דרב שנשא אשה מאתריה דשמואל, והיו ביניהם הבדלי פסיקה או מנהגים, הרי שנהגו כדין ההולך ממקום למקום ממש, שכן זהו עיקר כדין. אבל בזמנינו התעוררה הבעיא בהיקף רחב משום שלא בדין ההולך ממקום למקום ממש עסקינן, אלא בשינוי בין מנהגי עדות, וזה קיים אפילו בנישאים באותה עיר וכמו שנתבאר. וזו הסבה לענ"ד שלא נזכר במשנה ובתלמוד דין נישואין מעורבים".
אם אכן לא היו נישואין בינעדתיים בימי התלמוד, וכדברי הרב הלוי, הרי בתקופה מאוחרת להם, מצאנו שכשהיו בני זוג "מעורבים", היה לכל בן זוג "חופש דת ומנהג" ממוסד, לנהוג לאחר הנישואין כפי שנהג לפני הנישואין.
זוגות בנישואי רבנים-קראים
על איסור נישואים עם הקראים מצאנו בשולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף לז: בהגהת הרמ"א:
הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור". (מקור: הב"י מצא כן כתוב בתשובת ר' שמשון),
הלכה זו היא הלכה מאוחרת, מפני שבתחילה ולמרות הפולמוס החריף שהיה בין הקראים לרבניים בעיקרי הדת, לא נמנעו מלהתחתן אלו עם אלו, וכך ניתן מפורש מתשובות הרדב"ז (שו"ת חלק א סימן עג וחלק ב סימן תשצו) שכתב:
"עוד כתב ובכל כיוצא בהלכות אלו, שהן רופפות מצד מערערים, מעשה והמנהג עמוד בכל התלמוד, ומסורת בידנו מפי סופרים ומפי ספרים, כי בסוף מחזור רס"ז שבו קהל גדול מהקראין לדת האמת במצרים, ע"י הנגיד רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל, ועוד היום ידועות המשפחות ההם במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים, ולא היה אדם שפצה פה עליהם, אדרבה נתחתנו בגדולי קהלות מצרים הרבנים, כי גם הם היו אנשים עשירים ויודעי ספר ע"כ. ואני כבר העתקתי זה הלשון והוא מספר כפתור ופרח באותה תשובה".
וראו גם שו"ת בצלאל מזרחי סימן ג, אליהו מזרחי סימן נח, מבי"ט ח"א סימן י"ט וחלק יו"ד סימן קכ"ד, ובאריכות אצל אסף בספר השטרות לרב האיי בן שרירא גאון עמוד 56, וראו גם את מאמרו של הרב א.שרמן: "היתר נישואין לבתו של קראי", תחומין יט, עמודים 192-201, ופסקי דין רבניים כרך יז עמ' 99, ו"ספר השטרות לרב האיי גאון", עמוד 56.
אף שהכתובות הקראיות היו בלה"ק, (ראו בספר "אוצר השטרות" (גולאק) עמוד 58 ועמוד 16 הערה 2, ובירושלים" של לונץ, כרך ששי עמוד 237), הרי כתובות ה"זוגות המעורבים" היו בארמית, כמנהג הרבניים, )ראו אותם ועליהם בסיני פב עמוד ר"ה, הערה 54 ואצל אשר גולאק בספרו "אוצר השטרות" (ירושלים תרפ"ו) עמוד 33, שטר כט, ואצל ש. אסף "ספר השטרות לרב האיי גאון", (תר"ץ), עמודים 55-56.
כשדניאל בן עזריה (נשיא וגאון "בעייתי" בארץ ישראל בשנות 1051-1062), נשא בשנת 1082 בפוסטאט שבמצרים אשה קראית ששמה נאישה שהיתה בתו של ר' משה הכהן שהיה מראשי הקראים, בכתובתו (ראו אוצר השטרות גולאק סימן כט עמוד 34) נאמר:
"עוד קביל על נפשא שלא להכריח נאשיה אינתתיה דא שתשב עמו בנר שבת ושלא תאכל אליה ושלא תחלל מועדיה על מנת שתשמור עמו המועדים...".
בכתובת קראי שנשא רבנית (פורסם ע"י אסף בספר השטרות לרב האיי בן שרירא גאון עמוד 57 מתחייב החתן "שלא ישנה בכל מועדיהם וצומיהם וכלל דתותיהם, ותתנהג עמו על הדת שלו ולא תחלל עליו ... וקני מיניה שלא יחחל עליה המועדים שלה וינהג עמה כמה שתנהג עמו...".
מהיכן מקורם של התנאים?
תנאים על זהירות בעניני מצוות היו שכיחים בכתובות הקראים, בשתי כתובות קראיות המובאות באוצר השטרות של גולאק (שטרות נג ונד-עמודים 57-58) אנו מוצאים התחייבויות האשה שתשמור את המועדים לפי הראיה ולא לפי החשבון, ושלא תאכל בקר וצאן בירושלים, עד שיבנה בית המקדש, (וראו וייס ב"דור דור ודורשיו" ח"ד פ"ה), וייתכן שמשם מקור ההתחייבויות והפטור על מצוות מסויימות בכתובות הזוגות המעורבות.
"בכתובות אחרות נקבעו תנאים שאחד מבני הזוג לא יחלל את המועדים של השני, ויש ששני הצדדים קבלו עליהם לקיים את החגים של הקראים והרבנים כאחד". ("שבט ועם" (ג) ח, עמוד 229, ע"פ שמחה אסף, "באהלי יעקב" עמוד 83ו).
אולם היו שלא רצו להתחתן אתם, כמו למשל "הנגיד ר' נתן ז"ל הכהן לא רצה לקחת אשה מאותם משפחו", א"כ ייתכן שלא היה זה מחשש לממזרות אלא מחשש לחללות, ראו שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשצו.
וראו את מאמרו של אליקים ג' אלינסון: "חילופי מנהג בין איש לאשתו ותוקף מנהג אבות"-עיון בספרי השו"ת של פוסקי ימינו, סיני פ"ה עמודים רל"ג-רמב.
*******
שונתה הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 21/01/2007 23:54:25
 |
|
|
עולם הפוך אני רואה
