מי יחיה, ומי ימות.

האם האדם צריך לחיות במודעות מתמדת של אינסוף הסכנות האורבות לו, לקרוביו, לעמו, לאנושות, על כל צעד ושעל?
אני לא שואל על מצב רגשי של פחד, אלא על ידיעה שכלית ומוסרית. על הפחד מצרות גשמיות כמדומני אמרו חז"ל שהוא סימפטום למצב רוחני לא טוב- "פחדו בציון חטאים". 
השאלה כאן היא לא על הפחד אלא על ההפנמה של "והיו חייך תלואים לך מנגד"- מה שנכון לכל אדם ובכל זמן, כפי שאמרו חסידים על העשיר המחזיק נכסים עצומים המפוזרים בתחומים ומקומות שונים, ומתגאה לומר ששום דבר לא יכול לקחת את כולם ממנו. ואמרו: שתי אפשרויות הן- לקחת את הרכוש מהאדם, או לקחת את האדם מהרכוש.
ברור שצריך להודות לקב"ה בתפילה ובעיתים של צמתים וארועים מיוחדים, השאלה האם צריך לקיים שיויתי את המוות לנגדי תמיד?

שיר משמר/ נתן אלתרמן
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים.
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.