| נשלח ב-20/9/2006 14:48 |
 |
| |
החוויה הדתית
.
תמונה ראשונה:
חושך בחוץ. הקור חותך בבשר וצולף בפנים. רוח נושבת, ושריקתה מזכירה כי יש מקומות בהם עדיין איתני הטבע הם השולטים, לא האדם, על מכונותיו, מכשיריו וכלי המשחית שבנה.
מפסגת ההר, ניתן לראות את איילת השחר במזרח. קרניה מפציעות לכאן ולכאן ומזכירות כיצד היא גאולתן של ישראל, אך קשה לחשוב על כך. העיסוק המרכזי של המוח הוא במחשבות על הקור. קשה להאמין שעל פסגת הר בדרום הנגב, יכול להיות קר כל כך. הנגב, כזכור, הוא מדבר, אך בחודשי החורף, גם המדבר יכול להראות את זעפו, את כפורו ואת הצינה היבשה המוציאה מהאדם שאתרע מזלו להיות שם, כל יכולת לחשוב על משהו מלבד הקור.
אבל צריך להתפלל שחרית.
שחרית עם הנץ. נפלא, זכות גדולה מתגלגלת בחלקו של החייל שמצא עצמו על פסגת ההר, בחודש שבט קפוא, לפנות בוקר. "אל אל אשחר ואפללה" כתב המשורר, אך מסופקני איזו שירה היתה יוצאת מפיו לו נאלץ לחשוף את זרועו לקור המקפיא לצורך הנחת תפילין. האקרובטיקה הנדרשת לצורך התעטפות בטלית ברוח פרצים, המהירות בה מניחים תפילין של יד ולובשים מייד את המעיל מעל...
זהו. החלק הטכני של הטלית-תפילין הושלם. כדי להתפלל, עדיף להתרחק מהצוות הממשיך להפעיל את הציוד ולדבר בקשר. צעידה של כמה דקות והעמדה על המאיישים אותה נעלמה מהעין ומהלב.
אור מתחיל להשפך על העולם מלמעלה. איילת השחר כבר יצאה לרעות באחו, וניתן לראות את המדבר פרוש למטה. חדודים חדודים בצבעים שונים. אדום בהרים שממזרח, שחור וצהוב סביב, ערוצים מוצלים נגלים לעין.
כעת ברור מדוע עובדי האלילים היטורים מיקמו את המקדשים הפתוחים שלהם בראשי פסגות. עוד טרם יפתח הפה בתפילת השחרית, ממללת הנשמה "מה רבו מעשיך". התפילה נשפכת מהלב, תפילה לחייל כי יעטוף.
על הפסגה
אלוקים בי נגע
לא אדע עוד דאגה.
מבחן השעון: לא ידוע.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2006 03:25 |
|
| |
בשאלה המרכזית לענין החוויה הדתית.
החוויה יש בה גם חשיבות רבה לצרכי חינוך והקניית ערכים. מוטיב זה עובר במקומות רבים בתורה כחיוני וכחלק בלתי נפרד מהמצוות. כדוגמא ניתן לראות במצוות הסוכה, בה נאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", בעוד שבחג הפסח ההוראה היא פרונטאלית באמצעות סיפור יציאת מצרים, "והגדת לבנך", בסוכות אין מצוה לספר ביציאת מצרים, אלא הסיפור מוקנה ע"י המחשה ובאמצעות:
...החוויה הדתית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2006 18:23 |
|
| |
בפעם הבאה אאחל לך יום שמח בתשעה באב.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2006 15:26 |
|
| |
בעל,
הכוונה היא שאפילו בחג יהיה לך שמח, על אף השלמים, ההלל והיין, ובעיקר...החופש של הילדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2006 10:18 |
|
| |
אז מדוע רק בחג אתה מאחל לי חג שמח?
האמת שגם הביטוי שיהיה לך יום טוב הוא קצת צורם.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2006 00:46 |
|
| |
כשאני מאחל חג שמח אני מתכוין לאיחול ולא למצווה. שאלת השמחה כמושג הלכתי שונה מהשמחה כמושג אנושי-חווייתי. זו כל טענת הבריסקרים.
אני חושב שיהיה זה נאיבי ושטחי לחשוב שהם אינם שמחים בחג, או שאינם מבינים שהמושג שמחה הוא מושג נפשי (הרי יש רמב"ם מפורש כזה: כשאין לו בשר שלמים מה יעשה). האם לדעתך הם רק מנענעים לולב מדין שמחה, וחושבים שאין מושג אחר של שמחה?
ובודאי כלפי אחד מהם (הגרי"ד), הדבר ודאי וודאי שאינו נכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2006 11:44 |
|
| |
מיכי,
כשאתה מאחל חג שמח למה כוונתך שחברך יהיה שמח כפשוטו או שיקיים מצוות שמחה בבשר ויין?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2006 14:58 |
|
| |
מואדיב,
איני זוכר כעת את המקור המדויק, אך כמדומני שהמשנה ברורה כותב שמי שמקיים רק כדי לקיים את המצווה ללא הרגשת צורך, לא קיים מצוות תפילה.
יש כאן אולי סתירה מיניה וביה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2006 14:50 |
|
| |
חבר חוזר בתשובה הסביר לי פעם מדוע אינו יכול להתפלל בבית כנסת מסויים:
"אתם הדתיים" – כך אמר, והתכוון להוציא עצמו מן הכלל, "אתם הדתיים, אין לכם נשמה. אתם מתפללים כדי לצאת ידי חובה. יש חובה – אז עושים. איפה הנשמה?"
חבר אחר, מקפיד ללכת פעם בכמה זמן לבית כנסת מסויים, שם התפילה ארוכה, והמתפללים שרים, מוחאים כף, רוקדים ואולי אף נכנסים לאקסטזה, אינני יודע כי לא בדקתי.
האם יש צורך בחוויה הדתית?
האם הגישה ההלכתית-יובשנית של "אני מקיים את שאני מצווה" נכונה יותר, או שמא מייבשת ומוציאה את כל הלחלוחיות מהאמונה?
האם בראש השנה הזה ירטוט לבנו בשל בעל תפילה שתפילתו יוצאת מהלב, או שנכה על חזנו באופן מוכני, שכן כך צווינו?
האם שוב אני כותב על הנושא הנדוש-לעייפה של המתח בין האימננטי לטרנסצנדנטלי?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2006 14:49 |
|
| |
תמונה שניה:
עשרים-שלושים אנשים נדחסו בחדר. באולם המרכזי התפילה תתחיל בשעה שבע, בעזרת הנשים, ליד השולחנות הצרים והארוכים, כבר בשעה 06:00 מתחילים אנשים להניח תפילין במהירות שהיתה מזכה אותם בפרס השטיבל לו היה פרס כזה.
אסור לאחר למניין הזה אפילו חמש דקות. אם תגיע חמש דקות מאוחר – תגיע כבר לקריאת שמע...
החזן "טוחן" את המלים במהירות המירבית האפשרית בלי לקבל דו"ח תנועה. לאחר קדושה, יש כבר מי שמגלגלים את התפילין בחזרה. חלק מהמתפלים רצים החוצה לעמל יומם עוד טרם הסתיימה התפילה. שלושת הפנסיונרים נותרים כדי להחזיר דברים למקום ולנעול את עזרת הנשים.
מבחן השעון: 40 דקות ביום רגיל, 47 דקות בימי שני וחמישי.
|
|
|
|
|
