כתוב בספר נפש החיים להר"ח מוולוז'ין (חלק ב' פרק י"ב) שלהקב"ה יש צער על עונותיהם של ישראל. אני מחפש מקור בתנ"ך או בחז"ל לענין זה. אמנם המחבר מביא כמה דברים, אך אני רוצה לדעת האם ישנם מקורות ברורים יותר. הפסוק "ויתעצב אל לבו" בסוף פרשת בראשית מראה לכיוון זה, אך חז"ל דוחים את הכיוון מכל וכל, ואומרים שזה ליבו של האדם. גם הפסוק "עמו אנוכי בצרה" מראה דווקא ההיפך – דהיינו שהקב"ה לא נמצא בצרה, אלא שהוא מסוגל לחלץ אותו ממנה. הכי קרוב זה המשנה בסנהדרין "קלני מראשי, קלני מזרועי", אך היא מדברת כאשר יהודי בצער, ולא כאשר הוא בחטא (ולקשור את הדברים ע"י "אין ייסורים בלא עוון" – זה נכון, אך אני מחפש דבר ברור יותר לרעיון זה.) (אגב: האם זה קשור ל"צער השכינה" שבחסידות? ) תודה רבה וגמר חתימה טובה!
בתענית טז א' - "למה יוצאין לרחוב ר' חייא בר אבא אמר לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו מאי בינייהו איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר אמר ר' יהושע בן לוי לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו ולמה מתכסין בשקים אמר ר' חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין כבהמה ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר רבי יהודה בן פזי כלומר (תהילים צא) עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר (ישעיהו סג) בכל צרתם לו צר"... וכן הוא במכילתא ס"פ בשלח. ומושג שכינתא בגלותא נפוץ בזוהר - וראה זח"א קב ב' ובכ"מ. ובתניא סוף פרק כ"ד מדובר על 'עלבון' של הקב"ה כביכול.
ובדברים ל' ג': "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך".... וברש"י שם - "רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרוייה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהן..." ומקורו כנראה ממגילה כט א'
ואם מותר להוסיף רעיון אישי: ע"פ המקורות הנ"ל ייתכן והההסבר מתחלק לשניים - השכינה מצטערת מעצם חטאי ישראל. הקב"ה מצטער ממצבם הקשה של ישראל בגלות שבא כ'עונש' ובעיקר כ'טיהור' שהוא פועל יוצא ישיר ממעשיהם, ולא על עצם העוון. [ואולי יש לחלק בין ישראל כבנים או כעבדים, והקב"ה כאב או מלך]...
נשלח ב-27/9/2006 11:35
נהדא מכל הדברים עולה וכו' הסיכום שלך לא מקובל עלי. כפי שכתבתי הגר"ח מדמה צערגופני לחטא, ומבאר בטוב טעם את הדמיון ביניהם. בעיניך זה לא מוצא חן, אתה מעונין במקור מפורש להדיא על צער בעקבות חטאים. לא הפרכת את הלוגיקה של הגר"ח. [מה שכתבת דנראה לך צורם שהחוטא במזיד מצליח לצער את הקב"ה, במח"כ לדידי לק"מ. דהרי המצער את גופו במזיד בודאי גורם צער למעלה, ואם כן מאי גרע חוטא שהוא מזיק ומצער לנשמתו ממצער את גופו.]
נשלח ב-27/9/2006 10:11
מכל הדברים עולה שאין מקור לצערו של הקב"ה בעקבות חטאי האדם.
ואם כן, מהיכן לקח הנפש החיים את הרעיון????
נשלח ב-27/9/2006 00:44
ויתעצב אל ליבו נדרש על האדם, אך פשוטו הוא על הקב"ה. והסיבה לדרש היא כנראה שקשה לדבר על 'צער' שהוא מושג אנושי ביחס לקב"ה. אלא שאם כך, אז כיצד ניתן לדבר על צער בהקשר של צערו של יהודי? לעניין זה אין הבדל בין צער על צער של יהודי לבין צער על חטא של יהודי. ואולי המקורות חלוקים. כעת אפשר גם לומר שלא פליגי: יש בחינה של צער שקיימת למעלה אך היא אינה כצער דידן. יבואו אחרים ויאמרו 'תארים שוללים', וכבר הבעתי את דעתי בזה כמה פעמים כאן, ואכ"מ. יש גם 'כי ניחמתי על אשר עשיתים' (בראשית ה, או ו). שם מדובר על חרטה ולא בדיוק על צער, אבל זה כבר ממש דומה. מסתבר שאם הקב"ה מתחרט על שעשה את האדם אז הוא גם מצטער על שעשה אותו.
מיכי
כתיב (דברי הימים ב לג) פסל וכתיב (דברי הימים ב לג) פסילים א"ר יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס אחז העמידו בעלייה שנאמר (מלכים ב כג) ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז וגו' מנשה העמידו בהיכל שנאמר (מלכים ב כא) וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה [בנו] בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר (ישעיהו כח) כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס מאי כי קצר המצע מהשתרע אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן [כי] קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד מאי והמסכה צרה וגו' אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא הוה קא בכי מי שכתב בו (תהילים לד) כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה.
בפרשת השבוע על הפסוק צור ילדך תשי כתב רש"י "ורבותינו דרשו כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כוחו מלהיטיב לכם" בחיפוש במדרש מצאתי דרשא כזו בהקשר לאשה סוטה שאומר היוצר כדמותו של מי אצור? של הראשון או של השני?
מאיר
נשלח ב-26/9/2006 13:46
תודה רבה באמת חשבתי בכיוון זה, אך בכ"ז אין זה אותו דבר, וגם הק"ו לא לגמרי "עובד" - הרי יש מקורות מפורשים על בכייתו של הקב"ה על חורבן בית המקדש, יש מקורות מפורשים על כעסו של הקב"ה על החטאים ("וחרה אפי בהם" וכו' וכו'), אך צער לא מצינו, ואם הק"ו כ"כ ברור, לא צריך את כל המקורות הללו.
עקרונית זה נראה לי בעייתי: האדם המזיד - יש בכוחו לצער את הקב"ה? אמנם כאשר האדם מתייסר בעקבות חטאיו, יש מקום לצער של מעלה, וכן האדם המתריס אולי יכעיס, אבל יצער? נשמע לי צורם-מה. לכן אני מחפש מקור מפורש לדבר.
נשלח ב-26/9/2006 12:50
הקטע שאתה מדבר עליו: ספר נפש החיים - שער ב - פרק יב
ולכן ארז"ל (ברכות ס"ג א') כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו. והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמ"ש (משלי כ"ג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד ע"ז וכאשר הרופאי' קשרו השברי' והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמני' החריפי' האוכלי' בשרו. ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיר עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצערוהיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז. כן ממש ע"ז האופן הוא ענין העון ר"ל. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי היא נחשב אז כמת ח"ו כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עונות שעל ידיהם נפשו נכרתה ח,ו לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא ית"ש אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר ג"כ צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ח"ו.
מקור הדברים מוסבר בפרק הקודם בקטע הבא:
ספר נפש החיים - שער ב - פרק יא
וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשוןאומר' קלני מראשי קלני מזרועי. ואמרו בשמות רבה פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה. תמתי כו' מה התאומים הללו אם חשש א' בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אברי כל ישועה שבאה לילשראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה כו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה אחד מן המקראו' הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. וע' זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.
אמנם בכל המקורות המובאים בפרק י"א מדובר על על צערו של ה' כשיהודי מצטער, ולא על צערו כשיהודי חוטא. אך הגר"ח יליף ק"ו, דאם על צער הגוף מצטער הקב"ה, כ"ש על צער הנשמה שהוא לאין ערוך יותר. כמבואר בדבריו בפי"ב דיסורי הגוף ביחס לחטאים הם כיסורי הרפואות ביחס לסכנה שבשבירת מפרקת.
