דורות רבים חי עם ישראל בקהילות, הקהילות היו על בסיס גיאוגרפי, בכל עיר וכפר היתה קהילה שאיחדה את יהודי העיר או הכפר, ברור שחברי קהילה אינם זהים בשום מובן, הבדלי מעמדות יש בכל קהילה ובכל חברה, הן הבדלים כלכליים, הן הבדלים התנהגותיים והן הבדלים אידאולוגיים, אף רמת הדתיות של כל בני הקהילה אינה שווה ובכל זאת חברה יכולה ומוכרחה לסבול פערים אף לא קטנים כדי לשמור על המסגרת הקהילתית ותוך הסתמכות על המכנה המשותף.
לפני כמאתיים שנה החלה התחלנות כללית בעולם ובאופן מיוחד בעמנו, החל זרם גובר והולך של פורקי עול תורה ומצוות או מחדשים שביקשו לעקור או לשנות ולגרוע מהמסורת שהיתה מקובלת בקהילות ישראל שעיקרה נאמנות ללא סייג להלכה ולפוסקיה.
לאור זאת קמו מגדולי ישראל וטענו כי מעתה אין לנו מכנה משותף עם כל בן ישראל ויש לחלק את הקהילות בין הנאמנים להלכה ולמסורת ובין אלו שאינם כאלה, החת"ס בהונגריה ולאחר מכן הרש"ר הירש בגרמניה קמו ועשו מעשה, הם נטלו את החרדים לצד אחד והגדירו עמצם כקהילה נפרדת, היו מגדולי ישראל גם אז שחלקו על צעד זה וסברו כי אין לחלק באופן רשמי ובלתי הפיך וכי המשותף הוא יהודי באשר הוא.
כאן בארץ אמנם מושג הקהילה בצורתו הישנה כמעט ונתבטל אך שאלת שיתוף הפעולה והכרה ביהודי ללא הלכה נשארה בתוקף, ניתן לומר כי החרדים נקטו באופן כללי בעמדת הפרדת הקהילות והציבור הדתי לאומי בחלקו הגדול נראה שראה עצמו כחלק מהקהילה היהודית הכוללת גם את החילונים.
אלא שבמהלך הזמן נתפסה ההפרדה כאידיאל ובטל הערך העליון של אחדות, כאילו לא על פריקת עול הפרידו את הקהילות בכאב אלא אף על מי שאינו מהדר בכזית חזון איש יש להפריד קהילות.
הביטוי החד ביותר הוא במוסדות החינוך, מותר וראוי ומוכרח לדחות את מי שאינו עומד בקריטריון החרדי בטענה כי אנו מעוניינים לשמור על עצמנו ועל חינוך ילדינו, דומה כי לא ניתן להבין לאור טענה זו את ההיסוס הרב שליווה את הפרדת הקהילות באירופה.
לו יהא שהלה אינו נוהג כשורה בכך שאינו מתאים עצמו לאורח החיים הנהוג במחוזותינו, ולו יהא שאין לו כל הצדקה לדרוש מאיתנו להתפשר, וכי משום טוהר ההשקפה ודקדוק ההלכה מוצדק להבדיל עצמנו מכלל ישראל?
תחת מכנה משותף של נאמנות למסורת ההלכה נוצרו עשרות מכנים שאינם משותפים של הליכה בגרביים באותו צבע, חבישת מגבעת זהה, תפילה באותו ניגון וסדר יום זהה להפליא, ולא, אין לך מקום בקהילה.
האם אין לשמור על אותו קריטריון שהכריח להפריד את הקהילות בבחינת 'הבו דלא לוסיף עלה'? מניין הרשות להחמיר ולהחמיר בצמצום ההגדרות לסף ההשתייכות לקהל יראי השם?
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 28/09/2006 17:28:37
נשלח ב-12/10/2007 10:55
אתנחתא, ההסבר להבנתי הוא ההפוך. החסידויות שבעצם אין הבדל מהותי ביניהן חייבות לפצל מקומות לימוד כיון שאחרת אין הצדקה והמשך לקיומן. דווקא אצל הליטאים שההבדלים בין בע"ת לספרדים וכו' הוא עדיין יחסית דיי בולט, מוזר שיש צורך לפצל. אני למדתי בבית ספר יסודי דיי מעורב אך היתה פרצלציה ברורה מאוד וכל ילד ידע לבד עם מי הוא מתחבר ואם מי הוא לא מדבר (מדהים שכמעט ולא היו יוצאי דופן!!!), זה יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי אך המוזר שמרגישים שיש צורך לפצל. דווקא במחינה זו פיצול בין בני אברכים לבין בני בעלי בתים הוא מובן ומתבקש ויתכן ובעצם הוא גרם, בתהליך הפוך מהמצופה, להתפצלויות בתחתית השרשרת.
rwasser, גישתך בוודאי נכונה ותמיד נכון לחפש את המרוויח אך לכאו' יש מקום להתממות הטוענת שרווח איננו תמיד רק רווח כספי.
נשלח ב-12/10/2007 01:10
כל מי שמכיר את המציאות יודע שהחלוקה הזאת היא עסק כלכלי טהור ומשתלם--ואין לו
שום קשר ליהדות ויר'ש.בפולניה התבדחו החסידים--שאדמו'ר הוא כמו תפוח אדמה-
כשטומנים אחד באדמה צצים עשרה. כמעט לא ראינו כאן התיחסות ל"מזרחיים" למה?
החסידות בעיקרה בנויה על מזרחיים --כמו האור החיים הקדוש והאלשיך הקדוש.
למה במזרח אין פילוג כל כך גדול כמו אצל האשכנזים שמתנהגים כמו אמבות?--כל 20 דקות
יש פילוג.בסופו של דבר---הנמשל הוא כסף וכוח.
נשלח ב-11/10/2007 21:56
תודה על ההקפצה! נושא חשוב ויש פה דעות מענינות.
נשלח ב-11/10/2007 15:09
אַחֲריי המבול
אנחנו מאוד בעד עם ישראל - אבל אנחנו גם מאוד בעד זה שביישוב שלנו תתגוררנה רק משפחות שעומדות בקריטריונים שלנו, או של ועדת הקבלה מטעמנו. אנחנו בעד ריבוי דעות וגוונים, אבל לא אצלנו ביישוב, בו יש קריטריונים מאד ברורים לאופי החיים, הלבוש, וההתנהלות הכללית. אבי רט קורא לציבור הדתי לצאת מהתיבה
בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם עומד להיחרב, המציאות רוגשת וגועשת, הארץ מלאה חמס, השחיתות גואה, ונח ? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת אחריו, ו...אחריו המבול...
כל אחד מאיתנו, באופן טבעי, רוצה את הכי טוב לעצמו, לילדיו, למשפחתו. אנחנו אומנם מאוד מאוד בעד אינטגרציה חברתית וחינוכית - אבל גם מאד בעד שעם הילדים שלנו בכיתה ילמדו הילדים הכי טובים, מהמשפחות הכי טובות, שכמה שיותר דומות לנו, מהעדה ה'נכונה', מהרקע ה'נכון'. בכל זאת, מה אנחנו צריכים השפעות לא רצויות על ילדינו, חשיפות מיותרות לילדים או תכנים 'מסוכנים' ? אנחנו מאד בעד פתיחות, קירוב וסובלנות...אבל רצוי לא בבית ספרנו.
אנחנו מאוד בעד עם ישראל ואהבת ישראל - אבל אנחנו גם מאוד בעד זה שביישוב שלנו תתגוררנה רק משפחות שעומדות בקריטריונים שלנו, או של ועדת הקבלה מטעמנו. אנחנו בעד ריבוי דעות וגוונים, אבל לא אצלנו ביישוב, בו יש קריטריונים מאד ברורים לאופי החיים, הלבוש, וההתנהלות הכללית.
הרצון להגן על עצמנו, משפחתנו, ילדינו והקרוב אלינו, הוא טבעי ומובן. הרצון לתת לקרובים לנו את ההגנה המרבית מהסביבה, ואת הטוב ביותר שידינו משגת בכל תחום- חינוכי, כלכלי, רוחני וכדו'- גם הוא פשוט וברור.
מתוך הרצון הפשוט הזה, ומנגנוני ההגנה מפני הסובב, החילונו לבנות תיבות נח פרטיות. כל אחד לעצמו, כל קהילה במקומה, כל יישוב בגזרתו. התמחינו בהקמת תיבות נח. סגרנו את עצמנו, וידאנו שמים לא חודרים משום פתח, סתמנו כל פרצה אפשרית, נכנסנו פנימה- ו...אחרינו המבול.
אנחנו מאוד בעד כלל ישראל, ועם ישראל. במשך כל השנים בהן בנינו את התיבות נח שלנו, גם הסברנו 'להם' והזהרנו 'אותם' והתרינו 'בהם' שאוי אוי אוי...המבול קרב. ו'הם' בעקשנותם סרבו לשמוע ולקבל...אז עכשיו זו בעיה 'שלהם', שיתמודדו עם המבול ש'הם' הביאו על עצמם, העיקר ש'אנחנו' את נפשנו הצלנו, ואחרינו המבול...
בכל אחד מאיתנו יש את נח. את הרצון לנוחות, לשקט, לשלווה, לשאנטי, לסביבה קרובה דומה, חמה, תומכת ואוהבת.
לא תמיד יש לנו כח להתעסק עם כל העולם על מורכבויותיו ואתגריו. לא תמיד יש לנו סבלנות לנהל משא ומתן עם החיים בכללותם, עם הזרמים והטיפוסים השונים, עם והדעות המגוונות,השונות והאחרות.
במשך אלפיים שנות גלות, מחוסר ברירה, עקב המציאות, וכמנגנון הגנה הכרחי, בנתה לעצמה כל קהילה וקהילה את תיבת הנח שלה, את ה'שטייטל'' שלה. לא הייתה לה ברירה אחרת- אם הייתה זו קהילה חפצת חיים.
אלא שזה כבר למעלה ממאה שנה ששבנו הביתה, קרוב לשישים שנה של עצמאות, שבעי מלחמות, טרור ומה לא- ועדיין במובנים רבים מדי עדיין לא השכלנו לצאת ממש ובאמת מן התיבה הפרטית שלנו. אולי מדי פעם אנחנו מגיחים קצת החוצה, שולחים יונה סמלית פה ושם לראות את מפלס המים, ומה המצב בחוץ, אבל ממהרים לחזור ולהסתגר איש בתיבתו.
העולים מרוסיה בתיבה שלהם, הספרדים בתיבה שלהם, החרדים בתיבה שלהם, המתנחלים בתיבה שלהם, השינקינאים בבועה שלהם, וכן הלאה תיבות ובועות, שרמת הערבות ההדדית ביניהן פוחתת והולכת, ואיתה שותפות הגורל ושותפות היעוד.
אנחנו לא מאשימים. נח באמת היה צדיק. לא הייתה לו ברירה. זו ההוראה שהוא קיבל, וזו הייתה הדרך היחידה לשרוד בעולם מושחת. אלא שבסופו של דבר ובמבחן התוצאה, לאחר המבול, צדיקותו של נח מתגוללת איתו כשיכור באהל – "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית, ט' כ"א).
נח מתבזה, ילדיו משפילים אותו, ורק בקושי מצליח בנו שם, להציל במשהו את כבודו האבוד והמחולל. בסופו של דבר מתברר לנח שעם כל הסלקציה שנעשתה בכניסה לתיבה, עם כל ועדות הקבלה שבחנו מי ראוי להיכנס לתיבה, חדרו לתיבה גורמים מסוכנים, ולא סתם גורמים - אלא בניו שלו.
אפשר לקחת את סיפורו של נח לכיוונים ומסקנות שונות משונות ומגוונות. אחת מהן היא שזה שאתה צדיק - זה לא תעודת ביטוח בפני כלום. שזה שברחת מהמציאות והסתגרת בתיבה שלך - זה לא מבטיח שהמציאות לא תרדוף אחריך אל תוך התיבה. מבעיות לא בורחים- עם בעיות מתמודדים. עוד שבוע אברהם אבינו יעשה לכולנו בית ספר איך מלמדים זכות וסנגוריה אפילו על סדום ועמורה. אברהם לא בונה תיבה. ההיפך - הוא פותח את האהל יותר ויותר - שכמה שיותר יבואו, יכנסו, יברכו, ויכנסו תחת כנפי השכינה.
כל אחד מאיתנו הוא נח קטן, עם תיבה קטנה , של 'שלום עליך נפשי', של 'לי זה לא יקרה' של 'אחרי המבול'.
נח ופרשתו - צדקותו ותיבתו, יינו ושכרותו, עלייתו ונפילתו , ניצבים מולנו כמידי שנה, ומציבים בפנינו את כל סימני השאלה ותמרורי האזהרה – על הדרך והשיטה, על מכלול ההתמודדות עם החיים, ומחיר ההסתגרות בתיבה.
יש אצלנו בחברה בעיה של "הכלה" - אי יכולת להכיל (לא לקבל ולא להסכים רק להכיל) את זה שיש מישהו שחושב ומבין אחרת. כשאחד הולך קצת שונה, אוכל הכשרים אחר (נגיד רבנות) או נשמע לרב אחר הוא כבר נחשב לא חרדי והסנקציות ממהרות להגיע: סמינרים, חיידרים ועוד.
וכך זה מתפתח הלאה ונוצרים בתוך החברה עצמה קבוצות שלא מסכימות שהילדים ילמדו זה עם זה באותה כיתה וכדו' וכל קבוצה מגדירה את עצמה לפי סוג הבד של הכיפה, הגודל והסרט עד שבתוך הקבוצה עצמה קמים כמה אליטיסטים שיוצרים לעצמם קבוצה משלהם.
וכל פעם שהאלטיסטים יוצרים קבוצה נפלטים כמה פרטים, שלא עומדים בהגדרות החדשות, החוצה, ונודדים אל השוליים של החברה החרדית ההולכים ומתעבים מיום ליום (ולפני מספר חודשים עמד על תופעה זו ישראל אייכלר במאמר מצויין בטורו הקבוע בעיתון משפחה).
ולכן אמרה התורה: "לא תדגודדו" - אל תיעשו אגודות אגודות.
עכ"ל.
_________________
נשלח ב-12/10/2006 12:52
ולענין הבנשקי"ם. הפלא העצום הוא שתופעה זו הולכת ומתרבה דווקא אצל הליטאים שדבר זה לא היה קיים מאז ומעולם. אני חושב שאצל החסידים כבר מזמן הכירו שאין בזה לא כלום. ברוב החצרות חוץ מבן אחד או שתיים דווקא מרחיקים את השאר, אין לכולם השפעה בחצר כמעט. כמובן שיש את המושג של זכות אבות ועל כן מכבדים אותם במשהו מסיום אבל לא מעבר לכך. לעומת זאת הולכת התופעה הפסולה ומתחזקת דווקא אצל הליטאים, הם הופכים לבעלי השפעה, מצטלמים יחד עם הרב הסבא או האבא. גם השידוכים בין משפחות האצולה הולכך ומתחזק דבר שלא היה כמעט עד היום. האם יש עוד מקום כל כך חזק של תופעת הבנשקים כמו אצל הבריסקערס?
נשלח ב-12/10/2006 12:44
מנין לך שבמזרחניקים אין קבוצות. שם אמנם זה לא לפי אשכנזים או ספרדים אלא חלוקות אחרות, יותר ימיניים יותר חזקים ופחות. וגם הם לידיעתך חלוקים במנינים משלהם ובישיבות משלהם. ולפעמים החלוקה שם היא הרבה יותר קיצונית מאשר אצלנו. הם לא יתפללו יחד לא ילמדו יחד ורואים את עצמם שונים זה מזה.
נשלח ב-12/10/2006 01:32
ואני עדיין לא מבין איך מפרידים בין קהילות לפי צבע הגרביים או הצד של הקשר בכובע?
אני חושב שחלוקה בין אנשים עפ"י קריטריונים חסרי משמעות היא לנו לרועץ והיא זו שמונעת מאיתנו להפוך לקהילה אחת,
יש לי במשפחה המורחבת "מזרוחניקים" שם אין הבדל בין אשכנזים לספרדים, ומספר הנישואין בין עדתיים שווה בערך למספר הנישואין התוך עדתיים., כמובן שלא קיימת אפלייה בין אשכנזים לספרדים במוסדות החינוך, וכו' וכו'
מצד שני אין שם שום חשיבות לצבע הגרביים וכדו'.
נשלח ב-11/10/2006 10:47
נראה לי שצריך להפריד בין כמה רמות בנושאים שהועלו כאן.
א. בין רצוי למצוי. מה בני אדם עושים ומה נכון ולא נכון לעשות.
ב. ההיבט ההיסטורי. מה היו התנאים ההיסטוריים שגרמו להיווצרותן של קהילות ושל סממנים מבדילים.
ג. המעלות והחסרונות של "הדרך הליטאית" בזמננו ושל "הדרך החסידית".
ד. המאבק עם הרפורמה לתולדותיו ובאיזו מידה הוא בר יישום לזמננו.
גם בין החלוקה שלי יש חפיפה מסויימת בין כמה מהתחומים...
כמה הערות על התחומים:
1. כפי שתיאר אתנחתא, וכפי שמתארים רבים, בציבור שלנו, הליטאי, יש תופעה שלילית, שאיני יודע מה היקפה, של פסילת הזולת להאדרת העצמי. היא מצטרפת לנטיה של ריבוי החומרות כהוכחה ליראת שמים, ועוד.
2. מאז בטלה הסנהדרין, כל קהילה, במידה שהיה לה רב, נהגה לפיו. כך רואים כבר בגמרא ובימי המשנה, כאשר במקומו של ר' יוסי היו אוכלים בשר עוף בחלב. היציאה לגלות והפיזור במקומות שונים בעולם הגביר את ההתפתחות של הכרעות הלכתיות שונות, של אסכולות פסק ושל מנהגים שונים. מצד שני, ההתחברות על ידי נדידת עמים (כגון גירוש ספרד) עד להכרה ההדדית בגישות שונות עקב התקשורת ואפילו האינטרנט יוצרת מחדש קהילה כלל עולמית. וממילא צריך להתמודד עם השוני לנוכח הרצון בזהות. התוצאה היום היא פלורליזם מסויים בתוך החרדיות. מותר להיות ליטאי ומותר להיות חסיד (אבל "אסור" להיות ד"ל ואסור להיות רמבמיסט, אם גם מותר למקצת שיטות להיות "זילברמניסט" או הולך בשיטת הגר"א).
3. איני יודע מה היתה החסידות בראשיתה. כמדומה שגם בה רווחו גישות שונות. האם לא היה אליטיזם בשיטת הבעש"ט והמגיד ממזריטש? נניח גישה שמחשיבה את עבודת הדבקות יותר מאשר לימוד גמרא ובמיוחד פלפול? על קוצק מספרים שהחשיבו את שואב המים הענו לא פחות מנכדו של רבי עקיבא איגר, אך האם היה זה כלל? בזמננו, בחצרות החסידים, כמדומה שיש היררכיה לא פחות מישיבה, ואפילו יותר.
שאלה לאתנחתא: מה קובע את הדירוג, במידה שיש, בחברה החבדית?
ושוב הערה כוללנית אך קצרה מדי: במידה רבה נבחנת חברה על ידי הגמישות והאפשרות לשנות מעמד, לטפס ממעמד נמוך למעמד גבוה. בחברות נוכריות, ולפעמים גם אצלנו בעם ישראל, הקריטריון היה עושר. מי שמעשיר, מתקדם. בחברה הליטאית הקריטריונים הם יכולת למדנית וייחוס. בחברה החסידית מה הם הקריטריונים? לפעמים יראת שמים ודקדוק המצוות. צאו וראו הופעתם של אדמורים חדשים, עדיין, שנחנו בסגולות האלו. אבל לעתים קרובות מדי יש ריבוד חברתי שאינו מבוסס, כמדומה, על לימוד, אם כי מסתבר שיש תמיד מקום ליכולת פסיקה ועיון.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-11/10/2006 06:39
תתחדשו על הפורום.שיהיה זה מקום לקידוש השם.
אני גם חושב שהחלוקה עצמה אינה בעייתית. מה שמהוה בעיה היא התנשאות ושנאה לשונה לאחר.
רק רציתי להעיר לאתנחתא. נכון שהחסידות "השפילה" את הת"ח והשוותה אותו לפשוט עם מול הרבי. אבל היא יצרה מעמד חדש של בנש"ק שהוא גם אם יהיה הדיוט ואידיוט חסר תקנה עדיין יהיה במעמד גבוה משאר העם. עד כדי כך שאפילו לעבוד בעבודה רגילה לא מתאים לו ולבושו יהיה רבני בכל מקרה. הווי אומר שהחסידות החליפה מעמד (חשוב של למדנים ורבנים) במעמד גנטי של בנש"ק.
באשר לריבוי מוסדות הלימוד. יש בוודאי כמה עיוותים של התנשאות "בני,בן בן-תורה, לא ילמד עם בן בעל-בית,חלילה" אבל ככלל גם זה אינו פסול אם המטרה היא צביון מסוים.
נשלח ב-11/10/2006 05:38
היום אפילו פורמים מתחלקים . זה שאתה כותב בו עכשיו , פתוח לכל . ואילו אחיו , רב שיח נועד למיוחסים בלבד . ימים יגידו מי נהג יותר בתבונה .
נשלח ב-11/10/2006 02:28
אני סבור שיש הבדל גדול בין התפלגות העדות החסידיות המתפלגים לפי טעם וריח וסגנון וגם לבוש שמאז ומעולם השתמשו בני אדם לאפיין את עצמם על פי תלבושתם, וברור שטבע העולם מחייב התפלגות כזאת.
אך בתוך העדה החסידית לא מחלקים ובונים במות כל אחד לעצמו. אדרבה החסידות היא שהורידה את המחיצות בין ה"נחות" ל"גבוה" היא ביטלה כל המחיצות. וכך אצל ה"רבה", העני והעשיר השוטה והחכם הגאון והעם הארץ עמדו כולם במעמד שווה. כך גם במוסדות החסידיות שחסיד "נעלה" לא יעיז לטעון שאינו רוצה בחסיד "שייגעץ" בתוך המוסדות.
לעומת זאת כל הקהילה הליטאית העכשווית רק בנויה על שכבות אליטיות שמתרבות מדי שנה לפי הידורי ההדס והידורי הלבלב וספרו של פלק בצניעות.
יודע אני מקרוב על עיר ליטאית גדולה בארה"ב שכל מוסד שנפתח יכול רק להצליח כאשר הוא פוסל הרבה אנשים ורק כאשר פוסלים מספר הגון של משפחות, אז המוסד יזכה להצלחה רבה ויפרח, אך אוי למוסד שיקבל את כולם...מדובר בפג וטריפה שלא יחיה שנים עשר חדש. כמה שאני מנסה לרדת למנטליות הליטאית הזאת הנוגדת את כל מהותי וחינוכי - איני מצליח. משהו בדנא הליטאי קובע את זה. ויש הרבה מה להאריך בכך.
_________________
נשלח ב-9/10/2006 21:47
לופטגשעפט
אם אתה לא יכול לאכול איתו ולהתפלל איתו, איך תוכל ליצור איתו קהילה.
נשלח ב-5/10/2006 09:05
לופט, מה היו הדרכים השונות של השבטים, נא פרט. ואותי התופעות האלו לא מרגשות, יש להם לכל היתר ערך פולקלוריסטי.
נשלח ב-5/10/2006 02:13
אתה לא צודק לדעתי, אשר. כבר מאז היותנו לעם כך היה הדבר. כל שבט ושבט מבני ישראל היו לו דגלים משלו ודרכים משלו במובנים משלו, יש על זה חומר במקורות, אולם זה לא היה פילוג וכדו', אלא להיפך לדעתי זהו היופי של הנהגות שונות. אולם מאוחר יותר הפך הדבר כנראה למחלוקת, עד שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה. עד שט"ו באב הפך ליום שמחה משום שהותרו חזרה לבוא זב"ז. זאת אומרת שיתכן חילוקי מנהגים ודעות, מלבושים ומנהגים. לעומת זאת אחדות. כשאני רואה את התימנים הצעירים הבודדים שמחזירים עטרה ליושנה במלבושיהם ובמנהגיהם, ובשנים האחרונות אף הקימו חיידר על טהרת המנהגים העתיקים, אותי זה מרגש ביותר, על אף שאני רחוק מלהיות תימני.
