מדוע פותחים את ארון הקודש?

מדוע פותחים את ארון הקודש בקטעים מסויימים? האם שם הוא שער השמים? האם התפילות עולות דרך שם?

או שמא זה אמור לעורר יותר, ואם כך, מדוע זה אמור לעורר יותר?

ומכאן לאוסף של שאלות.
מה עושים אם אין בארון הקודש ספר תורה?
מה עושים אם מאחורי דלת ארון הקודש יש סורג נעול?
(הרב זילברשטיין דן אם אפשר לקרוא בס"ת ספרדי דרך סורג כזה)
מה עושים אם אי אפשר לפתוח את דלת ארון הקודש כלל, האם מסתפקים בפתיחת הפרוכת?

אייזין 

לגבי תפילה גם נאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חז''ל וכו' . ומצד שני אנו יודעים שמקובל שמותר ואף רצוי שאדם יתפלל בשפה ובמילים שלו שבהם הוא מרגיש חיבור אמיתי לבורא . אז בעצם התפילה הוא לא משנה ורק מוסיף בסוף התפילה או במקומות במיועדים לכך את שפתו ודיבורו7 עם השם .

קהלת פרק ה פסוק א

אייזין

כמה הערות על דבריך, אם כי אחרים אמרו דברים דומים לפני.

כתבת

אייזין

<אחרי שכבר התקינו ונהגו כך בכל תפוצות ישראל להתעכב בבית הכנסת ולעורר רחמים על עם ישראל הרי זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מסדר התפילה>

היכן למדת את הדברים הללו?

אולי אינך יודע שלא די במלים "זה עפ"י קבלה", כדי להסביר דברים שברור לכל שהם טעות או שטות.

על מנהגי "טעות" ו"שטות", שמעת?

אם לא, חפש בגוגל "מנהגי טעות"/"מנהגי שטות". 

________________

ירוחם

ראה דניאל  גולדשמידט הכותב בהקדמתו ל"מחזורו", (חלק ראש השנה עמוד לז):

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21790&st=&pgnum=35&hilite

"חלוקת הפיוטים בין חזן וקהל, או הכפלת אמירתם ע"י החזן לאחר הקהל (או להיפך), הביאו לעתים לאמירה מחוסרת משמעות, בה הפרידו את הטעון צירוף, וצירפו את הטעון הפרדה, כגון מה מה שרגילים אנו לשמוע בימנו ברוב הקהלות "דגול מרבבה הוא שח ויהי" - "וצוה ונבראו זכרו לנח", דרך כלל צריכים אנו לומר שרגישותם של בני הקהילות לעניני צורה אמנותית, הלכה ונחלשה מאוד במשך הדורות ... כך קרה שהמתפללים התעלמו כליל מן הצורה החיצונית ומן המבנה של הפיוטים, אע"פ שמבלעדיהם אי אפשר להבין את תוכנם...". 

גם ראה הרב יוסף זכריה שטרן הכותב (זכר יהוסף חלק או"ח סימן כ): 

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21790&st=&pgnum=37&hilite

"... והנה מזה המין חלק היותר גדול מהפיוטים אשר יצאו בהשתפכות הרעיון, כדרך המשוררים לנסות כוחם בשיר, וההמון כאשר מצאום בכתובים, החזיקו מעצמם באמירתם ע"י החזנים שעשו להם ניגון מיוחד, וכאשר לא היו ספרי הדפוס מצויים, והיה החזן עצמו משורר מהסידור שלפניו, והעם נמשכים אחריו לנעימת קולו, ולדוגמא הפזמון "כי הנה כחומר ביד היוצר", אשר עשה הפייטן כמה חרוזים, לנסות כחו במלאכת השיר ולכפול הרעיון, כי הנה כאבן ביד המסתת, כגרזן ביד החוצב, כהגה ביד המלח, כיריעה ביד הרוקם, ככסף ביד הצורף, והדבר נאות רק לפני מוליד השיר, לעורר כחו בשיר ולנגן בהשתפכות רוחו, אבל אין בזה שום שבח ותהלה להשי"ת ... והחכם רש"פ בזקנותו, בהשתפכות רוחו על חליפות שונות ממרוצת ימיו אשר חלפו, חיבר חוברת "כחומר ביד היוצר", וטרח להעמיד כוונה שניה, על רמז שבעה המשלים לשבעה זמנים חולפים בחיי האדם, אשר בלי ספק גם בעל המאמר לא כיוון עליהם, ובפרט שהאומרם לא יכיל זאת ברעיוניו, גם בהיות חבורו נגד עיניו, ... ולכן המשכיל ידום, כי נטל עליו להניח העם כפי הרגלם, אשר יקראו בשם מנהג, ומזה ימצא הנבון להקיש בהרבה מליצות ושירים מפיוטים כאלה, ומי יתן ולא יחשב לי לחטאת בעיני ההמון, אשר גיליתי בקול דממה דקה מה שהחובה שלא לכסות ...". 

תוקן על ידי נישטאיך ב- 24/07/2013 12:29:38

מנהג ישראל - תורה . אחרי שכבר התקינו ונהגו כך בכל תפוצות ישראל להתעכב בבית הכנסת ולעורר רחמים על עם ישראל הרי זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מסדר התפילה . קבלת הדברים וסגנונם היא בעצם הכנעה לדורות הקודמים שכבר קיבלו עליהם את סדר התפילה . וכשאני אומר חכמינו לפעמים הכוונה לקודמים לנו שנהגו כך על פי קבלה .

ישיבישער

ברוך הבא אל הפורום!

ולך ולכולם -

האם חז"ל באמת רצו שאדם ישב במשך שעות בבית כנסת, או שישהה במשך שעות בבית כנסת?

אם אנו בוחנים את הנוסחאות שהתנאים או אפילו האמוראים הראשונים השאירו לנו, היכן מוצאים שם תפילה ארוכה, כמו שחרית לפי הנוסח המודפס בסידור?

הנוסח שתיקנו חז"ל ניתן לסיכום מהיר:

ברכות השחר - בבית, עם הקימה מהמיטה.

יש דעה שאומרים ברוך שאמר עם כמה מזמורי תהלים קצרים ואחריהם ישתבח

קריאת שמע וברכותיה (לא כולל הפרק הארוך בברכה ראשונה על שבח המלאכים!)

תפילת 18.

חזרת הש"ץ עבור מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

תחנון: תפילה פרטית של כל אחד ואחד ללא נוסח קבוע.

זהו זה.

ראה סיכום דומה אצל הרמב"ם.

ואצלנו?

אצלנו יש תוספות כה רבות עד שאדם צריך לבחור בין תפילה של שעה ויותר כדי לנסות להתפלל ברצינות, לבין דיקלום מהיר כדי לסיים בלי להפסיד יותר מדי זמן בבוקר. ושים לב: התפילה נתפסת במקום כלשהו בלב בתור איבוד זמן, וזה באמת כך. כי כדי לקיים את התקשורת ההכרחית שלנו עם ה' די במה שתיקנו חז"ל. הרוצה להוסיף? מותר להוסיף כרשות, אבל לא כחובה ציבורית.

וחז"ל גם אמרו שמי שאינו מסוגל לכוון שלא יתפלל... אלא שכבר כתבו ראשונים ואחרונים, ובצדק, שאם נחכה לשעת הכושר, היא לא תגיע לעולם, ולכן נתפלל כפי שאנו מסוגלים.

אבל לבזבז את כוחות הנפש על כל מה שכתוב בסידור? תמהני אם יש יותר ממיעוט שזה מועיל עבורו, וגם עבור אותו מיעוט יתכן שאין צורך בזה.

מדוע אם כן האריכו בתפילה? בימים הנוראים?

כמה תשובות בדבר.

ראשית, בני אדם מפחדים ורוצים להבטיח לעצמם שנה טובה והאמצעי הברור והקל הוא  תפילה. אז מאריכים. ואם אין נוסח שחז"ל השאירו, יש פיוטים.

שנית, זה יום חופשי. יש איסורי מלאכה. לאן היה מקום ללכת בתקופות עברו (או אפילו היום אם לא רוצים לפטפט סתם)? הווה אומר: להיות בבית כנסת. ולכן הפייטנים המוכשרים חיברו אותם פיוטים שחלקם נראים כחידות וחלקם משחזרים את מעשי הכהן הגדול או מוסיפים תחינות.

שלישית, אני משער שרבני הדורות ראו שבח בכך שיחזיקו את הציבור בבית כנסת. אזכיר את הדין שמביא הרמב"ם שראוי לבתי הדין לתקן שומרים בימים חופשיים כמו ימי חול המועד, כדי שיסיירו במקומות המוצנעים וימנעו איסורי ייחוד. בני אדם לא  תמיד יודעים לנצל את הזמן למצוות, אלא להפך. אז כבר עדיף שישבו בבית הכנסת.

רביעית, גם אותם רבנים שלא הסכימו לאמירת פיוטים נאלצו לשבת ולמצוא תעסוקה כלשהי עם עצמם (ללמוד למשל במחשבתם את הסוגיות, כפי ששמעתי רב גדול ממליץ בשכבר הימים).

אז עד שמישהו מציע תעסוקות בבית הכנסת בזמן הפיוטים, כדאי לזכור שחז"ל לא תיקנו אותם.