מחירו של אתרוג

הכותרת כבר אומרת את הכל. כמה צריך וכמה מותר להוציא על ארבעה מינים?

אצטט, כהרגלי, מתוך מעשה שמביא בנו של החפץ חיים על אביו, שהיה קונה ארבעה מינים בשותפות עם אדם אחר, כנראה בעל בית פשוט, עד שהיה נצרך ללמדו כיצד נותנים במתנה גמורה את הארבעה מינים ביום הראשון כדי לקיים את "שלכם".

טוב, איכשר דרא (=הוכשר הדור, התעלה הדור). היום לכל אחד יש ארבעה מינים. אבל באיזה מחיר?

אתרוג - השמים הם הגבול?

יש לכל אחד מאיתנו חלום על אתרוג נקי, יפה, בצבע אתרוגי מהודר, בעל צורה ובעל הדר. אבל אתרוג כזה עולה החל ממאה דולר ומעלה. למי יש?

ואם אדם קונה אתרוג, האם עליו להוציא סכום דומה גם עבור ילדיו? והאם צריך להוציא על אלו שמתחת לגיל בר מצוה אותו סכום?

לולב - אותה שאלה בעצם, שהרי מחירי הלולבים מתקרבים והולכים למחירי האתרוגים.

הדסים - גם הם בעליה...

ערבות - כאן עדיין אפשר להשיג ערבות במחיר של שקלים בודדים...

בדקתי ומצאתי שנטילת לולב לוקחת כמה דקות לכל היותר. ולכן, סט אחד מספיק למשפחה שלמה, אם לא לבנין שלם. הסיבה שאנו זקוקים לכמה סטים לבני המשפחה היא שאם הולכים לאותו מנין, אזי כל אחד צריך את הסט שלו כדי לנענע בהלל.

תזכירו לי איזו דרגה של מצוה זו לנענע בהלל, שמצדיקה הוצאה על רכישת סט נפרד לכל בן ובן?

איני מזכיר אפילו את ההקפות. הרי מדובר במנהג בעלמא.

ואם נניח שיתחלקו בשימוש, או, כפי שקורה, שלא כולם מתפללים באותו מנין, אז על מה ולמה אנו מוציאים סכומי ענק?

תאמרו: לחינוך הילדים. אבל האם החינוך להוציא המון המון כסף, שאין בדרך כלל, הוא באמת חינוך? נכון, אני מסכים ומעריך ביותר: מלמדים את הילדים שעל אתרוג מהודר או אפילו לולב מוציאים יותר מאשר על שוקולד. אבל עד כמה?

ועדיין לא הגעתי לשאלה שכל אחד צריך באמת לשאול את עצמו: האם הוא יכול להרשות לעצמו ארבעה מינים מהודרים. האם, למשל, אין לו חובות שעליו להחזיר קודם...

או שיש לבדוק אם הוא יצא ידי חובה בקנית דברים אחרים לסוכות. וד"ל.

מסקנתי האישית היא:

1. יש לבדוק מה הגבול העליון שמותר להוציא על אתרוג. וקל וחומר למינים האחרים. וברמיזה אעיר שאולי היה ראוי שהרבנים יעשו תקנה עד כמה מותר להוציא, ובזאת יאלצו את מפקיעי המחירים להורידם. וכבר מצאנו שאמר אחד מגדולי התנאים בלשון שבועה שיתיר אי הבאת קרבן יולדת ובלבד שירדו המחירים.

2. אין לקנות יותר מאשר סט אחד למשפחה.

ואין להתבייש בהתנהגות כזו. זה מה שההלכה מחייבת אותנו. כפי שאנו גאים בהיותנו אברכים, בהיותנו נאלצים לחסוך ולא לרוץ אחרי קניות אינסופיות, כך גם בארבעה מינים.

ואולי זו הבעיה? אולי מי שמוציא כך וכך על חליפה, על משקפים, על כובע, על ועל ועל, צריך להוציא קודם כל על ארבעה מינים. אחרת רק המצוה תצא נפסדת? כלומר, הבעיה שלנו היא בזבזנות באופן כללי, לא בזבזנות על מצוות?

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

תודה ליעקב על הקפצת האשכול.

לגופו של אשכול, מיימוני העלה שתי מסקנות:

1. יש לבדוק מה הגבול העליון שמותר להוציא על אתרוג.
2. אין לקנות יותר מאשר סט אחד למשפחה.

לגבי מסקנה א' אין לי לומר אלא שמדובר בסימפטום מתוך מכלול המעידים על הבעיה העיקרית שאנשים חסרים הבנה וחיבור אמיתי ליהדות ולרצון ה'.

לגבי ב', לי אישית קשה לראות את ילדי האברכים העומדים בשילוב ידיים בעת ההלל/הקפות, ואם אכן מדובר בהוצאה שאינה לפי יכולתו - עדיין יש חובה לשמח את הילדים בחג - במיוחד שסט ד' מינים הוא דבר שמאוד משמח ילד.

ניתן לרכוש בזול/לקבל סט פסול הנראה יפה: לולב - ניתן לרכוש לולב עם עלה מופרד ולהדביק, אתרוג - ניתן לגרד אי אלו נקודות, הדסים - כמעט אף אחד לא שם לב אם זה 'משולש', וערבות כמעט לא עולות כסף.

למי שזה נשמע מוזר - כנראה לא חש מעולם את תחושת הקיפוח של אותם ילדים שחשים זאת.

התעוררתי שוב לענין זה השנה משני מקורות מהם נראה שגם בזמן חז"ל מחירו של אתרוג למצוה היה גבוה.

שנינו (משנה מעילה פרק ו משנה ד): "נתן לו שתי פרוטות אמר לו הבא לי אתרוג והלך והביא לו בפרוטה אתרוג ובפרוטה רמון...", משמע שאתרוג לאכילה מחירו בין פרוטה לשתי פרוטות. ועוד שנינו (משנה סוכה פרק ג משנה יא) "הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללקחו בשביעית", ואוקמינן בגמ' (לט.) בעם הארץ שאסור ליתן לו דמי שביעית, דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר מזון שלוש סעודות. וקיי"ל שמזון שלוש סעודות הוא 24 פרוטות (פונדיון וחצי), ואם כן מחירו של אתרוג למצוה הוא לפחות פי 24 מאתרוג לאכילה, דאל"כ היה יכול ליתן לו דמי האתרוג בהדיא בלי הבלעה.

עוד נדרש בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים עמ' 404 ובאבער עמ' קעט): "א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה את למד שכר לולב. שכר לקיחה, במצר' כת' ולקחתם אגודת אזוב וג', כמה טימין דידיה, בארבעה מניי, בחמשה מניי, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלושים ואחד מלכים, לולב שהוא עומד לאדם בכמה דמים, וכמה מצוות יש בה, על אחת כמה וכמה...".